חבשים

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: משפטים לא ברורים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

	יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
	הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

הערך מכיל כתב געז. כדי לראות את הכתוב בצורה תקינה, יש להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, ראו עזרה.

חבּשים (געז: ሐበሻ, אמהרית: ሐበሻ, አበሻ, ,תיגרינית: ሓበሻ) הם עמים דוברי שפות שמיות דרומיות החולקים תרבות משותפת, ואשר אבותיהם הקימו את ממלכות דעמת ויותר מאוחר את ממלכת אקסום (חבש). כיום מונח זה כולל את כל דוברי השפות האתיו-שמיות באתיופיה ובאריתריאה.

העמים החבשים הגדולים כוללים את האמהרים, התגרים והתגרה. האמהרים והתגרים מונים יחד כ-46.7% מאוכלוסיית אתיופיה, ובאריתריאה התגרים והתגרה מונים כ-69% מאוכלוסיית המדינה. עמים נוספים הנחשבים חבשים הם הגורגים, החיים בדרום-מערב אתיופיה בצפונה של מדינת מדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום, וההררים, החיים בעיר הרר שבמדינת הררי.

כיום רבים משתמשים בשוגג בכינוי "חבשי" ביחס לכל מי שמוצאו מאתיופיה או מאריתריאה.

המושג המודרני חבש לקוח משפת הגעז, מהמילה ሐበሣ (חבּשׂה), ונכתב לראשונה כחבּס בשפה השבאית^[1]. השימוש המוקדם ביותר שנעשה במושג זה מתוארך למאה ה-2 או ה-3, בכתובות דרום-ערביות המספרות על הבסתו של גדרט, מלך אקסום והחבשט^[2]. המונח חבשט התייחס באותן כתובות לקבוצה של עמים, ובכתובות סבאיות אחרות לקבוצה אתנית אחת, כפי שנכתב על ברית שנוסדה בין מלך חמיר שמיר יוחמיד (Shamir Yuhahmid) לבין מלך אקסום אזבה ברבע הראשון של המאה ה-3. החבשים חיו לצד הסבאים לחופו של ים סוף בצידו המזרחי במשך מאות שנים:

שמיר מלך דהו-ריאדן וחמיר קראו לעזרת שבטי החבשט למלחמה כנגד מלכי סבא; אך ילמוקאה דרש…את הכניעה של שמיר מלך דהו-ריאדן ושבטי החבשט.

— אקסום: ציוויליזציה אפריקנית לקראת סוף העת העתיקה, עמוד 66

בעבר המונח חבש נחשב להיות שהגיע משם הפרובינציה העות'מאנית שנקרא כך והגיע מהשפה הערבית והייתה באזור צפון אתיופיה ואריתריאה וממנה הגיעה השם אביסניה^[3]. המומחה לדרום ערב אדוארד גלסאר טוען שההירוגליפי חבסטווי ששימש את המלכה המצרית חתשפסות בשנת 1460 לפנה"ס התייחס לתושבי ארץ פונט הממוקמת לרוב בצפונה של אתיופיה, אריתריאה ומערב סודאן אך לא כול ההיסטוריונים מסכימים עם גלסאר^[1].

ערך מורחב – היסטוריה של אתיופיה

היסטורית, תיגראי ומרכז אריתריאה היו מרכזה של הציוויליזציה החבשית בעלת המקור הסבאי. הממלכה הראשונה אשר קמה באזור הייתה דעמת במאה ה-8 לפנה"ס ויותר מאוחר במאה ה-1 לפנה"ס ממלכת אקסום, אחת מהממלכות החזקות של העולם העתיק לצד האימפריה הביזנטית, האימפריה הסאסאנית וקיסרות סין.

היסטוריונים כגון היוב לודולף וקרלו כונטו רוסיני מאמינים כי הממלכות שקמו באתיופיה הוקמו על ידי עמים שמיים שהיגרו מתימן לאתיופיה בשנת 1000 לפנה"ס אך החוקרים המודרניים קובעים שאף על פי שהייתה הגירה, מקורן של הממלכות הוא אתיופי. ממלכת אקסום שקמה בצפון אתיופיה שלטה על תימן עד עליית האסלאם במאה ה-7, ושפתה של הממלכה, געז, היא שפה שמית. ככל הידוע, שפת הגעז לא התפתחה מהשפה השבאית אלא לשתיהן מוצא משותף. הגעז התפתחה בצפון אתיופיה לפני ההגירה היסטוריונים כגון סטוארט מאנרו-האי מצביעים על קיומה של ממלכה באזור עוד לפני ההגירות המסיביות מתימן במאות ה-4 וה-5 לפנה"ס, בנוסף לתושבים סבאים בד'מאט. נראה שבהמשך התרחשה הגירה מסיבית מממלכת סבא שבתימן לאזור ממלכת ד'אמט בעקבות מלחמות עם שכניה. חלק מההיסטוריונים מניחים שההתרחבות של האימפריה האשורית, ויותר מאוחר האימפריה הבבלית, בצפון, גרמו להגירות אלו ולהתמוטטות ד'מאט במאה ה-5 לפנה"ס.

במשך מלכותו של המלך אזנה, חבש נזכרת כאחד מתשעת האזורים בהם הוא שלט, ובתרגום היווני הומר לשם אתיופיה (Αἰθιοπία) והוא השימוש הראשון שהתייחס לאקסום בשם זה. במאה ה-6 סטפנוס מביזנטיון השתמש במונח אבסאנוי (Αβασηγοί) כדי לתאר:

עם ערבי החי לצד הסבאים יחד עם החדרמאוים. האזור של האבסאנוי מייצר מור, קטורת וצמח הקהיצ' הסגלגל. הם שוכנים בדרך המובילה מחוף בירת חמיר ט'אפר.

— אנציקלופדיה אתיופיקה: ד-ח, עמוד 948.

האבסאנוים שעליהם כותב סטפנוס ממוקמים באזור הנקרא ג'בל חוביש (מהשורש חבש). אזורים אחרים בתימן עם שמות בעלי השורש ח.ב.ש הם ג'בל חבשי, שתושביו עדיין נקראים אל-אחבוס (מ-חבש)^[4]. המיקום של האבסאנוים בתימן שעליהם מדבר סטפנוס הם שרידים של חבשים שהיו מיושבים שם בתקופת הכיבוש של אקסום על ידי המלך כלב בשנת 520, המלך אזנה הזכיר את סלאן (סבא) וחמיר כחלק ממלכותו אף על פי שלא היו תחת שלטון ממלכת אקסום בזמנו^[5]. חוקרים הניחו שהחבשט הם שבט שהיגר מתימן של היום לאתיופיה. למרות כל זאת ממלכת סבא השתמשה במונח חבשט לתאר את ממלכת אקסום ואוכלוסייתה ובעיקר במאה ה-3 שבהם הייתה מלחמה איתם ואפילו ברית^[6].

ערכים מורחבים – דעמת · ממלכת אקסום

ייסודה של ממלכת אקסום מתוארכת לשנת 300 לפנה"ס לערך. מעט מאוד ידוע על ההיסטוריה האקסומית בין ייסוד אקסום למאה ה-1 לספירה, שיאה של אקסום. ממלכת אקסום בתחילתה הייתה ממוקמת בתיגראי ואריתריאה ובירתה הייתה העיר אקסום עד המאה ה-7. בגלל מיקומה אקסום הייתה ממלכה עשירה במלח וזהב שהיה חשוב למסחר באותו הזמן, הנמל הגדול שלה שקישר אותה לעולם הרחב היה ממוקם באדוליס. אקסום שלטה גם על מסחר השנהב שהגיע מסודאן לנמלים בעולם מכיוון ששלטה על כל אזור החוף באריתריאה וסומלילנד של ימינו. אקסום טבעה מטבעות ייצרה סוגים שונים של בד, תכשיטים, מתכות וכלי נשק שונות מוצרים אלו משכו אליהם סוחרים רבים. בשיאה אקסום שלטה על חלקים גדולים בצפון מזרח אפריקה ובחצי האי ערב גבולותיה היו, מצרים הרומית בצפון, במערב ממלכת כוש שלאחר מכן כבשה אותה וסיפחה אותה, בדרום נהר האומו, בדרום מערב אזניה, במזרח ברברה, עומאן של היום (כל ממלכת חמיר בתימן דהיום הייתה תחת ממלכת אקסום) ורובע אל חלי, בצפון מזרח אקסום הגיעה בשיא עד העיר מכה וכללה שטחים רבים ממערב ערב הסעודית. אזרחי אקסום נקראו חבשים שהם אבותיהם של האמהרים, התגרים והתגרה.

ערכים מורחבים – אמהרים · האימפריה האתיופית · השושלת הסולומונית

בתחילת ימי הביניים החלו להיווצר שתי קבוצות אתניות שונות האמהרים והתגרים ופיתחו לעצמם שפות שונות שהתפתחו משפת הגעז האמהרית והתגרית, הגעז החלה להיות שפה נשכחת שהשתמשו בה רק לצורכי דת^[7]. האמהרים שהחלו להראות נוכחות במחוז אמהרה ההיסטורי^[8][9] ושאווה והחלו להתפשט צפונה בעקבות מלחמות כנגד שושלת זאגווה שהייתה מהאגאווים שעלתה לשלטון לאחר שיהודי אתיופיה הצליחו לערער את שלטון ממלכת אקסום בראשותה של יהודית המלכה בסוף המאה ה-10, האמהרים הצליחו לייסד את השושלת הסולומונית שטענה למוצא ממלכי אקסום שייחסו מוצא מהמלך שלמה ומלכת שבא. הקיסר הראשון של השושלת החדשה היה יקונו אמלאק^[10] השושלת החדשה שעלתה לשלטון החלה את תור הזהב של אתיופיה והאימפריה האתיופית יידעה בתקופה זו שגשוג רב יחד עם עוצמה צבאית גדולה ששלטה בכל קרן אפריקה.

השלטון הקיסרי היה בידי האמהרים אך ענפים תגרים של השושלת שלטו במספר מחוזות באימפריה בייחוד בצפון. היריבות בין שתי הקבוצות הגיעה לשיאה בתקופת השופטים האתיופית שבה מצבאים שונים נלחמו על אזורי השליטה והקיסר היה למעשה שליט בובה, התקופה הזו החלה כשאר הקיסר יואס הראשון נרצח על ידי סגנו הראס מיכאל סהול התגרי שהיה אמור לעזור לאחד את החבשים מול האיום החדש על השלטון האורומו. רצח יואס הוביל את האימפריה לתקופה של מרחץ דמים ולאחר הדחתו של מיכאל סהול מתפקידו, האורומו מיג'ו הצליחו להשיג את השלטון באימפריה במסווה של סגני הקיסרים ועשו ככל העולה על רוחם עד אשר הודחו על ידי הקיסר תוודרוס השני שאיחד מחדש את האימפריה האתיופית. התגרים חזרו שוב לשלטון הקיסרי תחת הקיסר יוהנס הרביעי וכשאר הקיסר מת בקרב מטמה השלטון חזר שוב לידי האמהרים.

היסטוריונים מחשבים את האמהרים בתור העלית השלטת באתיופיה במשך מאות שנים עד הקיסר האחרון היילה סלאסי. האמהרים כהגדרת כקבוצה אתנית אינם נכונה ורבים מהם משתמשים בשם אתיופים או בשמות הממלכות לשעבר של האימפריה כמו גונדרים, גוג'אמים, וואלוים ושאוונים, האמהרים מחשבים את עצמם בתור "סופר קבוצה אתנית". על פי היסטוריונים אחרים לעומת זאת מחשיבים שקבוצות אחרות היו פעילות כמו הקיסר היילה סלאסי שאמו הייתה חצי גורגית וחצי אורומו, קבוצות אחרות היו יהודי אתיופיה שמהם ייצאו מנהיגים כמו יהודית המלכה, באדה מריאם הראשון, הקיסרית ציפורה, הקיסרית מאנטאווב והקיסר תוודרוס השני.

ערכים מורחבים – מלחמת טורקיה-אתיופיה · המירוץ לאפריקה · אריתריאה האיטלקית

בשנת 1557 החל הכיבוש העות'מאני של ממלכת מדיר בהר^[11] מידי האימפריה האתיופית, העות'מאנים הצליחו להגיע עד לדרומה של תיגראי, מושל האזור בהר נגוס יסחק שילב כוחות עם העות'מאנים כנגד האימפריה האתיופית בתמורה להמשך שלטונו באזור, רוב האזור שנכבש על ידי העות'מאנים היה מיושב בתגרים ותגרה, מדיר בהר סופחה סופית לאימפריה העות'מאנית תחת השם מחוז חבש והכיבושים העות'מאנים באזור נמשכו וכללו אזורים נרחבים בצפון אתיופיה, את כל סולטנות אוסה ואת צפון-מערב סומליה. כיבוש צפון אתיופיה על ידי עות'מאנים המוסלמים מידי החבשים הנוצרים גרם להתחזקות האסלאם באזורים החופים והרמות נשארו נוצריות, השליט המקומי של האזור החל להיחלש והאזור מכאן ואילך נודע בשם מארב מאלש^[12] כינוי המציין את האזור שבין נהר המארב לים סוף, האזור נודע גם בשם חמסיאן. אזור זה היה מחוץ לתחום שליטתה של האימפריה האתיופית והאזור ניהל את עצמו בצורה דומה לזו של רפובליקה. במאה ה-17 החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס הגיע לאזור ותיאר את אתיופיה וחמסיאן כ"מדינות שונות שבדרך כלל נלחמות".

במהלך המירוץ לאפריקה האזור של האימפריה האתיופית קרץ למספר מדינות אירופאיות צרפת, איטליה ובריטניה לבוא ולהשתלט על האזור וב-1882 האיטלקים רכשו את העיירה אסאב מידי כומר שקנה אותה מסולטאן עפר ובכך השיגו דריסת רגל באזור, המצרים שפינו את האזור לאחר שקיבלו אותה מידי האימפריה העות'מאנית המתפרקת החלו להשיג את צבאם מהאזור מהלך שגרם לאיטליה להשתלט על האזורים שפינתה מצרים ולהתנגשויות אלימות כנגד האתיופים ובראשם הקיסר יוהנס הרביעי. לאחר מותו של הקיסר עלה לכס הקיסרות מנליק השני שחתם עם האיטלקים על הסכם אוצ'ילי, בהסכם מנליק נתן לאיטלקים את המחוזות: בגוס, חמסיאן, אקאלה גוזאי וסאריה וחלקים מתיגראי לאיטלקים ובכך להחליש את הראסים בצפון שהתנגדו למנליק כמו מנגשה יוהנס וראס אלולה בתמורה האתיופים דרשו מהאיטלקים ערבות בינלאומית למקרה של תקיפה אירופאית על אתיופיה האזורים שניתנו לאתיופיה אוחדו לאזור אחד ונקראו אריתריאה. להסכם היו שני עותקים אחד באיטלקית ואחד באמהרית, בגרסה האיטלקית של ההסכם במאמר 17 נאמר שאתיופיה הסכימה להיות תחת תחום השפעה איטלקי ובגרסה האמהרית נכתב שאתיופיה יכולה להשתמש באיטליה כגיבוי ביחסי חוץ. הניסיון האיטלקי להשתלט על אתיופיה כשל כאשר מנליק השני שמע על ה"הבלבול" בהסכם שתי המדינות החלו במלחמה בה אתיופיה ניצחה את האיטלקים. המלחמה הסתיימה ושני הצדדים חתמו על הסכם שלום בשם אמנת אדיס אבבה בשנת 1896, בהסכם זה הוגדרו הגבולות שבין הקולוניה האיטלקית אריתריאה לבין האימפריה האתיופית. הקולוניה שנוצרה אריתריאה הייתה מיושבת בעיקר בתגרים ותגרה שהחלו לספוג את התרבות האיטלקית ובכך להבדיל את עצמם מתושביה החבשים של אתיופיה הדומים להם.

ערך מורחב – אתיופיה הכבושה

בנובמבר 1935 האיטלקים פלשו בשנית לאתיופיה על מנת למחוק את חרפת אדווה וב-5 במאי 1936 האיטלקים כבשו את כל אתיופיה ואיחדו אותה עם סומלילנד האיטלקית ואריתריאה לקונסוליה אחת "מזרח אפריקה האיטלקית". תחת האיטלקים הקולוניה החדשה חולקה ל-6 מחוזות על פי מוצא אתני לרוב, האזורים בהם חיו החבשים חולקו לשני אזורים מחוז אמהרה שהכיל בתוכו את האמהרים ומחוז אריתריאה שרוב אוכלוסייתה הייתה תגרים ותגרה, האיטלקים תחת חוקים חדשים החלו להרוס את המורשת החבשית בכך שהכריזו על שפות כמו האורומו כשפות רשמיות לצד עידוד האסלאם והערבית על חשבון הנצרות, סיפוח מחוז תיגראי לאריתריאה גרם לאיחוד העם הטיגראני תחת שלטון אחד ובכך גרם יותר מאוחר ללאומניות מסוימת של קבוצה זו. האתיופים יחד עם בעלות הברית נלחמו כנגד האיטלקים במלחמת השחרור האתיופית שהייתה חלק ממלחמת העולם השנייה והצליחו לשחרר את אתיופיה מעול האיטלקים הכיבוש הפסיק באופן רשמי ב-5 במאי 1941 ואתיופיה וכן אריתריאה נהפכו לארצות חסות של האימפריה הבריטית. ההגמוניה והשליטה הבריטית הופסקה באופן רשמי בהסכם הריבונות האתיופית אך אריתריאה נשארה תחת שלטון בריטי. הבריטים החלו להציג רעיונות לגבי אריתריאה והיו שלוש אפשרויות: אחת: הקמת מדינה חדשה שתכלול את כל התגרים, נקראה על ידי לאומניים תגרים בשם "רפובליקת תיגראי הגדולה" שניים: סיפוח מערב אריתראיה לסודאן ומזרחה לאתיופיה ושלוש: לאחדה עם אתיופיה.

ערכים מורחבים – מרד הוויאנה · החזית העממית לשחרור תיגראי

כשנתיים לאחר שחרור אתיופיה והשבתו של הקיסר היילה סלאסי לשלטון, התיגרים פתחו בהתקוממות רחבת היקף שנודעה בשם "מרד הוויאנה", מקורו של הסכסוך עוד מימי מותו של הקיסר יוהנס הרביעי כאשר האמהרים לקחו את כס הקיסרות בראשותו של מנליק השני ולא נתנו לבנו של הקיסר התגרי יוהנס הרביעי ראס מנגשה את הכתר. המורדים שהיו בשיאם הצליחו לכבוש את העיירה אדי אבון ב-22 במאי 1943 ויותר מאוחר את הכפרים סביב עיר הבירה המחוזית מקלה, הממשלה האתיופית בראשותו של ראס אבבה ארגאי פנתה לבריטים שייעצרו את המרד ואכן, הכוחות הקיסריים, שנתמכו על ידי חיל האוויר הבריטי החלו להתקיף אותם. הנהגה צבאית, בשילובה עם מחלוקות בין המנהיגים המתקוממים, גרעה מהיעילות ומהמאמצים שלהם. אחרי הסתיו של מקלה, ב-14 באוקטובר 1943 כל התנגדות המאורגנת התמוטטה. הממשלה גירשה או הסגירה את המנהיגים של המרד.

אף על פי שרזולוציה צבאית של הוואניה החזירה את הסמכות הקיסרית לתיגראי, המידות הגסות שהיו השתמשו בעל ידי הצבאיות אתיופיות לעשות כל כך נוצרו מכעס של כלל הקיסרים. הכעס של תושבי תיגראי היה כנגד שלטון האמהרים שמחזיקים בקיסרות ברמאות. אחרי המהפכה האתיופית רגשות הבדלנות שוב צצו ברחבי תיגראי והפעם תחת יורשו של ארגון זה שקם בשם החזית העממית לשחרור תיגראי.

ישנם מוצרים המקובלים עד היום בקרב החבשים, דוגמת חבשה קמיס (ሐበሻ חבשה, ቀሚስ קמיס, "שמלה חבשית"), שמלה הנלבשת בקרב נשים חבשיות.

Richard Pankhurst ,The Ethiopians A History ISBN 9780631184683