המלחמה בגלבוע

המלחמה בגלבוע

רכס הרי הגלבוע. משמאל הר שאול, ברקע עמק חרוד וגבעת המורה. הר שאול נקרא על שמו של שאול המלך שנפל שם במלחמה זו
מקום	הר הגלבוע
תוצאה	ניצחון פלישתי. שאול מלך ישראל ושלושת בניו נופלים בקרב
הצדדים הלוחמים ישראל פלשתים
(למפת עמק בית שאן מוגדלת)   הגלבוע (למפת עמק בית שאן רגילה)   הגלבוע (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום הגלבוע (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום הגלבוע

המלחמה בגלבוע היא מלחמה מקראית בין ישראל לפלשתים, שהתרחשה בהר הגלבוע. במלחמה זו שאול מלך ישראל מת בהתאבדות, וגם שלושת בניו נפלו בקרב. בעקבות מותו של שאול, הומלך דוד למלך על יהודה, ובהדרגה גם על כל ישראל. על מות שאול ויהונתן בנו, קונן דוד את קינת דוד. קרב גלבוע מונצח בשמותיהם של יישובים באזור, ששמותיהם לקוחים מקינת דוד, כמו מגן שאול ושדי תרומות, וגם ביישובים על שם ילדיו של שאול, כמו מלכישוע ומירב.

ערך מורחב – בעלת האוב מעין דור

בתקופת מלכות שאול הייתה מתיחות בין ממלכת ישראל שזה עתה נוסדה, לבין שלטון הפלשתים הוותיק. מקומם הטבעי של הפלשתים היה מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל, ובעיקר בחמש הערים אשדוד, אשקלון, עזה, גת ועקרון. אולם סמוך לשלהי מלכות שאול הפלשתים הצליחו לחדור לעומק האסטרטגי של ממלכת ישראל, דרך מישור החוף הצפוני, והגיעו עד אזור הגלבוע לקראת מערכה מול ישראל. כשראה זאת שאול, נפל עליו פחד גדול, והוא פנה אל ה' באמצעות האורים ותומים לשאול אם לצאת למלחמה נגד הפלשתים, אולם הוא לא נענה. לדעת רבים הסיבה לכך הייתה אחריותו של שאול להריגת נוב עיר הכוהנים.^[1] לאחר שלא נענה גם בדרכים אחרות, בצר לו חיפש בעלת אוב שתעלה לו את נשמת שמואל הנביא באוב, כדי לשאול אותו מה עליו לעשות.

בעלת האוב העלתה לו את שמואל באוב, והוא הודיע לשאול שישראל יפסידו בקרב, והוא ובניו ייפלו בו חללים. שאול צם והתאבל על הבשורה, אולם לא נמנע בשל כך מהמלחמה. למחרת יצא לקרב עם הפלשתים.

במהלך המלחמה בהר הגלבוע, החלו הפלשתים לרדוף אחר ישראל, ובתוך כך הרגו את שלושת בני שאול: יהונתן, אבינדב ומלכישוע. כשראה שאול שחיל הקשתים של הפלשתים עומדים להשיג אותו ולהתעלל בו, פנה לנושא כליו וצווה עליו לדקור אותו בחרב. אולם נושא הכלים חשש והיסס, ואז תחב שאול את חרבו באדמה, ונפל עליה. לאחר מכן גם נושא כליו נפל על חרבו.

בעקבות התבוסה, ברחו הישראלים מהערים שבבקעת בית שאן ובעבר הירדן, והפלשתים התיישבו בהן במקומם.

וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ. וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו. וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן.

— שמואל א פרק לא פסוקים א'-ז'

בתחילת ספר שמואל ב' מסופר שהגיע אל דוד נער עמלקי שלטענתו לאחר שנפל שאול על חרבו ביקש ממנו להמית אותו, והוא עשה כבקשתו. בעקבות זאת דוד האשים את הנער בפגיעה במלך ישראל, והמית אותו בעוון פגיעה במלך.

וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה ויאמר וָאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה. וַיַּחֲזֵק דָּוִד בבגדו בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'. וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'

— שמואל ב פרק א פסוקים ו'-י'; י"ג-ט"ז

למחרת הקרב, לקחו הפלשתים את גופות שאול ובניו, ותלו אותן בחומת בית שאן. כששמעו את הדבר אנשי יבש גלעד, התגנבו בחסות החשכה אל החומה, נטלו ממנה את הגופות, וקברו אותן ביבש גלעד. בעקבות זאת דוד מברך את אנשי יבש על גמילות החסד עם שאול מלך ישראל.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה.

— שמואל ב פרק ב פסוקים ה'-ו'

ערך מורחב – קינת דוד

בעקבות הבשורה על מות שאול ויהונתן, קונן עליהם דוד את קינת דוד, בה ספד להם וביכה את מותם ההרואי.

מעשה ההתאבדות של שאול עורר פולמוס נרחב בקרב הפוסקים, האם מותר היה לשאול לשים קץ לחייו, דבר שנאסר באיסור חמור. יש אומרים שמותר היה לו לעשות כן משום שידע בוודאות שימות במלחמה, בעקבות נבואת שמואל שאותה שמע אצל בעלת האוב.^[2] יש אומרים שמותר היה לו להתאבד כדי למנוע חילול השם שהפלשתים יתעללו במלך ישראל ויבזוהו.^[3] יש אומרים שמותר היה לו להתאבד כי הפלשתים רצו להעבירו על דת, או להתעלל בו במשכב זכר.^[4] מאידך, יש אומרים ששאול אכן נהג שלא כדין כשהתאבד, והיה לו למות על ידי הפלשתים ולא לשים קץ לחייו.^[5][6]

• קובץ מאמרים על מות שאול, באתר התנ"ך של מכללת הרצוג
• הרב יאיר וייץ, האם מותר היה לשאול להתאבד, באתר ישיבת הר ברכה
• הרב יעקב חרל"פ, שאלת התאבדותו של שאול המלך באור ההלכה, המעין