המכון לסקירה היסטורית

המכון לסקירה היסטורית
Institute for Historical Review

מדינה	ארצות הברית
מטה הארגון	פאונטיין ואלי
תקופת הפעילות	1978–הווה (כ־46 שנים)

המכון לסקירה היסטורית (באנגלית: Institute for Historical Review) הוא מכון אמריקאי הידוע בפרסומים העוסקים בהכחשת שואה. יש חוקרים הטוענים כי זהו המרכז המרכזי הבינלאומי להכחשת שואה^[1]. המכון נחשב לארגון אנטישמי, בעל קשרים רבים לארגונים נאו נאציים^[2].

המכון הוקם ב-1978 על ידי דייוויד מאקלדן ווויליס קרטו. דייוויד מאקלדן (הידוע גם בשם לואיס ברנדון) היה חבר במפלגה "החזית הבריטית", מפלגת ימין קיצונית שפעלה בבריטניה. וויליס קרטו הקים את "לובי החירות" שהייתה קבוצת אינטרס אמריקאית. הקבוצה טענה כי קידמה פטריוטיות, אך למעשה ניסתה לקדם אנטישמיות והכחשת שואה. אוסטין אפ, מרצה שנוי במחלוקת באוניברסיטת לה סאל, כונה מכחיש השואה האמריקאי הראשון, היווה את ההשראה להקמת המכון. דייוויד מאקלדן עזב את המכון ב-1981. טום מרסלוס הפך למנהל החברה. קרטו איבד את השליטה בחברה עקב מאבקי כוח פנימיים ב-1993. ב-1995 מארק וובר הפך למנהל המכון. וובר היה פעיל בתנועות עליונות לבנה. מאז מינויו הוא המשיך בפרסומים על מלחמת העולם השנייה, ועל השואה, בעודו מנסה להרחיב את פעילות הארגון^[3]. ב-2002 המכון הפסיק להוציא את כתב העת שפרסם, ועבר לפרסומים דרך האינטרנט, ודוא"ל.

בכנס הראשון של הארגון ב-1979, הארגון הציע פרס כספי של 50,000 דולרים עבור "הוכחות" שתאי גזים, ששימשו להרג יהודים אכן פעלו באושוויץ. את הכסף הארגון נאלץ לשלם לניצול השואה מל מרמלשטיין. מרמלשטיין סיפק עדות כתובה וחתומה על חוויותיו מאושוויץ. כאשר הארגון פסל את עדותו, מרמלשטיין תבע אותם לדין, באמצעות עורך הדין ויליאם ג'ון קוקס. בית המשפט פסק תחילה כי אין עוררין על כך שהיו תאי גזים באושוויץ ששימשו להרג יהודים (עובדה זו היא בגדר ידיעה שיפוטית)^[4]. הארגון ניסה לבטל את הקביעה הזאת ללא הצלחה. בפסק הדין שניתן ב-5 באוגוסט 1985 על ידי השופט וונק נקבע כי הארגון חייב לשלם למרמלשטיין 90,000 דולרים, ולהוציא מכתב התנצלות לו, ולשאר הניצולים מאושוויץ על הסבל והכאב שנגרם להם^[5].

ב-4 ביולי 1984, פצצה שהוטמנה במשרדי הארגון הרסה את כל תכולתם. לארגון לא היה ביטוח באותו הזמן. ב-1996 הארגון זכה בתביעה שהגיש כנגד קרטו, על שמעל בכספי הארגון שקיבל מעיזבונו של ג'ין אדיסון פארל. ב-2001 אריק אוון, עובד לשעבר האשים את מנהלי החברה שהם מתכוונים למכור את רשימת התפוצה שלהם לארגון אחר (הליגה נגד השמצה, או כנסיית הסיינטלוגיה). בינואר 2009 וובר (שעדיין משמש כמנהל) פרסם מאמר שבו הוא מכיר במותם של יהודי אירופה, אך לא זונח לחלוטין את עמדתו מכחישת השואה. הוא מסביר כי אף על פי שהוא מאמין שיש מקום לרוויוניזם היסטורי גם בנושא השואה, אין אף מוסד אקדמי שתומך בטענה זו. לפיכך הוא מאמין שיש להתמקד במקום זאת בהתנגדות לכוח העולה של "היהודי הציוני"^[6]. באתר האינטרנט שלו, המכון לסקירה היסטורית מתאר את עצמו בתור "מכון מחקר ציבורי, שמקדם מודעות גדולה יותר להיסטוריה".

אף על פי שהמכון עוסק בעוד תחומים מלבד תחום השואה, הוא בעיקר מוכר מעיסוקו בתחום הזה. הוא נחשב למוסד אנטישמי, הקשור למספר ארגונים ניאו נאציים. חוקרים רבים פרסמו חומרים המכחישים אלמנטים מרכזיים מהאג'נדה הנאצית, לדוגמה ספרו של מכחיש השואה דיטליב פלדרר שמכפיש את שמה של אנה פרנק, וטוען לזיופו של היומן^[7]. גם מכחיש השואה דייוויד אירווינג פרסם את מאמריו דרך הארגון.

המכון מכחיש בתוקף את היותו מכחיש שואה. הוא טוען כי כל עבודתו בנושא היא התחום רוויזיוניזם היסטורי. המכון טוען כי הביא ברבות השנים לגילויים חדשים במחקר השואה, שחושפים שקרים והטעיות שהיו קיימים במחקר. ברברה קולזקה (עורכת דין קנדית, הידועה בעבודתה בהגנה על מכחישי שואה, ופושעי מלחמה נאציים) טוענת כי הניסיון למנוע מחוקרים לבצע רוויזיוניזם היסטורי בנושא השואה הוא מוטעה, ומנוגד לרוח המחקר ההיסטורי. הוא טוענת כי המתנגדים למחקר, הם אלה עם אינטרס ברור. העיתונאי פול ראובר, טוען כי דברי הארגון הוצאו מהקשרם. הארגון לא מכחיש את הטרגדיה שהתרחשה במלחמת העולם השנייה. הוא טוען שאין עובדות המוכיחות חלק מהטענות שעולות בנושא (כמו המתה מכוונת בגז). לעומתם ריצ'רד אוונס היסטוריון בריטי, טוען כי אלו בדיוק הטענות המשמשות מכחישי שואה רבים. הם מצהירים כי הם מאמינים בחלק קטן מן העובדות כדי לטשטש את העובדה כי הם מכחישי שואה. הכרה בהרג של אלפי יהודים באירופה, אינה מסתירה את העובדה כי הם מכחישים את הרג המיליונים, בצורה מכוונת ובאמצעות תאי גזים.