הינומה

הִינוּמָה (לעיתים נכתב: הינומא), במובנה המודרני, היא פיסת בד לבן עשוי רשת שקופה או אטומה (טול (אנ')), אשר באירופה נהוג לכסות בה את פני הכלה.

ההינומה נחבשה לאורך ההיסטוריה. תפקידה ההיסטורי היה בעיקר בעל בסיס דתי, וסימנו ענווה וצניעות, ולעיתים גם יראת כבוד. בימינו, נהוג שכלות חובשות הינומה גם ללא קשר לדת, אלא כמנהג וכחלק מלבוש הכלה.

ברומא העתיקה ההינומה נחבשה כדי להרחיק ולהסתתר מפני רוחות רעות ושדים, ולעיתים הייתה בצבעי להבה.

במאה ה-19, ההינומות היו סימן לבתולים וצניעות, והסרת ההינומה מהכלה הייתה סמל הרשות לבעל להתייחד עם אשתו. בתקופה הוויקטוריאנית בפרט ההינומה סימלה טוהר ומעמד.

בעבר, בעיקר במקרים של שידוך, ההינומה נועדה להסתיר לחלוטין את פניה של הכלה כדי להגן עליה מפני החתן, וכדי שלא יתאכזב או יברח.

בתרבויות מסוימות, קיימת אמונה בה אם החתן יראה את פניה של הכלה הדבר יכול להביא מזל רע, ועל כן הכלה חובשת את ההינומה כדי שלא תיראה עד רגע הנישואין.

המילה נזכרת לראשונה במשנה, כסימן היכר המבדיל בין כלה בתולה לכלה שאינה בתולה:

האישה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת: 'בתולה נשאתני', והוא אומר: 'לא כי, אלא אלמנה נשאתיך', אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים

— משנה, מסכת כתובות, פרק ב', משנה א'

בתלמוד ניתן הסבר על משתמעות המילה: ”מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר: תנורא דאסא, רבי יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא” (מסכת כתובות, דף י"ז, עמוד ב').

המפרשים נחלקו על משמעות הפירוש השני. בספר הערוך מוסבר שמדובר בכובע מעלי הדס, שבו הכלה "מנמנמה".^[1] פירוש זה מציין מציאות שהייתה באיטליה, מקום מושבו של רבי נתן מרומי, ואפשר לראות קשר בינה לבין כובע הכלה במנהג יהדות תימן, אלא שהוא היה עשוי מפנינים שזורות.

לעומת זאת, רש"י, שחי בצרפת, ציין את מנהג מקומו: ”צעיף על ראשה משורבב על עיניה, כמו שעושין במקומינו, ופעמים שמתנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין. ולכך נקרא 'הינומא', על שם תנומה” (דף י"ז, עמוד ב'). רבי ישראל ליפשיץ סובר שהמילה "הינומה" מגיעה מהמילה היוונית "הומנס" (ὑμεναιος) שפירושה צעיף.^[2]

הרמב"ם מסביר שהינומה היא ”אוהל של משי היה מנהגם שלוקחין בו הבתולות מבית האב לבית הבעל”.^[3]

ההינומה שמכסה את פני הכלה המוכרת לנו כיום היא מנהג שנכנס ליהדות אירופה ממנהגי המקומיים, וכמעט שלא היה מוכר בשאר הארצות. לאחר קום מדינת ישראל והתקבצות היהודים אליה מכל הגלויות, התקבל לבוש הכלה האירופאי (שכולל את ההינומה) כלבוש הכלות בעדות השונות.

יש המקשרים את המנהג למסופר במקרא, שכאשר ראתה רבקה את יצחק מרחוק, התכסתה בצעיף^[4].

בתחילתו, המנהג היה שהכלה מגיעה כבר כשהיא מכוסה, אך בתקופה האחרונה התקבל הנוהג שהחתן הולך אל הכלה כשהוא מלווה בשושביניו, ומכסה את ראשה ופניה בהינומה.

• בעבר ההינומה הייתה עשויה מבד אטום, נוהג זה נשאר בעיקר בקרב חוגים חסידיים, אך כיום מצוי הינומה מבדים שונים חלקם שקופים יותר וחלקם פחות.
• כלה גרושה המתחתנת בשנית, גם אם החתן רווק, אין פורסים על פניה הינומה^[5] (יש שאומרים שמניחים משום צניעות, אבל המנהג לדעה זו שאחרים מניחים ההינומה ולא החתן).
• יש נוהגים בעת הנחת ההינומה לברך את הכלה בברכה: ”אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה” (בראשית, כ"ד, ס'). יש מקומות בהם ההורים או הסבים, מברכים את ברכת כהנים.
• יש מקומות בהם מיד לאחר הכיסוי בהינומה, זורקים האורחים זירעונים לעבר החתן והכלה.
• ביהדות גאורגיה נוהגים שהכלה תלבש לראשה הינומה לבנה שמוסיפים לה עטרה בדגם של פרחים בצבעים שונים עשויים שעווה וחוטי מתכת, שנקראת "גווירגוויני", שאותה מכינה תופרת מיוחדת, ובנות משפחה וידידות נהגו לשאול אותה זו מזו.
• יש נוהגים שעוד בשחרית מכסים את ראשה של הכלה בסודר, וזו היא ההינומה המשמשת כחופה.^[6]
• בחתונות שאינן דתיות, בהן בני הזוג צועדים לחופה יחד, הם נעצרים צעד לפני החופה ועורכים שם את טקס כיסוי ההינומה.

• להראות שהכלה אינה מקפידה במה מתקדשת.^[7]
• משום צניעות^[8].

• כיסוי הכלה בהינומה

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: הינומה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הינומה