הוטרים

ההוטרים הם בני קהילה נוצרית אנבפטיסטית (בדומה לאמיש ולמנוניטים). שורשיהם בזרם הרפורמציה בנצרות במאה ה-16. מאז מותו של מייסד העדה יעקוב הוטר ב-1536, דוגלים ההוטרים בעקרונות שהתווה – חיי שיתוף ופציפיזם. תפיסת עולמם הביאה לכך שגורשו מארצות רבות. לאחר שכמעט נכחדו במאות ה-18 וה-19 הקימו ההוטרים מושבות בצפון אמריקה. לאורך 125 שנים אוכלוסייתם גדלה מ-400 לכ-42 אלף איש, רובם חיים במערב קנדה ובמישורים הצפוניים של ארצות הברית. ההוטרים נחשבים לקהילה השיתופית-חקלאית השנייה בגודלה בעולם אחרי התנועה הקיבוצית^[1].

מקימי העדה חיו באזור טירול שבאוסטריה. תחת הנהגתו של יעקוב הוטר החלו לפתח את צורת החיים הקומונלית שלהם, המבוססת בעיקר על רעיונות שפירשו מהספר מעשי השליחים בברית החדשה ומהאיגרת השנייה אל הקורינתים. העקרונות הבסיסיים שניסח הוטר היו הכרה בחטא שבקניין הפרטי, פשטות באורח החיים, פציפיזם מוחלט שכולל אי-התגוננות ושלילת כל צורות השררה המשתמשות באלימות, וכן איסור על שירות בכל משרה ממשלתית ושבועה בבית דין. עקרונות אלו אסרו על חברי הזרם מלהתגייס לצבא, לקבל פקודות, ללבוש מדים מכל סוג או לשלם מיסי מלחמה. תפיסת עולם זו הביאה לכך שהם נרדפו על ידי המדינה. יעקוב הוטר אף נתפס על ידי מתנגדיו באזור אינסברוק, עונה באכזריות והועלה על המוקד^[2]. ממשיכו של יעקוב הוטר היה פטר רידמן אשר ניסח את העקרונות התאולוגיים והמעשיים של התנועה בספר שכונה "יסודות דתנו, תורה ואמונה". הספר דן ביחסם למלחמה, למדינה ולכנסיות הממוסדות (הקתולית והפרוטסטנטית) מהן מבקשים ההוטרים להיבדל. על פי העקרונות שהתווה רידמן נמנעת העדה מכל צורה של אלימות כאמצעי להטלת משמעת. העונש היחיד המוטל בעדה הוא חרם ונידוי. החברות בעדה מבוססת על רצון חופשי ועל טבילה בבגרות – אחרי לימוד והבנה של עיקרי האמונה לאשורם (זאת להבדיל מן הטבילה בילדות שהייתה מקובלת בכנסיות הממוסדות). שיתוף הנכסים והעבודה נובע מאהבת הזולת ומן השוויון הקדום בין בני אדם. רידמן ציווה על בני העדה לעסוק בעבודה גופנית ואסר על חבריה את הרוכלות^[2].

ההוטרים ברחו מהרדיפות לאזור מוראביה, שהתאפיין באותה תקופה בסובלנות דתית. במורביה שגשגו ההוטרים למעלה ממאה שנים. הם הביאו עימם טכניקות ייצור שלא היו נפוצות במורביה, ובייחוד את שיטת הייצור בבתי מלאכה גדולים, שנקלטו אצלם ביתר קלות בשל אורח חייהם השיתופי. האצולה נהנתה מאוד ממוצריהם ולכן איפשרה להם להקים את מושבותיהם שכונו "ברודהורף" (אחוזת אחים) בשטחיה, בהם נהנו מחופש יחסי ומהיעדר התערבות. שיטות הייצור שהביאו הציבו אותם בתחרות עם הגילדות המסורתיות ועשו אותם ללא אהודים על בעלי הסדנאות הקטנות. ההוטרים עסקו גם בחקלאות ובניין, ואף בתחום הרפואה. הוטרים שהועסקו כשכירים מסרו את משכורתם לקופת העדה. בברודרהוף שוכנו המשפחות בבתים משותפים, על פי רוב מספר משפחות ביחידת דיור אחת. התקופה במורביה נחשבת לתור הזהב בחיי העדה, והיא מונצחת בספרם כרוניקה רבא (Das Gross-Gechichtbuch)^[2].

ההערכות הן כי בראשית המאה ה-17, אוכלוסיית ההוטרים במורביה מנתה 25–40 אלף איש. במהלך מלחמת שלושים השנים בא הקץ על עצמאות צ'כיה ובקרב "ההר הלבן" בשנת 1620 נהרגו מרבית בני האצולה המורבית שהייתה מגינם של ההוטרים במורביה. הרדיפות התחדשו, ואילצו אותם לנדוד שנית – להונגריה ולטרנסילבניה. בהונגריה המשיכו לסבול מהשתלשלות מלחמת שלושים השנים, ולאחר מכן מפשיטות הטורקים והטטרים שהעדיפו להחרים את מגוריהם המשותפים הגדולים שהיו נוחים לצבא. ב-1665 נותרו רק כאלף הוטרים שחיו חיי שיתוף, ומצבם החומרי היה רע. המנוניטים מהולנד תמכו בהם כלכלית. נדודיהם בתקופה זו מונצחים בספר כרוניקה זוטא (Das Klein-Gechichtbuch). בספר זה נכתבו גם רבות מן ההחלטות והתקנות שתוקנו בעדה, על פי התאריך בהן תוקננו^[2]. המסדר הישועי, בתמיכת המלכה מריה תרזה, שם לעצמו מטרה להמיר את בני העדה ההוטרית לקתוליות. ילדיהם של ההוטרים נלקחו מהם בכוח ובאמצעות צבא, ועל המבוגרים הוטל לקיים את טקסי הכנסייה הקתולית מאונס. חלק מההוטרים המירו דתם ונשבעו לקתוליות אך שמרו על זהות אתנית נפרדת, קהילות אלו כונו הַבַּנְס (Habans) והן נכחדו במהלך מלחמת העולם השנייה.

רק שתי קהילות הוטריות שיתופיות נותרו באלבניץ ובקרויץ שבטרנסילבניה, והישועים החלו להתנכל גם להן ב-1767. באחד הלילות עזבו 70 בני הקהילות וברחו לרומניה, שם ביקשו לחכור קרקע מאציל רומני באזור בוקרשט. במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה נמלטו ההוטרים ליערות והסתתרו, עד ניצחונה של רוסיה. המלכה יקטרינה הזמינה עוד ב-1763 מתיישבים יוצאי גרמניה ליישב את גדות הוולגה ואזורים שנכבשו על ידי הטורקים. ב-1770 הושיבה מספר גדול של מנוניטים מפרוסיה בדרום רוסיה ונתנה להם אוטונומיה תרבותית ומנהלית ואף פטור משירות צבאי. באביב אותה שנה ניצחה רוסיה את הטורקים ברומניה, וההוטרים פנו לגנרל רומיאנצב בבקשה שייושבו בתנאים דומים לאלו של המנוניטים ברוסיה. הגנרל נעתר להם ויישב אותם באחוזתו בכפר וישנקה שבפלך צ'רניגוב, ופטר אותם ואת בניהם מחובת שירות צבאי ושבועה בבית דין. הצאר אלכסנדר הראשון איפשר להוטרים להתיישב על אדמת המדינה בראדיצ'בה, והשווה את זכויותיהם לאלו של המנוניטים. עם הזמן התרופף אורח החיים השיתופי של ההוטרים ברוסיה, בין היתר בהשפעת המנוניטים שבקרבם ישבו שלא דגלו בשיתוף. ב-1842 עברו ההוטרים בעידוד המנוניטים ובעזרתם למחוז מליטופול על גדות נהר מולוצ'נה שבקרים והקימו ארבעה כפרים שלא היו שיתופיים אך נשענו על עיקרי האמונה ההוטרית. בשנים 1859–1860 התלכדו שתי קבוצות נפרדות במטרה לחדש את אורח החיים השיתופי^[1]. הקבוצה הראשונה הוקמה על ידי מיכאל ולדנו, וכונתה על שם מקצועו – שמידטלויט (Schmied – נפח, leut פירושה "אנשים"), הקבוצה השנייה הוקמה על ידי דריוס וולטר ונקראה על שמו – דריוסלויט (Dariusleut). כ-25 שנים אחר כך ב-1875 הוקמה קבוצה שלישית בהשראת המורה יעקוב וויפף שכונתה לררלויט (Lehrer – מורה).

ב-1870 בוטלה האוטונומיה התרבותית של ההוטרים והמנוניטים על ידי הצאר אלכסנדר השני. בתי הספר של ההוטרים הועמדו בפיקוח וחויבו בלימודי השפה הרוסית. כמו כן בוטל הפטור משירות צבאי. בני שלוש העדות החליטו להגר לאמריקה.

לאחר שליחת סיירים לבחינת אפשרויות ההתיישבות באמריקה ב-1873, היגרו בין השנים 1874–1879 כלל ההוטרים, כ-1,265 איש, לארצות הברית. שלוש העדות השיתופיות – שמידטלויט, דריוסלויט ולררלויט, הקימו בתחילה שלוש מושבות בדרום דקוטה. יתר ההוטרים שלא חיו בשיתוף וכונו פריירילויט (Prairieleut) התמזגו אט אט בחברה המנוניטית שהיגרה אף היא לארצות הברית באותם ימים^[1]. כל מושבה הוטרית-שיתופית היא יחידה כלכלית בפני עצמה, וככל שיש ערבות בין המושבות היא מבוצעת בתוך העדות. הנישואין קורים אף הם על פי רוב בתוך העדה. בתחילת דרכם נתמכו המתיישבים ההוטריים על ידי המושבות הקומונאליות מעדת אמנה^{[דרושה הבהרה]}. ההוטרים שהתבססו באירופה על ייצור בענפי המלאכה והמנופקטורה, עברו לבסס את כלכלתם על חקלאות ותעשייה הנלווה לה. בשנת 1880 היו 443 הוטרים בארבע המושבות השיתופיות בארצות הברית. ב-1917 עלה מספרם לכ-2,000 ב-18 מושבות שאחת מהן הוקמה בפלך מניטובה שבקנדה^[2].

טרם מלחמת העולם הראשונה היה צבא ארצות הברית צבא התנדבותי ולפיכך לא הוגדר בחוק האמריקאי מעמדם של סרבני מצפון. ניסיונות של ההוטרים להסדיר את מעמדם מול הבית הלבן ולוודא שלא יאולצו להתגייס במקרה של מלחמה נענו בהרגעה שמלחמה אינה נראית באופק. אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה והחלת חוק גיוס החובה נרדפו ההוטרים בארצות הברית^[2]. באחד המקרים ארבעה גברים הוטרים שסירבו להתגייס בגיוס חובה נכלאו וסבלו מהתעללות. שניים מתוכם, האחים ג'וזף ומיכאל הופר, נפטרו כתוצאה מהתעללות והיעדר טיפול בבית הכלא הצבאי באלקטרז (וזאת לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק). ההוטרים דוברי הגרמנית אף היו חשודים על ידי סביבתם כמשתפי פעולה עם האויב וסבלו מהתנכלויות של שכניהם. תגובת הקהילה ההוטרית הייתה נטישת המושבות בארצות הברית, ו-17 מתוך 18 מושבות הועתקו לאלברטה, ססקצ'ואן ומניטובה שבקנדה. כנגד ההוטרים נחקקו גם בצפון אמריקה מספר חוקי-מדינות שמטרתם הייתה לשמוט את זכויות הקניין המשותפות שלהם על הקרקע. חלק מהמושבות ננטשו עוד טרם מוצה הדיון בנושא בבית המשפט העליון. לאחר שנחקקו חוקים המגוננים על סרבני מצפון, שבו חלק מבני עדת שמידנלויט והקימו מושבות חדשות בדקוטה בשנות ה-30. חלק מהמבנים הנטושים במושבות ההתיישבות הראשונה בדקוטה עודם עומדים. ב-1942 נבהלו השלטונות בדקוטה מפני ההתפשטות ההוטרית ורכישת הקרקעות, והעבירו את "חוק הרכוש המשותף" שהגביל את ההתרחבות של מושבות עדות הדריוסלויט והלהררלויט. החוק בוטל רק בשנת 1973. חוק זה דחף להתפשטות המושבות ההוטריות לאזורי קולומביה הבריטית, ססקצ'ואן, מונטנה ומזרח וושינגטון בשנות ה-40 וה-50. כיום כשלושה רבעים מהמושבות ההוטריות נמצאות בקנדה ורבע בארצות הברית, ואוכלוסיית ההוטרים נאמדת ב-40–50 אלף איש. קצב הריבוי הטבעי של ההוטרים גבוה, ומשפחותיהם נוטות להיות מרובות ילדים^[2]. בתחילת שנות ה-50 ובין השנים 1974–1990 זוהתה קומונת ברודרהוף כקהילה הוטרית. קהילות הוטריות קטנות קיימות גם באוסטרליה, ניגריה ויפן. כ-2/3 מן ההוטרים בצפון אמריקה התיישבו בחוות בודדות ולא במושבות וכונו "פרירלויט" (Prairieleut). רוב ההוטרים האלו התאחדו לבסוף עם המנוניטים.

המושבות ההוטריות בצפון אמריקה הן כולן חקלאיות, אולם בשל השינויים בכלכלה, חלקן החלו גם בייצור תעשייתי (באירופה התבססה כלכלתם על בתי מלאכה ומנופקטורה). כלכלת המושבה מבוססת על עבודה עצמית, וממעטת בשכירת כוח עבודה מן החוץ. בניית הבתים, תחזוקת הציוד ותפירת הבגדים נעשות אף הן בתוך העדה. כיום התרחב הסחר עם החוץ בבגדים, מזון וסחורות נוספות. המושבה ההוטרית בנויה כך שבמרכזה מוסדות הקהילה, סביבם מבני המגורים וסביבם מבני המשק והשדות החקלאיים.

בניהול המושבות ההוטריות מובילים גברים, כשנשים שותפות להחלטות בתחום הבריאות, הבישול ורכישת הבד לבגדים. בראש הקהילה עומדים 'מיניסטר', עוזר מיניסטר ומזכיר הקהילה (המכונה גם 'בוס'). המיניסטר מייצג את הקהילה ואת עסקיה כלפי חוץ ובפני החוק. המזכיר הוא המנהל בפועל ואחראי על הנהלת החשבונות, התקציב וחלוקת העבודה. עוזר המיניסטר מסייע בהנהגת הכנסייה ובהוראה לילדי הקהילה ("מורה לגרמנית"). אשת המזכיר מכונה "שניידר" בגרמנית שפירושו "חייטת" והיא אמונה על ביצוע רכישות הבד לבגדים של המושבה. המילה "מנהל" (Boss) שגורה בלשון בני העדה, ישנם מספר תפקידים המכונים כך. המשמעותי מביניהם הוא תפקיד מנהל החווה המרכז את כל היבטי גידול התבואה, ובכלל זה את האגרונומיה, ניהול המלאי, ביטוח הגידולים וניהול כוח העבודה. מלבדו ישנו גם מנהל החזירייה, מנהל המחלבה וכו' בהתאם לאופי הגידולים ומשק החי במושבה. תפקידי המיניסטר, המזכיר והמנהלים נבחרים באופן דמוקרטי, והחלטות ספציפיות מובאות פעמים רבות גם הן להחלטה בהצבעה לפני יישום. ההצבעות ברוב המושבות נערכות בשני מעגלים – הראשון הוא מועצה המונה שבעה גברים מבוגרים, והשני הוא אספה שבה לכל הגברים הנשואים במושבה יש זכות הצבעה. בהחלטות רבות משמעות מצביעה המועצה ראשונה, ואם ישנה הסכמה, עוברת ההחלטה להצבעת האספה. בעלי תפקידים שאינם מתנהלים באופן דמוקרטי יכולים להיות מודחים באמצעות הצבעה. לנשים ולילדים אין זכות הצבעה, והם יכולים להשפיע על ההחלטות רק באמצעות דיונים בלתי פורמליים במושבה. מעל תהליכי קבלת ההחלטות בכל מושבה ישנו מבנה של "מועצת בישופות" לכל אחת מן העדות השונות דריוסלויט, לנררלויט ושמידנלויט. מיניסטר מושבה שאינו מוודא שמושבתו עוקבת אחר הוראות הבישופות עשוי להיות מודח מתפקידו.

בבחירת המיניסטר מקובל כי האספה בוחרת ארבעה מועמדים למשרה וביניהם נערכת הגרלה, המייצגת את רצון האל. לאחר מספר חודשי ניסיון המיניסטר החדש מוכתר באופן רשמי בטקס על ידי שני כהנים מכפרים שכנים^[2].

ההוטרים מיישמים שיתוף כמעט מוחלט ברכוש ובנכסים. המשפחות מכלכלות עצמן מן המשאבים המשותפים. גישה זו מבוססת על פרקים 2, 4, ו-5 במעשי השליחים, המדברים על כך שהמאמינים יחלקו את כל רכושם. הבניינים והציוד במושבה מנוהלים בקואופרטיב. המשפחות משוכנות בדירות השייכות לקהילה, ולכל משפחה מעט מאוד רכוש אישי. במושבות חדרי אוכל המגישים ארוחות צהרים וערב משותפות, וביחידות הדיור ישנם מטבחים לצורך ארוחות הבוקר. בחדר האוכל יושבים הגברים והנשים על פי רוב בנפרד.

כל קהילה בנויה על פי רוב מ-10–20 משפחות, ומונה בין 60 ל-250 איש. כאשר אוכלוסיית המושבה גדלה, מחליטים מנהיגי הקהילה כי יש צורך כלכלי וחברתי להתפצל, ומתחילים לחפש קרקע לרכישה להקמת "מושבת בת". תהליך הפיצול שונה בין העדות ההוטריות השונות. בקרב עדת הלהררלויט הוא מובנה יחסית, ואילו בשתי העדות האחרות פחות. בקרב הלהררלויט מקובל כי רכישת הקרקע החדשה ובניית המבנים קודמת להחלטה מי מבני המושבה צפוי לעבור למושבת הבת. במהלך הבנייה מתכננת הנהגת המושבה את חלוקת האוכלוסייה לשתיים, באופן שווה עד כמה שאפשר, כמו כן, מפצלת ההנהגה גם את הפעילות העסקית והנכסים באופן שווה ככל האפשר (עד לרמה של איזה חזיר ואיזו מכונת חליבה תיקח כל אחת מן הקהילות המפוצלות). חברי הקהילה יכולים להביע חששות בפני ההנהגה, אולם לבסוף מתקבלת החלטה סופית. תהליך זה עשוי להיות קשה ולחשוף דינמיקות משפחתיות ופוליטיות לשיחה ערה, ולא תמיד ישנה שביעות רצון מתוצאותיה. לאחר חלוקת המושבה לשתי קבוצות א' ו-ב', בערב שטרם הפיצול הסופי, מונחות שתי פתקאות נייר בתוך כובע. המיניסטר מתפלל לבחירתו של האל ומושך את אחד הניירות. הקבוצה המצוינת בנייר שמשך היא הקבוצה שעתידה לעזוב בתוך שעות את המושבה "האם", ולעבור להתמקם במושבה "הבת". בעדות דריוסלויט ושמידנלויט עשוי התהליך להיות אחר, להתפרס על פני זמן ארוך יותר, ובו קבוצות קטנות של חברים עוברים בכל פעם למושבה החדשה.

מושבות ההוטרים מחזיקות על פי רוב שטחי קרקע גדולים. העיבוד המשותף מאפשר להם לרכוש ציוד חקלאי מתקדם, וחלקן מחזיקות גם דיר חזירים, רפתות ומחלבות ולולי בשר וביצים, כולם בממדים תעשייתיים. לפני המעבר לארצות הברית ייצרו ההוטרים בעיקר לתצרוכת עצמית. באוקראינה למדו טכניקות חקלאיות מהמנוניטים. בשל האוטומציה וההתפתחות החקלאית הטכנולוגית הייצור נעשה אף יותר יעיל, וקהילות פיתחו גם ענפים תעשייתיים.

גורם נוסף שדחף למיכון ותיעוש המושבות היה הזיהוי של ההנהגה ההוטרית בדבר עליית מחירי הקרקע באלברטה וססקצ'ואן בשל התפתחות תעשיית הנפט, שמחייבת את ההוטרים בגיוס כספים גדול יותר לרכישת קרקעות בעת פיצול קהילות. לצורך כך הוקמו במושבות מפעלי פלסטיק, מתכת, נגריות, ומוצרי גרניט. כמו כן 44 קהילות הוטריות התאגדו להקמת מפעל לייצור מוצרי הודו מעובדים. במפעל זה מועסקים גם שכירים לא הוטריים.

ההוטרים אינם מתנגדים לטכנולוגיה, אולם מגבילים מספר שימושים שלה. הם מנסים להתרחק מן העולם החיצון באמצעות הימנעות מטלוויזיה ואינטרנט. עד לאחרונה בחלק ממושבות הדריוסלויט והלהררלויט היה רק טלפון אחד במושבה. בעדת השמידנלויט הכניסו את הטלפונים המשפחתיים מוקדם יותר. כיום שימוש במכשירים סלולריים נפוץ בקרב כל העדות ההוטריות והודעות טקסט משמשות רבים מבין צעירי העדה לשמור על קשר ביניהם. גם המחשבים נפוצים בקרב ההוטרים. במעט קהילות (רובן בעדת השמידנלויט הליברלית יחסית) ישנה גם גישה לאינטרנט. בתחילה הכוונה הייתה שהמחשבים ישמשו רק לצורכי העסקים והמשק, אולם עם הזמן המחשבים נפוצו יותר ויותר בקרב המשפחות.

ההוטרים נוהגים לבנות במושבות בתי ספר העומדים בתקני המדינה. בבתי הספר על פי רוב ישנו מורה שכיר מבחוץ המלמד אנגלית ואת המקצועות הבסיסיים (בחלק ממושבות השמידנלויט המורה נבחר מקרב בני המושבה). מלבד המורה מלמד סגן המיניסטר בבית הספר את השפה הגרמנית, תנ"ך, ה"כרוניקות" של ההוטרים ושינון הכתובים – שיעורים המכונים "בית ספר גרמני", ומתנהלים על פי רוב בשעה שלפני הלימודים הכלליים, ובשעה האחרונה. חלק מההוטרים שולחים את ילדיהם לחינוך הציבורי, אולם מקובל שהם מפסיקים את לימודיהם בגיל 15 בתום החינוך חובה. התעקשות של הורים על המשך הלימודים עשויה להוביל לנידויים מן העדה והכנסייה. בית הספר הציבורי נחשב ל"מותרות" בעיני הקהילה, והילדים מצופים להיעדר ממנו לעיתים מזומנות לטובת חובות במשק. עם זאת מושבות רבות עברו היום להבטיח לילדיהן סיום 12 שנות לימוד ואף לימודים אקדמאיים. החינוך ההוטרי שם דגש על חיזוק זיקתו של הילד לבני גילו, על פיתוח תחושה של אחריות חברתית וציווי מוסרי. החינוך ההוטרי משתדל להימנע מהטלת עונשים. ההוטרים נוטים להתנגד להוראת ההיסטוריה שכן היא רצופה מלחמות הנוגדות את תפיסת עולמם הפציפיסטית. על פי רוב הצעירים יכולים גם לעזוב את המושבה לתקופה הנראית להם, מתוך אמונה שקשריהם הרגשיים והמשפחתיים יובילו אותם לשוב אליה. בהיותם אנבפטיסטים, טקס הטבילה מתרחש אצל ההוטרים רק בבגרות, והוא מהווה למעשה טקס כניסה אל עדת המבוגרים ההוטרים ואל חובות ומשמעת העדה^[2].

ההוטרים באלברטה ניצחו בדיון משפטי שנערך ב-2007 על זכותם שלא להצטלם לרישיונות הנהיגה שלהם^[3][4]. בית המשפט באלברטה קבע כי דרישת התצלום מפירה את זכויותיהם הדתיות, וכי הנהיגה חיונית לאורח חייהם. טענת ההוטרים הייתה שהצילום סותר את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כשמונים רישיונות נטולי תמונה היו בשימוש בעת הפסיקה^[5]. מלבד הקבוצות ההוטריות של אלברטה הנמנות עם עדות דריוסלויט ולררלויט, גם חלק ממושבות מניטובה הנמנות עם השמידנלויט מעדיפות שחבריהן לא יצטלמו לרישיונות נהיגה ותעודות מזהות נוספות. עם זאת בית המשפט העליון של קנדה הפך את ההחלטה ביולי 2009 וקבע כי הקהילה ההוטרית מחויבת לציית לחוקים המחוזיים המחייבים תמונה דיגיטלית ברישיונות הנהיגה למניעת גנבת זהות^[6]. על אף התנגדותם של ההוטרים לצילום, קיימים צילומים שלהם שנעשו בהסכמה ובשיתוף פעולה. בין השנים 1972–1980 הצלמת מרי קוגה משיקגו צילמה באלברטה סדרת צילומים על חיי ההוטרים. בצילומיה נראים בני העדה בפתיחות רבה והם מלאים אהדה והומור^[7].

להבדיל מלבושם השמרני של בני האיימיש והמנוניטים, בגדי ההוטרים, ובייחוד בגדי הילדים, יכולים להיות צבעוניים. הבגדים בעיקרם הם תוצרת בית. בעבר גם הנעליים יוצרו במושבות, אולם כיום הנעליים נקנות בחנויות. המכנסיים והג'קטים של הגברים שחורים על פי רוב. הגברים לובשים חולצות מכופתרות בעלות צווארון, ולעיתים לובשים גם גופיות. הם חובשים כובעים כהים, בדרך כלל שחורים. מכנסי הגברים אינם מוחזקים בחגורות כי אם בכפתורים שחורים, ובדרך כלל הם נעדרים כיסים אחוריים. הנשים לובשות שמלות עם חולצות מתחתיהן. רוב נשות הלהררלויט והדריוסלויט לובשות גם מטפחת ראש שחורה ומנוקדת. נשות השמידנלויט לובשות מטפחות ראש בלא נקודות. נערות צעירות לובשות כובעים צבעוניים הנקשרים תחת הסנטר. לבוש הכנסייה כהה בדרך כלל לגברים ולנשים, ומורכב ממעיל כהה, ולנשים סינר שחור.

כשם שהאיימיש והמנוניטים נוהגים להשתמש בגרמנית-פנסילבנית, שימרו ההוטרים ניב גרמני המכונה "גרמנית הוטרית" ומשמש אותם בינם לבין עצמם. הניב מבוסס על הגרמנית שדוברה באזור טירול היכן שהחלו ניצני העדה, והושפע מהניב הקרינטי. דוברי הניב ההוטרי ודוברי הניב הפנסילבני מתקשים לשוחח זה עם זה בגרמנית. בטקסי הקודש שלהם משתמשים ההוטרים בגרמנית לותרנית קלאסית.

כחלק מגישתם הדתית משתדלים ההוטרים להימנע ממעורבות במערכת המשפט החילונית. אחד ההוגים הראשונים שלהם, פיטר רידמן, כתב בספרו "וידוי האמונה ההוטרי" כי: "ישוע מראה שהנוצרים אינם צריכים ללכת לבית הדין כשאמר כי אם אדם תובע ממך את מעילך – תן לו גם את גלימתך, למעשה אומר ישוע כי עדיף לתת לאנשים לקחת ממך הכל מלמצוא עצמך בבית משפט משונה. ישוע מבקש מאיתנו לחפש את השמיימי ששייך לנו ולא את הזמני והזר לנו. לפיכך זו ראיה כי נוצרי אינו יכול להישפט או לשפוט". לפיכך הרשומות אינן מראות פנייה של הוטרים לערכאות משפטיות עד המאה ה-20^[8]. עם זאת מספר קונפליקטים בעת האחרונה התגלגלו לערכאות משפטיות בצפון אמריקה. בכלל זה מאבקם כנגד התצלומים ברישיונות הנהיגה באלברטה, וכן במקרה נוסף במונטנה בו אילצה המדינה את ההוטרים להשתתף במערכת מדינתית לפיצוי עובדים על אף התנגדותם שנומקה מסיבות דתיות^[9]. גם עניינים פנימיים של הקהילה ההוטרית הגיעו לדיונים משפטיים, דוגמת דיונים בדבר חברי מושבות שגורשו ממושבותיהם ביחס לחוקיות הגירוש וגם לפיצויים, ואף דיון על הזכויות בפטנט להאכלת חזירים שפותח באחת המושבות.

• שלום וורם, קומונות ואורחות חייהם, הוצאת עיינות תשכ"ח
• יוסי כץ וג'והן לאר, באמונתם יחיו - המושבות ההוטריות בצפון אמריקה 1874-2006, יד טבנקין 2007
• רותי כץ ויוסי כץ, בדרכן ילכו - מסע אל הנשים בקומונות ההוטריות בקנדה, יד טבנקין 2014

• אתר האינטרנט הרשמי של הוטרים
• ניר מן, אחינו השיתופיים, אתר הקיבוצים, 8 בפברואר 2007
• אופיר חובב, "מהצד זה בטח נשמע לך נורא פטריארכלי וסקסיסטי, אבל החברה הזו הרבה יותר מורכבת", באתר הארץ, 16 בנובמבר 2021
• topic/Habans הוטרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• האחים ההוטרים, דף שער בספרייה הלאומית

קומונות
קומונות חילוניות	המושבה הסוציאליסטית לאנו • חוות ברוק • ניו הרמוני • קומונות ווילד • קומונת רלהיין
קומונות דתיות	נצרות קדומה • איסיים • דוחובורים • דיגרים • הוטרים • צוער • שייקרים • קהילת אונידה • ברודרהוף • בית-אל ואורורה • אמנה
קומונות בישראל, ביישוב ובתנועה הציונית	ביל"ו • גדוד העבודה • החלוץ • מושב שיתופי • קיבוץ • קבוצה • ירושלים החדשה • תנועת בוגרים • מעגל הקבוצות והקהילות השיתופיות