בבא בתרא צט א

מה למעלה. מן הגובה מן הכרובים ולמעלה לא משמש כלום כי אם שכינה כדכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים וגו' ונועדתי לך שם:

אף למטה. מראש הכרובים ועד קרקעיתו של דביר אין משמש כלום ואין תופשין כלום בבית:

דאמר ר' לוי וכו'. דארון בנס היה עומד והכי נמי כרובים בנס הוו קיימי:

יש לו י' אמה לכל רוח. והארון גופי' היכא הוה קאי והא לא מחזיק הדביר אלא כ' אמה אלא ש"מ בנס הוה קאי:

עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו. וכן לכרוב אחר ומשמע ליה עכשיו שהיו הכרובים כנף של זה בצד כנף של זה ובין כנפיהם לחודייהו ממלאין את הדביר מכותל הדביר ועד כותל אחר דהיינו כ' אמה והדביר היה מחזיק כ' אמה אורך ותו לא נמצא שבכנפיהן היו ממלאין הדביר. ואינהו הכרובים גופייהו היכא הוו קיימי אלא ש"מ בנס היו עומדין:

ודלמא בולטין. היו גופן של כרובין כתרנגולין שבכנפיהן נוגעין מאחורי גביהן אחת אל אחת ובגופן של כרובים היו בולטין כתרנגולין מלמטה ומהא ליכא למישמע מיני' דבנס היו עומדין:

ודלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי. כלומר פניהם איש אל אחיו אבל זה [שלא] בצד זה שכנפיו של א' היו למעלה מכנפי חבירו כדי שיהא מקום לגופין:

ודלמא באלכסונא הוו קיימי. שאחד מנמיך כנפיו שבצד כותל זה למטה והשני מגביה כנפיו שבצד כותל השני למעלה לצד התקרה שעכשיו יכולין לעמוד יפה בלא נס שבאלכסון הכותל יש בו יותר מברחבו:

ודלמא ביתא מעילאי רווח. שהיה הבית במקום הכרובים מרויח יותר ממה שהוא מלמטה שמלמטה היה רחבו כ' אמה ומלמעלה [היה יותר] כשיעור שהיו הגופין עומדין ולא בנס:

ודלמא מיכף הוו כייפי. כנפיהן סמוך לכותל הדביר שהיו כנפיהן כ' אמה ובסיום הכנפים היו כופפין הכנפים כשיעור העמדת הגוף דבשיעור כפיפת כנפים יכולין לעמוד הגופים אעפ"כ כנפיהן מחזיקות כ' ולא בנס היו עומדין:

ודלמא שלחופי הוו משלחפי ידיהן. כנפיהן שבאמצע היה כנף זה יוצא לפני כנף של זה והיו קצת הכנפים זה כנגד זה משוכין זה לפני כנף של זה כשיעור שהיו הגופין יכולין לעמוד ולא בנס היו עומדין אלא ליכא למישמע מינה אם היו עומדין בנס אם לאו:

בזמן שעושין רצונו של מקום. היו פונין זה אל זה פניהם איש [אל אחיו]. כלומר כשהקב"ה מתאהב על ידן אוהבם כאח:

דמצדדי אצדודי. שהיו פונים זה לזה ולא כל כך כי אם כתלמדי הנפטר מרבו שחוזר לאחוריו ומסתכל ולא מסתכלו כל כך: מעשה צעצועים כמו צאצאים (ישעיה כב) כלומר שדומין פניהן לנערים שלהכי נקרא שמו כרוב כלומר כרביא כילד:

פיס' מי שיש לו בור לפנים וכו'. כגון שהיו שותפין או יורשין שחלקו ונטל אחד הבור והאחד הבית אין לו רשות לבעל הבור ליכנס לביתו בכל שעה שרוצה אלא נכנס ויוצא ביום בשעה וכו'. אלא ממלא. כליו מן הבור ומשקה אותה מבחוץ:

אלא בעל הבית למה ליה. פותחת לבורו של זה כלומר למה צריך ליה:

אמר ר' אלעזר משום חשדא ומשום חשד אשתו. שאלמלא היה עושה לו פותחת יחשוד לאשתו מבעל הבור אבל עכשיו שיש לו פותחת ובעל הבית עשה הפותחת לא יכנס שם אלא אם כן יהיה שם בעל הבית:

ודילמא באלכסונא הוו קיימי ודילמא ביתא מעילאי רווחא וכו'. לכל הני אמוראי דמקשי הכי הא דכתיב וי' אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו וגו' מקצות כנפיו של כרוב זה ועד קצות כנפיו של כרוב זה קאמר שהן עומדין בשורה אחת. ולמאן דאמר מיכף הוו כיפין ידייהו נמי על הידות הסמוכות לכותלי' קאמר שיהו כפופו' אבל של תוך הבית פשוטות היו ועשר אמות היו אבל לרבא דאמר זה שלא כנגד זה היו ולרב אשי דאמר משלח פי' מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו לאו דוקא אלא שאם באת לחבר שני כנפי כרוב זה בצד זה תמצא כן. כן פי' ה"ר שמואל ז"ל.

ולכולי עלמא קשיא הא דאמרינן במסכת יומא (נד,ב) בשעה שנכנסו נכרים להיכל וראו כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה אמרו ישראל הללו שקללתן קללה וברכתן ברכה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנ' (איכה א,ח) כל מכבדיה הזילוה. ואמרינן נמי התם בשעה שישראל עולין לרגל היו מגלי' להם את הפרוכת ורואין כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה. ותירץ ה"ר יוסף הלוי ז"ל בשם רבו שמעשה נסים נעשין להם בשעה שישראל עולין לרגל כדי להראות חיבת הב"ה לכנסת ישראל ובשעה שנכנסו נכרים להיכל כדי שיזילום.

אמר להו כי קא חשיב משפת הכרובים ולמעלה הרי שלשים אמות, נמצא מקום הארון שעליו הכרובים עומדים אינו מן המדה, והיינו דאמרינן ומאי קמ"ל כלומר ליכתוב ושלשים אמה קומתו ולחשוב להו מן הקרקע ועד התקרה, (לימא) [למה] לי דחשיב משפת הכרובים ולמעלה ומהדרינן הא קמ"ל דלמטה מעשר אמות שבהם הכרובים עומדים כלמעלה מעשר אמות, מה למעלה אינו משמש כלום, כלומר אין הארון משמש בהם כלום, אף העשר אמות שהן למטה אין הארון משמש בהם כלום מסייע ליה לרבי לוי דא"ר לוי ואי תימא רבי יוחנן דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה תניא נמי הכי ארון שעשה משה יש לו עשר אמות ריוח לכל רוח ורוח ודבר זה מעשה נס היה ואין להרהר אחריו:

ע אמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדים שנאמר וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב, גופייהו היכא קיימי וכבר ברירנא במתני' (לעיל בבא בתרא צח,ב סי' ד) דהאי לפני הדביר לשון פנים הוא כדכתיב אל הקדש פנימה, ותוכו של דביר קא משער ואזיל עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב והדבר ידוע שהכרובים בתוך הדביר היו עומדים סוככים בכנפיהם על הכפורת שעל גבי הארון, וכיון שאורך כל כנף מכנפי הכרובים חמש אמות לבד מגופיהו, נמצאו ארבע כנפיהם משמשים בדביר עשרים אמה וכיון שאין באורך הדביר וברחבו יותר מעשרים אמה גופיהו היכא הוו קימי אלא לאו ש"מ בנס היו עומדים

מתקיף לה רבא ודילמא זה שלא כנגד זה הוו קימי כלומר ודילמא כרובים לא היו שניהם עומדים בשורה א' מכוונים, אלא הכרוב האחד היה יוצא מעט מן השורה, ונמצא רוחב קצת כנפות של זה עומד בשורה אחת עם רוחב קצת כנפו של זה כגון זה:

מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא ביתא מעילאי רוח מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ודילמא באלכסונא הוו קימי כלומר דילמא באלכסון דביתא הוו קיימי, דאע"ג דכנפים משמשי עשרים אמה פשו להו תמניא אמין לגופיהו, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא מתקיף לה רב פפא ודילמא מיכף הוה כיפן ידיהו כלומר שקצות הכנפים שנוגעים זה בזה היו כפופין כלפי מטה, שנמצאת כפיפתן מחסרת מארכן כשיעור רוחב גופיהן

מתקיף לה רב אשי ודילמא שלחופי הוו משלחפי כלומר דילמא כרובים תרוייהו בשורה אחת היו עומדים לרחב הבית או לארכו, אלא שקצת כנפו של זה היה מורכב מעט על קצת כנפו של זה ואי קשיא לך, בשלמא לאביי דאמר בולטין כתרנגולין היו ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף, היינו דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, אלא להני אמוראי דסברי דלאו בולטין הוו ומוקמי לה באנפי אחרינא, נמצא רוחב גופן מוסף על אורך כנפיהן, וא"כ הא דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, והלא הכנפים עצמן עשר אמות הן חוץ מרוחב הגוף שמפסיק בנתים איכא למימר דהא דכתיב עשר אמות כנפיו עד קצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי דמשמע מקצות כנפו הימני עד קצות כנפו השמאלי, דאם כן היה מקצות כנפיו עד קצות כנפיו (כנפו) מבעי ליה, אלא אתרי כרובים קאי, ומתחלת גופו של זה ועד סוף גופו של זה קא חשיב, דאשתכח דקא חשיב מתחלת הכנף השמאלי של כרוב הימני שהוא מקום חיבורו בגופו ונקרא קצה, ועד מקום חיבור הכנף הימני של כרוב השמאלי

ואיבעיא לן כיצד היו עומדין רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו ולאו למימרא דגופו של כרוב עצמו עומד בפני חבירו, דמקרא מלא כתיב במלכים (ו,כז) ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף, אלא לכ"ע בשורה אחת היו עומדין, אלא שפניהם מוחזרים זה לזה וחד אמר פניהם אל פני הבית למ"ד פניהם אל פני הבית דכתיב ופניהם אל פני הבית ולמ"ד פניהם איש אל אחיו דכתיב ופניהם איש אל אחיו

ודיקינן ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם אל פני הבית ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום בזמן שישראל עושין רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו לפי שזכר ונקבה היו והיו פניהם איש אל אחיו להראות חיבת ישראל לפני המקום, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום היו פניהם אל פני הבית להראות שלא היו מסתכלין זה בזה אלא כשנים שאיבה ביניהן

ולמאן דאמר פניהם אל פני הבית הא כתיב ופניהם איש אל אחיו דמצדדי אצדודי כלומר מוצדדין מעט כלפי הבית דתניא אונקלוס הגר כרובים מעשה צעצועים היו כלומר מעשה צאצעים כעין ילדים, ולישנא דקרא דדברי הימים נקט, ופניהם מוצדדין כתלמיד הנפטר מרבו:

ה מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבפנים אלא ממלא ומשקה מבחוץ זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת מתני' בשיש לו לבעל הבור דרך על בעל הבית, כגון המוכר בור ושייר בית לפניו, ועלה קתני נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין והא דקתני זה עושה לו פותחת, אוקימנא (בגמ') שניהם לבור, זה עושה לבור פותחת וזה עושה לבור פותחת כדבענן לברורי לקמן מיהא שמעינן דמאן דאית ליה דרך על רשותו של חבירו ליכנס בה לרשות עצמו, לא קני בה אלא שעבודא בעלמא למיעל ולמיפק בגויה, אבל גופה וארעא לא קני עד דפריש ליה מארה בשעת קנין:

מתקיף לה רב אשי דלמא שלחופי הוו משלחופי. כלומר הכרובים ביניהם בשורה אחת היו עומדין בכוון בלי שיהיה אחד מהם בולט מן השורה מעט אלא שקצת כנף כרוב זה היה מורכב על קצת כרוב זה איכא הכא לאקשויי בשלמא לאביי דאמר הגופין היו בולטין כתרנגולין ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף היינו דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלא הני אמוראי דמוקי לה באלכסון זה שלא כנגד זה ושלחופי הוו משלחופי דאלמא לא היה הגוף בולט אלא מבדיל בין כנף לכנף ונמצא רוחב הגוף מוסיף על אורך הכנף היאך אמר הכתוב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו והרי הכנפים לבדם עשר אמות יש בהם דכתיב חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני. ומסתברא לן בפירוק קושיא זו דהא דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי אלא אתרי כרובים דכיון דתרווייהו קיימי בהדי הדדי וכל חד מינייהו משיך כנפיה להדי חבריה אשתכח דמקצות כנפיו הימני של אחד עד קצות הכנף השמאלי של שני עשר אמות ודיקא נמי דקתני חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלמא כנפי דהאי כרוב בהדי כנפי דהאי כרוב קא חשיב והיינו דסליק חשבוניה לצשר אמות דהא ליכא גוף בנתים. ולהאי פירושא הא דכתיב קצה דלגבי גוף הכרוב קאי דההוא נמי קצוות מיקרי משום דתחלת הכנף הוא. עד כאן.

כיצד הן עומדין רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו. פירוש שניהם הכרובים בשורה אחת הן עומדין אלא ששניהם מחזירין פניהם זה לזה שאי אפשר שהכרוב עצמו עומד בפני חברו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב ומשמע ששניהם בשורה אחת הן עומדים דכתיב וכנפי הכרובים אורכם עשר אמות כו' כנף האחד חמש אמות מגעת לקיר הבית כו'. וקשה לן הא דגרסינן ביומא פרק הוציאו לו את הכף כו' ככתוב בהרמב"ן. ופריק רבינו הרב ז"ל ששניהם בשורה אחת הן עומדים כדכתיב קרא וזה שהיו מעורים זה בזה כזכר עם נקבה בשעה שישראל עולים לרגל בלבד הוא מעשה נס להראות חיבת ישראל לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה אבל בשאר ימות השנה לא היו מעורים ובשעה שנכנסו עכו"ם להיכל נמי היו מעורים במעשה נס כמו שהיו מעורים בשעה שעולים לרגל להראות לעכו"ם מה היתה חיבת ישראל לפני המקום אי נמי כדי להראות ערותם לעכו"ם כדי שיזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה עד כאן. הר"י ן' מיגש ז"ל.