התל

הֵתֵל

לשון המקרא שָׂם לְלַעַג, צָחַק עַל.
- ”וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי.“ (בראשית לא, פסוק ז)
- ”וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל־יהוה, וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ, מָחָר: רַק, אַל־יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל, לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת־הָעָם, לִזְבֹּחַ לַיהוה.“ (שמות ח, פסוק כה)
- ”וַתֹּאמֶר דְּלִילָה, אֶל־שִׁמְשׁוֹן – הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי, וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים...“ (שופטים טז, פסוק י)
- ”וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ.“ (ירמיהו ט, פסוק ד)
- ”הֲטוֹב כִּי־יַחְקֹר אֶתְכֶם אִם־כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ.“ (איוב יג, פסוק ט)

השורש ת־ל־ל א הוא שורש מגזרת הכפולים.

לשון המקרא הֵתֵל, שָׂם לְלַעַג (ראה לעיל).
- ”וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל־גָּדוֹל כִּי־אֱלֹהִים הוּא – כִּי שִׂיחַ וְכִי־שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ.“ (מלכים א׳ יח, פסוק כז)
- ”רֵעַי בִּי יְהַתֵּלוּ/ מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה?/ שָׁם אִיִּים יֵילִילוּ –/ תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!“ (חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁ, מאת יחיאל מיכל פינס בזֶמֶרֶשֶׁת)

ה־ת־ל הוא שורש משני מן ת־ל־ל עם האות 'ה' מבניין הפעיל (הֵתֵל) שמוטמעת בתוך השורש כאות הראשונה.^[1]