שם עט

שם עט שאינו מסווה את זהות המחבר הוא זה שבו מקוצר אחד משמותיו, (הפרטי או המשפחה) לדוגמה: ע. הלל (הוא הלל עומר) וס. יזהר (הוא יזהר סמילנסקי).

שמות עט של סופרים עבריים הרחוקים מהשם המקורי הם למשל: "אחד העם" (אשר צבי גינצברג) ו"מנדלי מוכר ספרים" (שלום יעקב אברמוביץ). מיוחד מקרהו של ש"י עגנון, הלא הוא שמואל יוסף צ'צ'קס, אשר קרא לעצמו על שם סיפורו הראשון "עגונות", וכעבור זמן הפך את שם העט לשמו הרשמי. שרגא גפני, סופר מפורסם משנות ה-50 של המאה ה-20, השתמש במספר שמות עט: און שריג, אבנר כרמלי (הנודע מכולם), יגאל גולן, איתן דרור, איתן נותב ויצחק אחיטוב.

לפעמים משמש שם עט לפרסום יצירה החורגת ממכלול יצירתו של סופר ידוע. שם עט מפורסם מאוד הוא לואיס קרול, שהוא שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, שהיה מרצה למתמטיקה בקולג' קרייסט צ'רץ' שבאוניברסיטת אוקספורד. את ספריו המקצועיים, שעסקו במתמטיקה ובלוגיקה, פרסם תחת שמו האמיתי, ואילו את הספרות היפה שכתב, ובראשה הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", פרסם תחת שם העט שלו. הסופרת והמסאית שולמית הראבן פרסמה גם מותחן בשם העט טל יערי.

לעיתים משמש השם הספרותי להחלפת מינו של הכותב. בולטות בכך האחיות ברונטה, שפרסמו אוסף של שירתן תחת השמות הגבריים אקטון בל, קורר בל ואליס בל (שהם, בהתאמה, אן ברונטה, שרלוט ברונטה ואמילי ברונטה). הסופרת הבריטית ג'ואן רולינג (Joanne Rowling), מחברת סדרת הספרים העלילתיים הנמכרת ביותר בעולם, "הארי פוטר", כותבת תחת שם העט ג'יי קיי רולינג (JK Rowling). זאת לאחר שהמוציא לאור הביע חשש שנערים לא ירצו לקרוא ספר שכתבה אישה. היא הוסיפה את האות קיי (K) על שם סבתה קת'לין. מאוחר יותר כתבה רולינג סדרת ספרי בילוש קריאת הקוקייה תחת שם העט רוברט גילבריית' זאת מכיוון שרצתה להימנע מקשר בין ספרי הארי פוטר לספרי הסדרה החדשה. בפועל זהותה ככותבת ספרים אלו התגלתה ובעקבות כך מכירות הספרים עלו.

בשנת 2020 יצא יצרן הליקר בייליס אייריש קרים במיזם לפרסום 25 ספרים שנכתבו בידי נשים, שיצאו לאור בשם עט גברי, בשמן האמיתי של המחברות.^[1]

לעיתים, כמו במקרה של הסופר הסיני מא ג'יאן, שם העט נכפה על הסופר מסיבות פוליטיות; ג'יאן היה ידוע כמתנגד למשטר הסיני ולכן נמנעו השלטונות להניח לסופר להשתמש בשמו האמיתי.

שמות ספרותיים נוספים שזכו לפרסום רב (בסוגריים השם הרשמי) הם:

• יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט)
• שלום עליכם (שלום רבינוביץ')
• אחד העם (אשר צבי גינצברג)
• או. הנרי (ויליאם סידני פורטר)
• ג'ורג' אליוט (מארי אן אוונס)
• איזק דינסן (קארן בליקסן)
• מולייר (ז'אן-בטיסט פוקלן)
• ג'ורג' אורוול (אריק ארתור בלייר)
• דוקטור סוס (תאודור סוס גייזל)
• מארק טוויין (סמואל לנגהורן קלמנס)
• ג'ון לה קארה (דייוויד קורנוול)
• לואיס קרול (צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון)
• רוברט ג'ורדן (ג'יימס אוליבר ריגני ג'וניור)
• אמיל אז'אר (רומן גארי)
• ז׳אן ז׳ירו (מוביוס)

ויש כאלה הידועים יותר בשמם האמיתי:

• ריצ'רד בכמן - היה שם עט של סטיבן קינג במספר רומנים ראשונים.
• מארי וסטמקוט - היה שם עט של אגאתה כריסטי ב-6 רומנים.

מקרה ייחודי הוא זה של סופר השואה הישראלי ק. צטניק (שמו האמיתי: יחיאל די-נור), שכן, לדבריו, "ק. צטניק" לא היה שם-עט גרידא, אלא השם הקולקטיבי של כל נרצחי השואה בשמם הוא כתב את ספריו ("קצטניק" בגרמנית וביידיש: אסיר מחנה ריכוז, על שום ראשי התיבות של K.Z, konzentration zenter, אשר נהגות כ'קַאצֶט'). בעדותו המפורסמת במשפט אייכמן, במהלכה יצא בפעם הראשונה מחסות הסודיות של שם-העט, הסביר מדוע חסה תחת שם זה:

"אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. [...] ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. [...] השם שלהם היה המספר ק. צטניק".

על כן ניתן לראות כי השם הספרותי, במקרה זה, משמש כדמות אחרת לחלוטין מזו של המחבר עצמו.

מקרה ביניים הוא המקרה של הסופר רומן גארי אשר כתב במשך שנים לאחר שהתפרסם בשמו האמיתי רומנים תחת השם אמיל אז'אר, מתוך כוונה שאלו יישפטו כיצירתו של אדם מן השורה ולא כיצירות של סופר שכבר זכה לפרסום ולתהילה. ספרי "אז'אר" זכו להצלחה גדולה כספרי "גארי".

שם עט שהסתיר היטב, במשך שנים רבות, את זהות המסתתרים מאחוריו הוא ניקולא בורבאקי, שהופיע, החל משנת 1939, כמחברה של סדרה גדולה של ספרי מתמטיקה היוצאים לאור בצרפת. מאחורי שם זה לא הסתתר מחבר יחיד, אלא קבוצה גדולה של מתמטיקאים שמרכזה בפאריס. בשנת 1949 כתב ראלף בואס מאמר ובו טען שבורבאקי הוא שם עט ולא קיים אדם כזה. בתגובה כתב אנדרה וייל, שהתגלה מאוחר יותר כאחד מראשי הקבוצה, מכתב נרגז שבו הכחיש את דבריו של בואס. יתרה מזו, חברי קבוצת בורבאקי החלו להפיץ שמועות שבואס הוא שם עט, ולא קיים אדם כזה.

לעיתים נעשה שימוש בשם עט מסיבות מסחריות. למשל, הוצאת הספרים "רמדור" (הנקראת כיום הוצאת שלגי) הוציאה במשך שנים סדרות שונות של ספרות זולה תחת שמות עט שונים. לדוגמה, סדרת הספרים "פטריק קים" התפרסמו תחת שמו של סופר בדוי בשם "ברט ויטפורד" ולכאורה תורגמו מאנגלית, אף על פי שהספרים עצמם נכתבו על ידי מחברים ישראלים. בחלק מהספרים הופיע שם המחבר האמיתי כ"מתרגם" הספר, ובחלקם גם שם המתרגם היה שם עט בדוי. בדומה לכך, החברה הוציאה סדרות נוספות עם סופרים בדויים כמו "רינגו" שנכתב לכאורה בידי "ג'ף מקנמרה", "ביל קרטר" שנכתב לכאורה בידי "א. בלמר", ועוד.

לעיתים שם עט מסתיר היטב את זהותו של הכותב, וזו נותרת כחידה חסרת פתרון, המעסיקה את החוקרים. בשנת ה'תרס"ח התפרסמה בעיתון "הפועל הצעיר" רשימת ביקורת בחתימת "אדונדון". כעבור שישים שנה טען החוקר גצל קרסל^[2] כי מחבר הרשימה הוא ש"י עגנון, וכי רשימה זו (ולא הסיפור "עגונות") היא היצירה הראשונה של עגנון שפורסמה בארץ ישראל. טענה זו הביאה להכללת הרשימה בקובץ "מעצמי אל עצמי", אך לאחר מכן טען החוקר יצחק בקון^[3] כי את הרשימה חיבר משה קלינמאן.

הרב יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) פרסם את הספר "תורה לשמה" תחת שם העט "יחזקאל כחלי", אשר שווה בגימטריה לשמו: יוסף = יחזקאל, חיים = כחלי.

ראו גם: רשימת סופרים ושמות העט שלהם.

שם עט משמש גם בכתיבה פובליציסטית. דוגמה בת ימינו לכך היא ב. מיכאל, הוא מיכאל בריזון.

בתקופת ההשכלה היה השימוש בשם עט נפוץ מאוד בין הכותבים בכתבי העת, כפי שכתב יל"ג לידידתו מרים מארקל-מוזסזון, שפרסמה מאמר בעיתון "המליץ":^[4]

"עוד תנאי אחד קטן. הסופרים התמידיים, המודיעים חדשות ילדי יום, אין דרכם לחתום את שמם במלואו, בלתי אם על מאמרים גדולים שהם חתיכות הראויות להתכבד, וע"פ רוב חותמים הם באיזה סימן או בר"ת, או בשם מדומה, וכן תעשי גם את...

— יל"ג כותב למרים, י"ט אייר, תרמ"ז

ב. יאושזון הוא שם העט של משה יוסטמן, שהיה אחד הסופרים והעיתונאים הפופולריים ביותר בוורשה שלפני השואה.

בספטמבר 1956 התפרסם בעיתון "דבר" מאמר בשם "שמות ותכנים", בחתימתו של "ס. ש. יריב". כעבור זמן התברר שהכותב הוא דוד בן-גוריון, שבחר בשם עט זה (שפירושו: סבא של יריב, הלא הוא ד"ר יריב בן אליעזר, שהיה אז בן 16) כדי שהדיון בתוכן המאמר יהיה ענייני, בלי שיתייחסו אליו כאל מאמר שכתב ראש ממשלת ישראל.^[5]

עיתונאים פוריים במיוחד משתמשים לעיתים בשמות עט כדי להסתיר מהקוראים את העובדה שחלק ניכר מהעיתון נכתב בידי אותו אדם. העיתונאי והסטיריקן הגרמני קורט טוכולסקי, שעבד בשבועון "די ולטביהנה" (Die Weltbühne), פרסם מאמרים שעליהם חתם "איגנאץ ורובל", "תיאובלד טייגר" ו"פטר פנתר", ושירים תחת שם העט "קספר האוזר". טוכולסקי התפאר כי תחת חמשת שמותיו הצליח לפתח סגנונות שונים, ומגוון הדמויות שיצר כותבות כתיבה שונה בתכלית זו מזו, עד כדי כך שלמערכת ה"ולטביהנה" הגיעו מכתבים המשבחים את "פטר פנתר", אך קוראים לפיטוריו של "איגנץ ורובל". למעשה היו חמש הדמויות, כפי שכותב טוכולסקי "חמש אצבעות של יד אחת".

העיתונאי אלכסנדר זאובר נהג לחתום בשמות שונים בעיתונו "עיתון מיוחד" שם אחד מני רבים הוא: "סבירם" שפירושו סבי רב מיכאל על שם סבו של אלכסנדר הרב מיכאל שטרנבך.

בתחילת דרכה השתמשה נעמי שמר בשם "אליפז" כשם עט, ותחת שם זה כתבה לצמד הדודאים את השיר "שיירת הרוכבים".

נח שפירא פרסם את שיריו בשם העט בר-נ"ש, כלומר נח שפירא.

  ערך מורחב – שם במה

שם במה הוא שם בדוי (ההופך לעיתים לשם הרשמי) המשמש שחקן במה במקום שמו המקורי. להבדיל משם עט, המאפשר הסתרת זהותו של הכותב, שם במה אינו מסתיר את השחקן, המופיע בגלוי, והסיבה העיקרית לבחירה בשם במה היא ששמו המקורי של השחקן אינו שיווקי במידה מספקת.

שמות במה ידועים:

• בוני טיילר (גיינור הופקינס)
• ליידי גאגא (סטפני ג'רמנוטה)
• מרילין מונרו (נורמה ג'ין בייקר)
• מוקי (דני ניב)

יש אמנים המשתמשים בכינוי אמנותי, ובו הם חותמים על יצירותיהם.

בישראל, ניתן למנות את הקריקטוריסטים: דוש, זאב, ג'קי.

השימוש בשם בדוי פופולרי מאוד בקרב גולשי אינטרנט (אצלם הוא קרוי באנגלית nickname, "כינוי", ומכאן הקיצור "ניק"). יש שיצאו נגד האנונימיות שמעניק הניק לכותבים.^[6]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שם עט

• "שמות עט: ספרות וסופרים", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• a.k.a., אוסף שמות עט של סופרים ופענוחם.
• Author Pseudonyms, אוסף שמות עט של סופרים ופענוחם.
• מידע על שם עט בקטלוג הספרייה הלאומית
• ד"ר י. רובין, בראי־הפסיבדונימים: קצת כרקטרולוגיה ספרותית, משמר, 25 במאי 1945, המשך, 8 ביוני 1945
• שם־עט לכל עת, דבר, 18 ביוני 1965
• ג'ון מאלן, הם לא ידעו את שמה, באתר הארץ, 18 בינואר 2008
• כרמית ספיר ויץ, שמו הולך לפניו, באתר nrg‏, 28 בפברואר 2010
• אבישי אלבוים, בעילום שם המחבר, בלוג עם הספר
•   אריאנה מלמד, לסופרים מצליחים כבר אסור להתחבא, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2016
• שאול חיות, אוצר בדויי השם, וינה תרצ"ג 1933, באתר היברובוקס
• יהושבע סמט-שינברג, הצצה אל מאחורי הקלעים של תופעת הפסבדונים בספרות העברית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2019
•   שמות בדויים, דף שער בספרייה הלאומית
• לקסיקון הספרות העברית החדשה- אוצר בדויי השם המעודכן (בהכנה)