שלמי חגיגה
קורבן שלמי חגיגה הוא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות.
| מקרא | שמות, כ"ג, י"ד |
|---|---|
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה נ"ב ספר החינוך, מצווה פ"ח |
  | |
מקור המצווה בפסוק ”שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.”[1] חז"ל פירשו שהכוונה היא שיש להביא קורבן חגיגה בשלושת הרגלים ולאכול את החגיגה עם המשפחה ועם עניים ושאר נזקקים בחברה.[2]
החייבים במצווה
עריכהכל מי שחייב להביא עולת ראייה – חייב להביא שלמי חגיגה, ולפיכך גברים חייבים להביא שלמי חגיגה אך הנשים פטורות, כפי שנאמר בעולת ראייה: ”יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ”.[3]
קטנים (ילדים שלא הגיעו למצוות) פטורים מקורבן זה מן התורה, אך חכמים תקנו שאף הם חייבים, אלא שנחלקו מאיזה גיל הם חייבים: לדעת בית שמאי כל ילד שיכול לרכוב על כתפי אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה זו, ואילו לדעת בית הלל (שהלכה כמותם) – כל ילד שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה.[4]
מי שאינו יכול לעלות לירושלים ברגל מסיבות שונות (חיגר, זקן וחולה) – פטור מן המצווה.[4] גם בעלי מומים אחרים (חרש, אילם ועיור) – פטורים ממצווה זו.[4]
דיני הקורבן
עריכהחובה על האדם לבוא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולהביא עמו קורבן שלמים. קורבן זה, כקורבן שלמים, יכול להיות פר, כבש או עז, זכר או נקבה. חיוב הבאת הקרבן אינו חל על האדם בכל פעם שהוא נראה בבית המקדש, אלא רק פעם אחת במשך החג.
חובת המצווה היא, כאמור, להביא את הקורבן ביום טוב הראשון של החג,[5] אך מי שאיחר ולא הביא את הקורבן ביום זה, יכול להביאו באחד משאר ימות החג. בחג הפסח – ניתן להביא את הקורבן באחד משבעת ימי החג, ובחג הסוכות – באחד משמונת ימי החג (כולל שמיני עצרת). גם בחג השבועות, אף שהוא בן יום אחד בלבד – ניתן להביא את הקורבן באחד מששת הימים שלאחר החג.[6] לאחר שעברו ימים אלה – לא ניתן להביא את הקורבן.[7]
לקורבן זה אין שיעור מן התורה, שנאמר ”אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”,[8] אך חכמים קבעו שיעור מינימלי לערכו של הקורבן, לפי בית שמאי מעה אחת של כסף ולפי בית הלל (שהלכה כמותם) – שתי מעות של כסף.[9]
קרבן זה, ככל קורבן שלמים מחולק לשלושה חלקים.
- אימורי הקרבן מוקטרים על גבי המזבח.
- החזה ושוק הימין של הבהמה ניתנים לכוהנים ונאכל על ידיהם ועל ידי בני ביתם בתחומי ירושלים המקודשת.
- שאר בשר הקורבן נאכל על ידי מקריב הקורבן, בני ביתו ואורחיו בתחומי ירושלים המקודשת.
פרטי הדינים של קרבן זה מופיעים במסכת חגיגה אשר נקראה על שם קרבן זה.
חגיגת ארבעה עשר
עריכהקיים סוג נוסף של קורבן שלמי חגיגה הקרב בארבעה עשר בניסן, ביחד עם קורבן הפסח. קורבן זה הנקרא "חגיגת ארבעה עשר"[10] אינו חובה, והוא בא כדי שקורבן הפסח הנאכל אחריו – ייאכל "על השובע" (כדי לשבוע ממנו, ולא מתוך רעב כבד). הרחבה בעניין זה – בערך קורבן פסח.
ראו גם
עריכהקרבנות נוספים שיש להקריב ברגל:
לקריאה נוספת
עריכה- אנציקלופדיה תלמודית, כרך י"ב, חגיגה
קישורים חיצוניים
עריכה- הערך "חגיגה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- קרבן חגיגה באתר אנציקלופדיה דעת
- הרב אליעזר מלמד, מצוות העלייה לרגל בזמן שבית המקדש קיים בספרו פניני הלכה
- מאמרים בנושא שלמי חגיגה, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
עריכה- ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ד
- ^ כפי שכתב הרמב"ם: ”כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וִידַמֶה שעשה מצווה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמֵלַלים שנאמר: "וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (דברים, ט"ז, י"ד), מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו – עליו נאמר: "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם" (הושע, ט', ד'). מצווה בלוי יָתֵר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר.” (ספר קרבנות, הלכות חגיגה, פרק ב', הלכה י"ד)
- ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ז, וכן ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ג וספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז.
- ^ 1 2 3 משנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א', הלכה ה'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א', הלכה ז'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א', הלכה ו'
- ^ ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ז
- ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה ב'
- ^ הערך "חגיגת ארבעה עשר", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה