קמרים

החמר החלו להתיישב בדרום-מזרח אסיה, תוך שהם נודדים מאזורים צפוניים לשם, עוד בתקופות מוקדמות של ההיסטוריה. מרבית המלומדים סבורים כי תחילת התיישבותם באזור דרום-מזרח אסיה אירעה עוד לפני כ-3,000 שנה, ומוקדם בהרבה לפני התיישבותו באזור של העם התאילנדי שכיום מאכלס את מה שהייתה הטריטוריה האוסטרו-אסיאתית. קיימת מחלוקת באשר לסיבה להגעתם לדרום-מזרח אסיה, אך הסברה הנפוצה היא כי הם נדחקו לאזור זה לאור פלישתם של עמים סינו-טיבטיים מהצפון, מה שנתמך באוצר מילים אוסטרו-אסייאיתי הקיים בשפה הסינית, או לחלופין שהיו אלה מטרות חקלאיות שהביאו לנדידתם, מה שנתמך במסלול נדידתם המתפרש לאורך נהרות מרכזיים. החמר קרובים לאוכלוסיית המון אשר התיישבה מערבה מהם.

לאחר התיישבותם בדרום-מזרח אסיה, ההיסטוריה של החמר מקבילה למעשה להיסטוריה של קמבודיה. כמו עמים אחרים בסביבתם, גם החמר היו מושפעים מסוחרים ומלומדים הודים וסרי-לנקים, תוך אימוץ חלקים נרחבים מהדת, המדע, המנהגים והשפה שלהם. החמר אימצו גם את האלים ההינדואים ואת הקונספט של המקדש הגדול כמעין 'הר קדוש'. אף על פי שהממלכות הקמבודיות עלו ונפלו לסירוגין ואף נעלמו לבסוף, החיבה הקמבודית להקמת מקדשים מאבן הותירה חותם היסטורי בדמות מבנים מפוארים הקיימים ממש עד ימינו.

המלך ג'איאווארמן השני (802–830), היה זה שהביא את קמבודיה לגדולתה והניח את היסודות לאימפריה האנגקורית, תוך הקמת שלוש ערי בירה שונות: אינדרפורה, הריאלאיה ומחנדרפרווטה – אשר השרידים הארכאולוגיים שלהן מגלים רבות על תקופתו. המלך סוריאווארמן הראשון (שלט בשנים 1002–1050) ניצח במלחמת אזרחים ארוכה, ולאחריה הפנה את כוחותיו מזרחה ושעבד את ממלכת דוורווטי (היכן שהיום נמצאת ממלכת תאילנד). כפועל יוצא מכך, הוא שלט על חלקים נרחבים ממה שהיום הן תאילנד ולאוס, כמו גם חלקו הצפוני של חצי האי המלאי. תקופה זו, במהלכה הוקם גם מקדש אנגקור וואט נחשבת לשיאה של תרבות החמר.

תרבותם האתנית של החמר אחידה באופיה על פני כל מקומות התיישבותם. קיימים אומנם ניבים שונים של שפת החמר, אך לא כאלה שמעוררים בעיות הבנה בין אוכלוסיית החמר לבין עצמה. הניב הרשמי הוא זה של עיר הבירה פנום פן, אשר לאור מעמדה המרכזי של העיר בהיסטוריה, מושפע גם מהשפה הצרפתית ומהשפה הווייטנאמית. עם זאת, השפה המדוברת בפרובינציה של בטמבנג משקפת טוב יותר את שפתה של רוב האוכלוסייה. קיימים ניבים נוספים לשפה, אשר ייחודיים לחמר החיים באזורים הסמוכים לתאילנד, כגון ניב החמר הצפוני, המדובר על ידי חמר החיים בתאילנד, וניב החמר קרום, המדובר על ידי חמר הגרים בווייטנאם, בדלתה של נהר המקונג.

הקמבודים מאמינים בברהמניזם – דת הנגזרת מההינדואיזם, ומהבודהיזם. אוכלוסיית החמר המודרנית מזהה באופן חזק את הזהות האתנית שלה, יחד עם האמונות והמנהגים הדתיים הנהוגים בקמבודיה, ואשר משלבים מדת הטהרוואדה, מאלמנטים של אמונות אליליות הנהוגות אצל ילידים, מפולחן מתים ומשמאניזם.

מרבית החמר חיים בכפרים, ועוסקים בגידול אורז או בדיג, וחייהם נסובים סביב המקדש וסביב טקסים דתיים בודהיסטים למיניהם החלים במהלך השנה. אם מישהו מהם נעשה חולה, הם יביאו אותו אל השאמאן, אשר רבים מהם מאמינים כי יוכל לזהות את הרוחות הרעות אשר גרמו לחולי, וכך יוכל בהתאם להציע מסלול שבו ינוחמו אותן רוחות, ותתרפא המחלה.

• קמבודיה
• היסטוריה של קמבודיה
• אנגקור

  מדיה וקבצים בנושא קמרים בוויקישיתוף

• קמרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   חמרים, דף שער בספרייה הלאומית