קומוניזם

• מרקסיזם, היא אידאולוגיה לפיה הדרך לאוטופיה הקומוניסטית עוברת דרך משטר שנקרא סוציאליזם. במשטר זה, מולאמים כל אמצעי הייצור והופכים לרכוש בבעלות כלל הציבור. בדרך כלל מדובר בתהליכים הנעשים ללא שיתוף פעולה, אשר יכולים להיגרר גם לאלימות כיוון שאנשים פרטיים אינם נוטים לוותר על רכושם ועל אמצעי הייצור שלהם בהסכמה. שיטה זו שונה באופן מהותי מהשיטה הקפיטליסטית המושתתת על רכוש פרטי ומסחר חופשי בהסכמת הצדדים; והופכת את המדינה למעסיק היחיד. משטר זה מכונה בפי מרקס דיקטטורה של הפרולטריון, כלומר – משטר בו מעמד הפועלים הוא השליט בהון ובאמצעי הייצור. הדבר נעשה באמצעות שליחה של נציגים של העובדים. ("דיקטטורה של הפרולטריון" אינה בהכרח דיקטטורה פוליטית – מרקס קרא גם לדמוקרטיה הבורגנית "דיקטטורה של הבורגנות"). בנוסף לבעלות ציבורית על אמצעי הייצור קיים מרכיב של כלכלה מתוכננת שבו משובצים האזרחים למקצועות שונים לפי הצרכים של המדינה, ובו נקבעים מלמעלה על ידי פקידי השלטון מכסות ייצור לעובדים השונים. במשטר הסוציאליסטי שבו המדינה מנהלת את הכלכלה באופן ריכוזי נגזר גם ממשלה חזקה וגדולה שנוטלת לעצמה סמכויות רבות בניהול המדינה. לפי מרקס, הקומוניזם, שהוא התוצאה של הסוציאליזם, הוא מצב חברתי בו המדינה, הכסף, והמעמדות החברתיים מבוטלים, וחלוקת הצרכים והשירותים מונהגת על ידי העיקרון של "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו".
• לניניזם, (או מרקסיזם-לניניזם) היא אידאולוגיה שנוצרה מפיתוח האידאולוגיה המרקסיסטית על ידי ולדימיר איליץ' לנין, מנהיגה הראשון של ברית המועצות. אידאולוגיה זו דוגלת בשוויון כלכלי, חיסול המעמדות וביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. באידאולוגיה הלניניסטית מפותחים ומודגשים שני עקרונות מרכזיים: הדיקטטורה של הפרולטריון כאמצעי לבניית המהלך ההיסטורי המוביל לקומוניזם, והדגש על האפשרות של מעטים לעשות מהפכה שאחריה יוקמו גופים גדולים יותר כמו וועד מרכזי שינהיג את המפלגה.
• טרוצקיזם היא תאוריה מרקסיסטית שפותחה על ידי לאון טרוצקי. טרוצקי הגדיר עצמו כ"בולשביק – לניניסט" שמצדד בהקמת מפלגת אוונגרד. הוא החשיב עצמו כתומך של המרקסיזם האורתודוקסי. התאוריות שלו התנגדו בצורה חדה לאלו של סטלין ומאו, בעיקר בנושא חשיבות "המהפכה המתמדת" הבינלאומית. יש מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם שממשיכות להגדיר עצמן כטרוצקיסטיות, ורואות עצמן כממשיכות דרכו של טרוצקי.
• אנרכו-קומוניזם, היא אידאולוגיה פוליטית הקוראת לביטול מוסד המדינה והקפיטליזם, לטובת רשת אופקית של התארגנויות התנדבותיות, מועצות עובדים או מועצות ציבור, באמצעותן כל אחד יהיה חופשי לספק את צרכיו. אידאולוגיה זה תומכת בביטול המסחר והכסף גם כן.
• סטליניזם על שם שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, הוא הכינוי של המשטר הפוליטי, הכלכלי והרעיוני שהנהיג סטלין בברית המועצות משנת 1927 עד שנת 1953, וכן של משטרים דומים שקמו במדינות סוציאליסטיות נוספות, רובן במזרח אירופה. האידאולוגיה הסטליניסטית דגלה בתאוריה סוציאליזם בארץ אחת, כמו כן גם דגלה בחקלאות קולקטיבית, התעצמות המאבק המעמדי תחת הסוציאליזם ובפולחן אישיות על השליט יוסיף סטלין.
• טיטואיזם היא הגרסה של האידאולוגיה הקומוניסטית שאומצה לאחר 1948 על ידי יוסיפ ברוז טיטו, מנהיג יוגוסלביה.
• מאואיזם, שנודע רשמית כ"מחשבת מאו דזה-דונג", הוא פילוסופיה פוליטית המהווה סוג של מרקסיזם המורכב מתורתו של המנהיג הסיני מאו דזה-דונג. המאואיזם יושם בהרחבה כאידאולוגיה המנחה של הצבא והפוליטיקה ברפובליקה העממית של סין מאז עלייתו של מאו לשלטון.
• קומוניזם התנדבותי היה נהוג בחברות קדומות, בימי הביניים ובעת החדשה; למשל בשבטים באיי האוקיינוס השקט; במנזרים בודהיסטיים ונוצריים, באסיה ואירופה; ובמסדרים בעלי אופי וצביון משתנה. יש אשר מכנים אותו "הקומוניזם הפרימיטיבי", והוא התאפיין בבעלות משותפת על הרכוש.

הקומוניזם בגרסתו הבולשביקית היה שאיפתו של המשטר הסוציאליסטי אשר הונהג ברוסיה במהפכה שבוצעה בשנת 1917 עד להתפרקות ברית המועצות בשנות התשעים. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו גם מדינות מזרח אירופה לקומוניסטיות, כולן, למעט יוגוסלביה,^[2] בהשפעת שלטונות ברית המועצות (יוגוסלביה אמנם הייתה קומוניסטית, אך לא הייתה כפופה לברית המועצות) – דבר שתואר כחלק מהמהפכה המתמדת. קובה, השוכנת בים הקריבי, הפכה לקומוניסטית בעקבות המהפכה הקובנית שהונהגה בידי פידל קסטרו וארנסטו צ'ה גווארה.

לאחר מלחמת העולם השנייה מספר מדינות במזרח יבשת אסיה הושפעו מהמשטר בברית המועצות והפכו לקומוניסטיות. בראשן הרפובליקה העממית של סין בהנהגתו של מאו דזה-דונג, קוריאה הצפונית, וצפון וייטנאם שלאחר מלחמת וייטנאם הפכה כולה לקומוניסטית. לאוס הפכה למדינה בעלת משטר קומוניסטי בשנת 1975.

במדינות מערב אירופה היו קומץ מפלגות קומוניסטיות שקיבלו על עצמן את כללי המשטר הדמוקרטי, בין תום מלחמת העולם השנייה לנפילת ברית המועצות, והתמודדו בבחירות לפרלמנט כיתר המפלגות. הגדולה שבהן הייתה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. גם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, השנייה בגודלה במערב אירופה, שנוסדה בשנות ה-20 של המאה העשרים, ובשיאה (בשנות ה-50) השיגה 25–30 אחוז מקולות הבוחרים.^[3] בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים גיבשו מפלגות קומוניסטיות רבות במערב תפיסה עצמאית מהדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית והכתבות מוסקבה, תפיסה זו נקראה אירו-קומוניזם. אחרי נפילת ברית המועצות, חלק מן המפלגות החלו לנוע לכיוון הסוציאל-דמוקרטיה, ושינו את שמן, על מנת למנוע קישור בינן לבין זוועות הקומוניזם. אך רוב המפלגות הקומוניסטיות עשו שינויים סמנטיים בלבד, ונשארו עם האידאולוגיה המרקסיסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. כל המדינות בהן הקומוניזם יושם היו למעשה דיקטטורות. חלק מתומכי הקומוניזם טוענים כי במדינות אלה לא יושם הקומוניזם בצורתו המלאה.

 

רעיונות קומוניסטיים נשמעו ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל כבר בתקופת העלייה הראשונה. הם הובאו עם החלוצים מארצות מזרח אירופה. המדברים בשבחם, שהתמצאו בזרמים מהפכניים עדכניים באירופה, הציגו אותם בדרך כלל כאוטופיה, אך היו אשר האמינו בהיתכנותם גם בחברה היהודית, ואף בכלל האוכלוסייה, בארץ ישראל. בתקופת העלייה השנייה, התגבר הטון הקומוניסטי בעיקר בחוגי מעמד הפועלים, והרטוריקה של האידאולוגיה הקומוניסטית הושמעה הרבה כלפי האיכרים במושבות העבריות, אשר מיאנו לתת עבודה לפועלים העולים החדשים, חסרי הון ורכוש.

דב בר בורוכוב היה מהאבות האידאולוגים של התפיסה המרקסיסטית בציונות. הוא סבר כי יש להקים מעמד פועלים בארץ ישראל שייאבק בבורגנות ויקים חברה מרקסיסטית נטולת מעמדות. הוא סבר כי רק בארץ ישראל יהיה אפשר לרכז את היהודים ולהפכם לפועלים.

אנשי העלייה השלישית אשר הגיעו לארץ ישראל לאחר מהפכת אוקטובר 1917, חזו בעלייתם לשלטון של הבולשביקים בראשותו של ולדימיר לנין. חלקם העריצו את המשטר הבולשביקי החדש בברית המועצות, אשר פסע אז את פסיעותיו הראשונות. במקביל, בשונה מתפיסת העולם של ציונים אוהדי הקומוניזם, הקימו באותן שנים יהודים וערבים מפלגה קומוניסטית בלבד, היא המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה.^[4] בקרב גדוד העבודה, שהוקם בקיץ תר"ף 1920, ופורק בקיץ תרפ"ט 1929, היו ציונים וקומוניסטים במנעד רחב של גוונים ותצורות. קבוצת חלוצים ציונים לשעבר, אשר האמינו במשטר הקומוניסטי הסובייטי החדש בראשותו של מנחם אלקינד עזבה את הארץ אל ברית המועצות וקבלה מן השלטונות קרקע להקמת קיבוץ שנקרא: "וויו נובה" ('דרך חדשה'). אך לאחר שנים ספורות אולצו המייסדים להפיכתו של הקיבוץ לקולחוז עם קבוצות פועלים נוספות: רוסים, אוקראינים ואחרים. בימי הטיהורים הגדולים של סטלין, יושבי הקיבוץ הוגלו, ואבדו עקבותיו.

בכנסת ה-16 היו חברים ראשי מק"י: מזכ"ל המפלגה עיסאם מח'ול, ומוחמד ברכה. בכנסת ה-17 ייצגו אותה ד"ר דב חנין ומוחמד ברכה; ובכנסת ה-18 וה-19, גם ד"ר עפו אגבריה. בכנסת העשרים היו חברי הכנסת מטעם מק"י: עאידה תומא-סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף. מהכנסת ה-12 ועד הכנסת ה-15 בלטה במיוחד בין חברי הכנסת של מק"י תמר גוז'נסקי, שעמדה בראש הוועדה לזכויות הילד והעבירה 37 חוקים, בעיקר בנושאים חברתיים.

החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 מתמקדת פעילותה של מק"י במאבק פוליטי למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל; אך עוסקת גם בקידום עניינים חברתיים. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 התגברה פעילותה של המפלגה בעניינים חברתיים ובענייני איכות הסביבה. עם הקמת ממשלת רבין ב-1992 נהנתה חד"ש ומק"י בתוכה, מהסכם מיוחד, שלא צירף אותה לקואליציה, אך הבטיח שיתוף פעולה בינה לבין הממשלה.

במאה ה-21, פועלת בישראל, כמו במדינות רבות, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). מק"י רצה לכנסת ברשימה משותפת עם גופי ציבור יהודים וערבים, המכונה: "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" (חד"ש, או בערבית בקיצור: אל-ג'בהה الجبهة). במפלגה חברים יהודים וערבים, אם כי רוב מצביעיה באים מן המגזר הערבי. למפלגה יש "משמרת צעירה", המכונה ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י).

המאבק בין תפיסת העולם הקפיטליסטית לבין זו הקומוניסטית, היווה ציר מרכזי במלחמה הקרה, החל מתום מלחמת העולם השנייה (1945) ועד לקריסת ברית המועצות בשנת 1991. עם קריסת ברית המועצות, מדינות וארגונים קומוניסטים רבים בעולם איבדו מקסמם, לאחר שהקומוניזם הוא זה ש"נפל ראשון". בעקבות זאת, רבות מתנועות השמאל הקומוניסטיות לשעבר, אימצו מצע הנוטה יותר לכיוון סוציאל-דמוקרטי, כדי שלא להיות מזוהות עם ברית המועצות וקריסתה.

במאה ה-21, הרפובליקה העממית של סין היא המעצמה היחידה המוגדרת קומוניסטית, אף שבפועל מונהגת בה, החל בשנות ה-90, שיטה כלכלית מעורבת, המתבססת על השוק החופשי, אך תחת שלטון ריכוזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. קוריאה הצפונית החליפה בחוקת 1972 את המרקסיזם-לניניזם באידאולוגיית הג'וצ'ה כאידאולוגיה הרשמית של המדינה. בקובה, מדינה בים הקריבי, שורר מאז המהפכה הקובנית ב-1959 שלטון המוגדר סוציאליסטי, אך רבים רואים בו משטר קומוניסטי. מדינות נוספות הנחשבות קומוניסטיות (אם כי הן עצמן מגדירות את עצמן כסוציאליסטיות) הן לאוס ווייטנאם בדרום-מזרח אסיה. עם זאת, גם במדינות אלו חלו רפורמות שקירבו אותן לכלכלת שוק.

• קרל מרקס, פרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975
• קרל מרקס, הקפיטל, 1867

מחקרים

• ארצ'י בראון, עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, ספריית אפקים, עם עובד, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, 2012
• אבנר בן-זקן, קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי: הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי, 1948-1919, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006
• אביבה וינגרטן, התמודדותם של הארגונים היהודים מול הקומוניזם: ומול הסנטור ג’וזף ריימונד מקארתי והאנטי קומוניזם בארצות הברית בראשית שנות החמישים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ד 2004
• אלי רכס, המיעוט הערבי בישראל: בין קומוניזם ללאומיות ערבית, 1965-1991, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ג

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: קומוניזם
ערך מילוני בוויקימילון: בולשביק
ציטוטים בוויקיציטוט: קומוניזם
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קומוניזם

• המניפסט הקומוניסטי בעברית
• אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית
• קומוניזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   קומוניזם, דף שער בספרייה הלאומית