סאגר

פיתוח הטיל החל ביולי 1961. הדרישות שנקבעו למפתחים היו:

1. טווח ירי של עד 3,000 מטר.
2. חדירת שריון של 200 מילימטר בזווית של 60 מעלות.
3. משקל ערכת שיגור של עד 10 קילוגרם.
4. אפשרות שיגור על ידי אדם או מרכב.

הפיתוח התבסס על טילי נ"ט דומים שפותחו במערב והושלם ב-20 בדצמבר 1962. הטיל נכנס לשירות בצבא האדום ב-16 בספטמבר 1963.

הטיל נישא על ידי אדם, מותקן על רק"ם כגון BRDM-2 BMP-1 או על מסוקי סער מדגם מי 2, מי 8 וגאזל. הטיל מונחה במהלך מעופו באמצעות אותות פיקוד של המפעיל שעוקב אחר מסלולו ביחס למטרה באמצעות פריסקופ מובנה בעל כושר הגדלה של פי 8. אותות הפיקוד מועברים אל הטיל באמצעות כבל חשמלי שבו שלושה גידים שכרוך בתוך גוף הטיל ומשתחרר תוך מעופו. פריסקופ מכני (שמקבל את האצתו באמצעו סרט פלדה גמיש ברגע השיגור) עוקב אחרי מצב הטיל בכל רגע נתון (הטיל מסתובב 8.5 סיבובים לשנייה) ומאפשר העברת פקודות נכונה לפי מצב הטיל לשני הנחיריים של מנוע ההדף השולטים על כיוון הטיל. לטיל ראש נפץ מסוג מטען חלול שנידרך כ-70 מטר ממקום השיגור.

הטיל בתצורתו הנישאת על ידי חי"ר מורכב משלוש יחידות בסיסיות: המשגר הנמצא על גבי מזוודת נשיאה של הטיל העשויה פיברגלס, יחידת ההנחיה הכוללת ידית הנחיה, והטיל עצמו. יחידת ההנחיה מחוברת בכבל למשגר ויכולה להמצא בזמן ההפעלה במרחק של עד שלושה מטרים מהמשגר. הפעלת הטיל באופן יעיל דורשת מיומנות רבה: על הכוון לשמור במשך כל זמן מעוף הטיל את המטרה ואת הטיל בתחום ראייתו ובשליטתו.

זמן הפריסה וההכנה לירי ממצב ארוז במזוודה הוא כחמש דקות. לאחר שיגורו, נוסק הסאגר מעלה כדי להימנע מהתרסקות על הקרקע או היתקלות במכשול ולאחר מכן מונחה על ידי המפעיל באופן שיוצר טווח יעיל מזערי של 500 מטר. הטווח היעיל המרבי הוא 3,000 מטר.

טילי הסאגר הופיעו לראשונה בזירה הצבאית בשלהי מלחמת וייטנאם (1971 - 1973) בשימוש הוייטקונג.

במלחמת יום הכיפורים (1973) עשו צבאות ערב ובמיוחד צבא מצרים, שימוש נרחב בטילי הסאגר בחוליות חי"ר שכללו שלושה חיילים: מפעיל ושני נושאי טילים שנשאו שני טילים כל אחד, או באמצעות נגמ"ש ייעודי מסוג BRDM-2 שבבטנו שמונה טילים ועוד שישה טילים במשגרים חיצוניים. חוליות השיגור הוצבו במארבים על צירי ההתקדמות הצפויים של צה"ל והצליחו לפגוע ביעילות בכוחות מסתערים של צה"ל. חיל השריון הישראלי, שהופתע מההפעלה המאסיבית של הנשק, לא תירגל התמודדות עם האיום החדש ופיתח תוך כדי הקרבות שיטות התמודדות עם הטיל. אחת השיטות הייתה ירי ארטילרי לאזורים שבהם נצפו מארבי סאגר שהיו חשופים בשטח ובלתי ממוגנים. שיטה נוספת הייתה יצירת אבק על ידי נסיעה לאחור באופן שיקשה על מפעיל הסאגר לכוון את הטיל בעת מעופו לעבר המטרה הממוסכת.

במהלך מלחמת יום הכיפורים נקלטו בצה"ל טילי סאגר שנלקחו שלל מצבאות ערב. יחידות צה"ל שהפעילו טילים נגד טנקים מסוג SS.10 ("מטול 2"), SS.11 ("תגר") וקוברה ("אשף") (כולם נחותים בהרבה מהסאגר), עשו הסבה תוך כדי המלחמה ומלחמת ההתשה במובלעת הסורית שלאחריה.^[1] לצורך ההסבה גויסו דוברי רוסית לתרגום המסמכים הקשורים בתחזוקת ותפעול הטיל והפעלת קרונות הסימולטור. הסימולטורים נועדו לאמן את הכוונים והיו מותקנים על גבי משאיות זיל. במהלך מלחמת ההתשה ברמת הגולן נעשה בטיל שימוש מוצלח נגד טנקים ונגמ"שים סוריים. היחידה שקלטה את הסאגר אילתרה צורת פעולה שאיפשרה שיגורי סאגר בלילה באמצעות מגבר אור כוכבים (מא"כ) שאיפשר לראות את הטנקים בלילה. שיגורים כאלה הצריכו ביצוע אלתור בטיל (שנעשה ברמת השדה) מכיוון שללא האלתור הנותב שבקצה הטיל הכניס את המא"כ לרוויה (למעשה "סינוור" את המסך כך שניתן היה רק לראות מסך לבן).

כינויו של הטיל בצה"ל היה "סנאי".^[2]

בתחילת דרכו היה הסאגר בשימוש צבאות ברית ורשה. אחר כך הוא הופץ לבנות בריתן של מדינות הגוש המזרחי ובין היתר למדינות ערב. כיום, יצא הסאגר משימוש בצבא הרוסי והוא נפוץ בשימוש בייחוד במדינות העולם השלישי. השימוש נעשה לעיתים ללא פריסקופ אלא באמצעות תצפית חופשית על מעוף הטיל אל עבר המטרה. גרסה איראנית של הטיל בשם "רעד", נפוצה בשימוש ארגוני טרור דוגמת חזבאללה.^[3]

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סאגר

• טיל נ"ט
• רקטות נ"ט