משטר קוויזלינג

 

ב-9 באפריל 1940, במהלך הפלישה הגרמנית לנורווגיה הכריז מנהיג מפלגת נאשונל סמלינג, וידקון קוויזלינג ברדיו באולפני תאגיד השידור הנורווגי (ובכך, היה קוויזלינג לאדם הראשון בהיסטוריה שהכריז על הפיכה בשידור במהדורת החדשות) על הפיכה נגד ממשלת נוורוגיה, במסגרתה הוא הכריז על עצמו כעל ראש ממשלת נורווגיה וטען כי מחובתה של מפלגת הנאשונל סמלינג הפרו-נאצית להשתלט על המדינה^[3]. קוויזלינג טען כי הקבינט המכהן ויתר על השלטון, אף על פי שבפועל הם ברחו ליישוב אלוורום (אנ'), הממוקם כ-140 ק"מ צפונית לאוסלו.

למחרת, נסע שגריר גרמניה בנורווגיה, קורט בראואר (אנ'), לאלוורום, שם דרש ממלך נורווגיה, הוקון השביעי לחזור לאוסלו ולמנות באופן רשמי את קוויזלינג לראש הממשלה אך המלך הוקון השיב לשגריר כי אין בסמכותו לקבל החלטות פוליטיות. בישיבת ממשלה שנערכה מאוחר יותר באותו הלילה, אמר המלך הוקון לחברי הממשלה כי מצפונו לא מאפשר למנות את קוויזלינג לראש הממשלה וטען כי לא הוא, לא העם ולא הסטורטינג סומכים על קוויזלינג ואף הצהיר כי יתפטר במידת הצורך מתפקידו אם יידרש למנות את קוויזלינג לראש הממשלה. בינתיים, הגיעו לרחבי הממלכה הידיעה על ניסיון ההפיכה הכושל של קוויזלינג, בעקבות כך המשא ומתן עם הגרמנים קרס במיידי. קוויזלינג עדיין ניסה לפעול נגד הממשלה אך ניסיונות להשיג שליטה על משטרת אוסלו על ידי הוצאת פקודות למפקד המשטרה, כריסטיאן וולהאבן, נכשלו^[4]. בסופו של דבר, ההפיכה נכשלה לאחר שישה ימים, למרות התמיכה הגרמנית בשלושה הימים הראשונים^[5].

ב-25 בספטמבר 1940 הכריז הרייכסקומיסר של נציבות הרייך נורווגיה (אנ'), יוזף טרבובן כי הוא יחליף את השגריר הגרמני, בראואר בתור המפקד האזרחי הבכיר במדינה ועל הדחת המלך והקבינט^[6]. מלבד זאת, טרבובן הוציא מחוץ לחוק את כל המפלגות הפוליטיות מלבד נאשונל סמלינג^[7]. מיד לאחר הכרזות אלו, מינה טרבובן מועצה של 11 קומסירים שיעזרו לו לשלוט בנורווגיה. אף על פי שזו לא הייתה ממשלה נורווגית של ממש, הגרמנים התכוונו להסתייע בחברי המועצה כדי לסלול את הדרך של מפלגת נאשונל סמלינג לשלוט במדינה כממשלת בובות של גרמניה. וידקון קוויזלינג היה ראש המועצה וכל חברי המועצה היו צריכים להישבע לו אמונים באופן אישי. בין התוכניות שהציעו חברי המועצה ניתן למנות רפורמות בשוק העבודה, שינוי חוק העונשין ומערכת המשפט וארגון מחדש של המשטרה הנורווגית. ב-25 בספטמבר 1941, יום השנה להקמת המועצה, העניק להם טרבובן את התואר "שרים"^[8].

עם הקמת הממשלה הלאומית ומינוי קוויזלינג ל"נשיא השרים", הוא קיבל באופן זמני את סמכויות המלך והסטורטינג (הפרלמנט הנורווגי)^[9]. ב-1 בפברואר 1942, לאחר שנתיים של ממשל אזרחי רשמי ישיר על ידי הגרמנים (שנמשך דה פקטו עד 1945) הוכרז באופן רשמי על הקמת הממשלה הלאומית. הגרמנים התכוונו תחילה למסור את הריבונות על המדינה לממשלה החדשה אך היטלר החליט בסופו של דבר להשאיר את השליטה על המדינה בידי טרבובן והממשלה הלאומית קיבלה סמכויות מסימות, שאת קבלתן קוויזלינג ראה כ"צעד מכריע בדרך לעצמאות מוחלטת של נורווגיה" אחת הפעולות הראשונות של קוויזלינג הייתה להכניס מחדש את האיסור על כניסת יהודים לנורווגיה, שהיה בעבר חלק מסעיף 2 של החוקה מ-1814 עד 1851^[10].

שני חוקים נוספים שנחקקו תחת המשטר היה חוקים בנוגע לחינוך במדינה ולאחר חקיקתם ב-5 בפברואר 1942, החלו מחאות נרחבות מצד הורים, סכסוכים עם מורים וסכסוך עם הכנסייה הלותרנית. בתי הספר נסגרו למשך חודש ובמרץ 1942 נעצרו כ-1,100 מורים והם נשלח ולבתי כלא ולמחנות ריכוז בגרמניה הנאצית^[11][12]

כאמור, גם לאחר הקמתה הרשמית של הממשלה הלאומית, טרבובן עדיין שלט בנורווגיה כדיקטטור המקומי והוא לא קיבל פקודות מאף אחד מלבד היטלר. קוויזלינג המשיך ללחוץ על היטלר להביא לעצמאותה של ממשלת הבובות אך ללא הצלחה. תוכניותו של קוויזלינג כללה חתימת הסכם שלום בין גרמניה לנוורוגיה והכרה בריבונות הנורווגית. בנוסף לכך, הוא תכנן להצטרף להסכם אנטי-קומינטרן. כמו כן, לאחר חידוש שירות החובה, החיילים הנורווגים היו אמורים להילחם לצד מדינות הציר במלחמה. רעיון נוסף של קוויזלינג היה הקמת של איחוד כלכלי של מדינות אירופה, בראשות גרמניה (המדינות אמנם לא ישלטו על ידי גרמניה, אך יהיו בעלות מטבע משותף לה). כל רעיונותיו של קוויזלינג נדחו על ידי היטלר, שלא רצה לחתום הסכם קבע לפני שהמלחמה תגמר ולמעשה תמך בכלל בסיפוח מוחלט של נורווגיה כמחוז הצפוני ביותר של גרמניה הנאצית^[9] .חורף רצונות אלו, היטלר הבטיח לקוויזלינג בפגישה שערכו השניים באפריל 1943 שברגע שהמלחמה תסתיים, נורווגיה תחזיר את עצמאותה. ככל הידוע, זהו המקרה היחיד הידוע שבו היטלר הבטיח הבטחה כזו למדינה שנכבשה על ידי גרמניה במהלך המלחמה^[13].

ממשלת קוויזלינג שאפה לחזור לשיא ימי הביניים של המדינה. קוויזלינג ומפלגתו תמכו בסיפוח בחצי האי קולה (שהיה בעל מיעוט נורווגי קטן) לשטחי הממלכה וסיפוח "מסדרון" שיחבר את חצי האי לחצי האי קולה (המסדרון היה צפוי להיות באזור פטסאמו). בנוסף לכך, הם חשקו בסיפוח הריידלן, ימטלנד ובוהוסלן לשטחי נורווגיה. במרץ 1944 נפגש קוויזלינג עם הגנרל רודולף באמל ודחק בגרמנים לפלוש לשוודיה משני כיוונים: מלפלנד הפינית (באמצעות הארמייה ההררית ה-20) ודרך הים הבלטי אך הגנרל לא התייחס כלל לבקשתו ולא העביר אותה לדרגים שמעליו^[14]. קוויזלינג שלח גם את הצעתו לראש הפיקוד העליון של הוורמאכט, אלפרד יודל ולראש האס אס, היינריך הימלר אך גם אלו לא נעתרו לבקשותיו^[14].

האירדנטיזם הנורווגי לא הסתיים ברצונות של קוויזלינג לכבוש חלקים מפינלנד ומנוורוגיה; קוויזלינג גם קידם טענות נורוגיות על איי פארו, איסלנד, גרינלנד, ארץ פרנץ יוזף, איי שטלנד ואורקני. מרבית השטחים הללו (למעט איי שטלנד ואורקני) היה תחת שלטון של דנמרק עם התפרקותה של דנמרק-נורווגיה^[15]

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות נעשו הכנות להקמת מושבות נורווגיות בצפון רוסיה אך תוכניות אלו מעולם לא יוצאו לפועל בעקבות התבוסה של מדינות הציר בחזית המזרחית של המלחמה^[16][17].

 

הממשלה הלאומית של קוויזלינג החלה לקרוס עם סיומה של מלחמת העולם השנייה. ב-8 במאי 1945, עם ההכרזה על כניעת גרמניה הנאצית, התאבד טרבובן. הוא שהה בבונקר במתחם בעיר סקאוגום והדליק דינמיט במשקל 50 קילוגרמים. אף על פי שנורווגיה עדיין היה תחת כיבוש צבאי בתחילת מאי 1945, קוויזלינג ומרבית נכנעו בתחנת המשטרה באוסלו ב-9 במאי, יום לאחר כניעת גרמניה^[18]. הממשלה החדשה שהוקמה הכריזה על העמדתו לדין כבר ב-20 באוגוסט, ב-10 בספטמבר הוא הורשע וב-24 באוקטובר 1945 קוויזלינג הוצא להורג.