משחתת

  ערכים מורחבים – טורפדו, ספינת טורפדו

 

הופעתה והתפתחותה של המשחתת קשורים להמצאת הטורפדו, בשנות ה-60 של המאה ה-18. למרות חבלי הלידה היה ברור שמדובר באמצעי לחימה מהפכני, שבאמצעותו יכול גם כוח ימי חלש לפגוע בכוח ימי חזק ממנו בהרבה. כדי לשגר את הטורפדו אין צורך באוניית מלחמה מורכבת ויקרה, וניתן להסתפק בסוג חדש של ספינות קטנות, מהירות וזולות, שנקראו ספינות טורפדו. ספינות קלות כאלו אמנם אינן יכולות להפליג בלב ים, אך הן תוכלנה לפגוע באוניות האויב הגדולות סמוך לחוף. עד 1880 כבר היו בשירות ספינות טורפדו בעלות הדחק של 50 - 100 טון, שהיו מהירות דיין כדי לחמוק מסירות משמר של האויב.

בתחילה נתפס האיום מצידן של ספינות הטורפדו כמשמעותי רק כנגד אוניות בעודן עוגנות בנמל, אך עם פיתוחם של טילי טורפדו מהירים יותר ובעלי טווח ארוך יותר התחוור שגם אוניות בלב ים חשופות לפגיעתם. כמענה לאיום החדש החלו הציים השונים להפעיל סירות משמר חמושות, שנקראו "תופסות" (Catchers), שנועדו ללוות את צי המלחמה בים. כדי שתוכלנה למלא את משימתן היו ספינות אלו צריכות להיות כשירות לשיט בים הפתוח ועמידות בשיט ממושך, וכדי לעמוד בדרישות אלו החלו המתכננים להגדיל את ממדיהן של ספינות אלו. כלי שיט אלו נודעו רשמית כ"משחיתות ספינות טורפדו" (Torpedo Boat Destroyers), ועד מלחמת העולם הראשונה קוצר שמן ל"משחתות". גם בשפות אחרות מעיד שמן של אוניות אלו על מטרתן המקורית, ככלי שיט שנועדו להילחם בספינות טורפדו: בצרפתית (contre-torpilleur), באיטלקית (cacciatorpediniere), בפורטוגזית (contratorpedeiro), בצ'כית (torpédoborec), ביוונית (antitorpiliko,αντιτορπιλικό), בהולנדית (torpedobootjager) ובפולנית (kontrtorpedowiec, מינוח שהיה מקובל עד מלחמת העולם השנייה אך אינו בשימוש מאז).

עם התפתחותן של המשחתות התברר שניתן להטיל עליהן את תפקידן של יריבותיהן, ספינות הטורפדו, ולחמש אותן בטילי טורפדו בנוסף לתותחים. עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה אלו היו תפקידיהן של המשחתות: הגנת הצי שלהן מתקיפות ספינות טורפדו ומשחתות אויב, ותקיפת אוניות המערכה והסיירות של האויב.

 

ב-1884 השיק הצי המלכותי הבריטי את ספינת הטורפדו אה"מ סוויפט, שמאוחר יותר סומלה מחדש TB 81. זו הייתה ספינת טורפדו גדולה, בעלת הדחק של 137 טון, שהייתה חמושה בארבעה תותחים מהירי ירי בקוטר 47 מ"מ ושלושה צינורות טורפדו. מהירותה הייתה 23.75 קשר (כ-44 קמ"ש), מהירות שלא היה בה די כדי להתמודד בצורה יעילה עם ספינות הטורפדו, אך החימוש שנשאה היה מספק לקרב עמן.

ספינה נוספת שבישרה את הופעתה של המשחתת הייתה ספינת הטורפדו קוטקה, שנבנתה ב-1885 עבור הצי הקיסרי היפני. הספינה נבנתה במספנת יארו בגלאזגו על פי אפיון יפני ונשלחה בחלקים ליפן, שם הורכבה והושקה ב-1887. "קוטקה" הייתה באורך 50 מטרים ולה הדחק של 203 טון. היא הייתה חמושה בארבעה תותחי ליטרה אחת (37 מ"מ) מהירי ירי וששה צינורות טורפדו ומהירותה עמדה על 19 קשר (35 קמ"ש). במהלך הניסויים שערך הצי היפני עלה כי "קוטקה" יכולה להתלוות לאוניות הצי בים הפתוח. לדעתם של אנשי מספנות יארו, "היפנים המציאו למעשה את המשחתת".

 

כלי השיט הראשונים שמשימתם הוגדרה כהשמדת ספינות טורפדו היו סיירות קטנות, שנקראו "ספינות תותחים נושאות טורפדו" (Torpedo Gunboat). אוניות אלו היו חמושות בצינורות טורפדו ותותחים, שנועדו לאפשר להן להילחם בספינות טורפדו ולהטביע אותן. הספינה הראשונה שנבנתה במתכונת זו הייתה אה"מ רטלסנייק (Rattlesnake), שתוכננה ב-1885, והושקה כמענה למשבר המדיני בין האימפריה הבריטית לאימפריה הרוסית ב-1885. ספינת התותחים הייתה חמושה בטורפדות ונועדה לרדוף אחרי ספינות טורפדו קטנות ממנה ולהשמיד אותן. אורכה של הספינה היה 61 מטרים, רוחבה המרבי 7 מטרים וההדחק שלה היה 550 טון. "רטלסנייק" הייתה בנויה מפלדה אך ללא מיגון, למעט סיפון ממוגן, בעובי 19 מ"מ. הספינה הייתה מצוידת בתותח בקוטר 4 אינץ' (101.6 מ"מ)/25 ליטראות, שלושה תותחי 3 ליטראות וארבעה צינורות טורפדו בקוטר 14 אינץ' (360 מ"מ), שניים בחרטום ושניים בכל אחד מצידי האונייה. הספינה נשאה ארבעה טילי טורפדו.

משחתות ספינות הטורפדו, שהיו מהירות יותר, החלו להיכנס לשירות בשנות ה-90 של המאה ה-19 והפכו את ספינות התותחים למיושנות.

 

כלי השיט הראשונים שנקראו רשמית "משחתת ספינות טורפדו" היו שתי הספינות מסדרה דיירינג (Daring) ושתי הספינות בסדרת האבוק (Havok) שיוצרו עבור הצי המלכותי הבריטי. ייצורם של כלי שיט אלו נעשה על פי הוראתו של הלורד השלישי של הימיה (Third Sea Lord), ב-1892, אדמירל משנה ג'קי פישר, לימים אדמירל והלורד הראשון של הימיה. פישר היה מודע לחסרונותיהן של ספינות הטורפדו הקיימות, שהיו איטיות וקצרות טווח, ולכן לא היו יכולות ללוות את אוניות הצי שעליהן היו אמורות להגן. בתפקידו כלורד השלישי של הימיה היה פישר אחראי לתכנון ובנייה של כלי שיט עבור הצי המלכותי, ובמסגרת תפקידו הורה על פיתוח סוג חדש של ספינות, שתהיינה מצוידות בדוודי חימום חדשניים ובתותחים מהירי ירי בעלי קליבר קטן. על פי האפיון שהפיצה האדמירליות הבריטית בין מספנות שונות יוצרו כמה דגמים שונים, אם כי לכולם היה מאפיין דומה - סיפון הקדמה (Foredeck) היה מעוגל, בתצורה שכונתה "שריון צב" (turtleback). אה"מ דיירינג ואה"מ דיקוי (Decoy) נבנו על ידי מספנת ת'ורניקרופט, והיו בעלות הדחק של 260 טון. אורכן היה כ-56 מטרים והן היו חמושות בתותח 12 ליטראות אחד ושלושה תותחי 3 ליטראות, וכן צינור טורפדו אחד קבוע בחרטום ושני צינורות נוספים על תושבת מסתובבת מאחורי שתי הארובות. בהמשך הוסר צינור הטורפדו מן החרטום ובמקומות הותקן תותח 3 ליטראות נוסף. מנוע המשחתות הפיק 4,200 כוח סוס שהביאו אותן למהירות מרבית של 27 קשר (50 קמ"ש). ביצועי המנועים איפשרו למשחתות את המהירות והטווח הנדרשים כדי לפעול עם צי המערכה.

לצי הצרפתי היה ניסיון נרחב בשימוש בספינת טורפדו. הצרפתים השיקו את סדרת משחתות ספינות הטורפדו הראשונה שלהם ב-1899, המשחתות מסדרת דוראנדל. צי ארצות הברית השיק משחתת ראשונה משלו, הביינבריג', ב-1902. ב-1906 כבר הפעיל הצי 16 משחתות.

 

משחיתות ספינות הטורפדו המשיכו להתפתח עם סיומה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בכמה תחומים מרכזיים. שינוי מרכזי ראשון היה עם המצאתה של טורבינת הקיטור. יעילותו של מנוע זה הודגמה באופן דרמטי במהלך סקירת הצי ב-1897 שנערכה בספיטהד, לכבוד יובל ה-50 למלכותה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. במהלך הסקירה הופיעה טורביניה, האונייה הראשונה שהונעה באמצעות טורבינת קיטור. ממציא האונייה, צ'ארלס אלג'רנון פרסונס, הגיע אל סקירת הצי ללא הזמנה, אך הדהים את קהל הצופים ובראשם הנסיך מוויילס, ראשי האדמירליות ונכבדים נוספים במהירותה הרבה של אונייתו ויכולת התמרון הגבוהה שלה. "טורביניה" הייתה בגודל של משחתת, ועובדה זו הייתה משמעותית לצי הבריטי; מפקדי הצי הזדרזו להזמין אבטיפוס של משחתת מונעת בטורבינת קיטור. משחתת זו, אה"מ וייפר, הושקה ב-6 בספטמבר 1899. זו הייתה אוניית המלחמה הראשונה בעולם שהונעה בטורבינה, ומהירותה הגיעה ל-36 קשר (כ-67 קמ"ש), מהירות גבוהה בכל קנה מידה. עד 1910 אימצו כל הציים המודרניים את טורבינת הקיטור כאמצעי הנעה לאוניות המלחמה המהירות שלהם.

נושא שני שבו חלה התפתחות בתכנון ובבניית המשחתות היה עיצוב מחדש של סיפון הקדמה. החל מסדרת המשחתות מטיפוס ריבר ב-1903 בוטל סיפון הקדמה המעוגל ובמקומו נבנה סיפון קדמה מוגבה, דבר ששיפר את תכונות השיט של האוניות והגדיל את השטח מתחת לסיפון. תחום שלישי של שינוי היה מקור האנרגיה של המשחתות: המשחתת אה"מ ספייטפול הייתה אוניית המלחמה הראשונה שהונעה באמצעות דלק נוזלי. ניסויים שערך הצי הבריטי ב-1904 הוכיחו את יעילותו של דלק זה, אך מכיוון שפחם היה זמין בבריטניה ואילו דלק נוזלי היה צריך לייבא נותר הפחם כמקור האנרגיה העיקרי של אוניות הצי הבריטי עוד כ-15 שנים. ציי מלחמה אחרים אימצו את הדלק הנוזלי, ובהם צי ארצות הברית שהשיק את המשחתות מסדרת פאולדינג בשנת 1909.

 

למרות השוֹנוּת, היו כמה מאפיינים משותפים לכל המשחתות. גוף האוניות יהיה ארוך וצר, עם שוקע רדוד יחסית. החרטום היה מוגבה עם סיפון קדמה מוגבה או מכוסה בסיפון קדמה מעוגל, "שריון צב". מגורי הצוות היו מתחת לחרטום ונמשכו עד רבע או שליש גופה של המשחתת. מאחורי מגורי הצוות, לכיוון ירכתי האונייה, היו מנועי המשחתת ודוודי המנועים. על הסיפון היו כמה תותחים מהירי ירי שמוקמו בחרטום, ועוד כמה בירכתיה ובאמצעה. שני צינורות טורפדו הותקנו באמצע האונייה; בהמשך הוגדל מספרם.

המשחתות תוכננו כך שתהיינה קטנות וזריזות, ובעלות מנועי קיטור גדולים, שיכלו לייצר את המהירות הנדרשת. אפיון זה יצר כלי שיט קטן וצפוף שכלל מנוע גדול ואספקת פחם עבורו, תותחים מהירי ירי ותחמושת עבורם; הצפיפות הרבה באה על חשבון צוות כלי השיט. בשל כך החלו להיכנס לשירות אוניות סיוע למשחתות, שבהן שהה חלק מאנשי הצוות עד לפעולה מבצעית. לאוניות העזר צוותו גם אנשי צוות שלא היה להם מקום במשחתות: טבחים, צוות מינהלי וצוות רפואי וכן צוות טכני שסייע לטפל במנועי האוניות. לצוותים אלה לא היה מקום במשחתות הקטנות, אך לכל שייטת המשחתות היה צורך בכישוריהם. בנוסף לצוותים נשאה אוניית העזר חלקי חילוף עבור המכונות באוניות השייטת. חלק מאוניות הסיוע היו אוניות שהוסבו למטרה זו; אחרות נבנו במיוחד לביצוע המשימה.

בנוסף לאוניות הסיוע נבנו מובילות שייטת (Flotilla leader), שנועדו לקצין דגל שפיקד על שייטת משחתות. בשל ממדיהן הקטנים של המשחתות, לא היה בהן מקום לקצין (בתפקיד קומודור, ובדרך כלל בדרגת קפטן) ולצוות הפיקוד שלו, כמו גם לציוד הקשר שנדרש לו. בשל כך נוספה לשייטת המשחתות אוניית פיקוד, משחתת מוגדלת או סיירת קטנה, שבה היה מקום לכל אלו, ושהייתה יכולה לנוע במהירות ולהילחם יחד עם שאר אוניות השייטת.

בין השנים 1892 ל-1914 גדלו המשחתות באופן משמעותי. סדרת המשחתות הראשונה של הצי הבריטי, סדרת "האבוק", היו באורך 50 מטרים ובעלות הדחק של 275 טון. לעומתן, המשחתות עימן החל הצי הבריטי את מלחמת העולם הראשונה היו באורך 91 מטרים ובעלות הדחק של 1,000 טון. עם זאת, הדגש העיקרי בתכנון ובבניית המשחתות נותר בשאיפה ליצור גוף קטן ככל האפשר ובו מנוע חזק ככל האפשר. מגמה זו הביאה לבניית גופי אוניות קטנים וחלשים יחסית, שעובי דפנותיהם עמד לעיתים על כ-3 מילימטרים בלבד.

 

מטרתן המקורית של משחיתות ספינות הטורפדו הייתה, כאמור, לחימה בספינות טורפדו. אולם תוך זמן קצר הבינו אדמירלים את גמישותן המבצעית של האוניות החדשות ואת יכולתן המגוונת. הצי הבריטי הגדיר את המשימות הבאות כתפקידן של משחתות:

• הגנה על הצי מפני ספינות טורפדו;
• סיור לאורך חופי האויב, כהכנה למעבר הצי;
• סיור ליד נמלי האויב, במטרה לתקוף את ספינות הטורפדו היוצאות מהם ולמנוע מהן לשוב לאחר משימה.

תנאי המחיה של צוותי המשחתות היו קשים מאוד בתחילה. המשחתות היו צפופות מאוד, והיו אמנם אוניות מלחמה מצוינות, אך לא היו יכולות לעמוד בפגעי מזג אוויר גרוע. מפקד המשחתת היפנית "אקאצוקי", שלחמה כנגד הרוסים במלחמת רוסיה–יפן ב-1904 תיאר את תקופת פיקודו: "לפקד על משחתת במשך תקופה ארוכה, במיוחד בעת מלחמה... אינו דבר טוב לבריאותך". הוא מתאר שהחל את תקופת הפיקוד כשהוא חזק ובריא, אך "החיים במשחתת בחורף, עם אוכל גרוע, ללא הזדמנות לרגיעה, יתישו גם את כוחותיו של האדם החזק ביותר לאורך זמן. המשחתת תמיד נוחה פחות מכל האוניות האחרות והגשם, השלג ומי הים פועלים יחד כדי לעשות אותה לחה ורטובה; למעשה, לא הייתה במשחתת פינה יבשה אחת שבו יכול אדם לנוח לרגע." הקצין היפני הוסיף: "אתמול הבטתי בעצמי במראה לזמן רב; הופתעתי לרעה לראות את פני רזות, מלאות בקמטים, ומראיהן כאילו הייתי בן חמישים. מדי אינם מכסים דבר מלבד שלד, ועצמותי מלאות בראומטיזם".

הקרב הראשון בו מילאו משחתות תפקיד מרכזי היה קרב פורט ארתור, שהיה הקרב הפותח למלחמת רוסיה–יפן. בלילה שבין 8 ל-9 בפברואר 1904 תקפו 3 משחתות יפניות בהפתעה את צי האוקיינוס השקט של הצי הקיסרי הרוסי וירו 18 טילי טורפדו אל האוניות הרוסיות העוגנות. שתי אוניות מערכה (פרה-דרדנוט) וסיירת ממוגנת אחת ספגו פגיעות קשות, אך טילי טורפדו רבים נתקעו ברשתות הטורפדו שפרשו האוניות הרוסיות.

 

 

משחתות היו מעורבות בקרבות רבים במלחמת העולם הראשונה, לעומת אוניות המערכה שכמעט ולא התעמתו זו עם זו. היריות הראשונות בזירה הימית נורו על ידי משחתת בריטית שפתחה באש על מקשת עזר של הצי הקיסרי הגרמני והטביעה אותה. אחד הקרבות הימיים הראשונים במלחמה, קרב מפרץ הלגולנד, החל והתנהל ברובו כקרב בין משחתות, אם כי בשלביו המאוחרים היו מעורבות בו גם סיירות וסיירות מערכה של הצי הבריטי. גם במערכת גליפולי מילאו משחתות תפקידים רבים ובהם ליווי אוניות נושאות גייסות ומתן סיוע באש לכוחות הקרקעיים, בצד תפקידן המסורתי בהגנה על הצי. בקרב יוטלנד, הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה, נטלו חלק יותר מ-80 משחתות בריטיות ו-60 גרמניות. אלו היו מערבות בקרבות ביניהן בשלבים שונים של הקרב, כמו גם בהתקפות פרועות ללא סיוע על אוניות מערכה. קרב יוטלנד הסתיים בקרב לילה מבולבל בין צי הים הפתוח הגרמני וחלק מכוח המשחתות הבריטי.

עם התקדמותה של המערכה באוקיינוס האטלנטי ובמיוחד עם התפתחותן של הצוללות, החלו המשחתות למלא משימה חדשה - לוחמה נגד צוללות. מהירותן וכושר התמרון שלהן איפשרו להן לפגוע בצוללות בטרם צללו באמצעות ניגוח או ירי תותחים, אך בשלבים הראשונים של המערכה היו המשחתות חסרות אמצעים מתאימים לגלות אותן לאחר צלילתן; הדרך היחידה להילחם בצוללות הייתה כאשר היו עדיין אל פני המים. הצורך להילחם בצוללות בעודן שקועות מתחת לפני המים הוביל לפיתוחים רבים: גוף המשחתות חוזק כדי שתוכלנה לנגוח את הצוללות; הותקנו בהם הידרופונים, כדי לאפשר גילוי תת-מימי של הצוללות; וניתנה להן היכולת לשגר פצצות עומק כדי לפגוע בצוללת לאחר גילויה.

בשל איום הצוללות הועסקו יותר ויותר משחתות בפעילות כנגדן. עם הכרזתה של גרמניה על לוחמת צוללות בלתי מוגבלת בינואר 1917 והנהגת שיירות הוקצו משחתות רבות למשימות הליווי. עם כניסת ארצות הברית למלחמה באפריל 1917 היו משחתות של אמריקאיות מן היחידות הראשונות שנשלחו למלחמה, למשימות ליווי. לאור הברית בין הקיסרות היפנית ובריטניה, ולבקשת הבריטים, נשלחו משחתות יפניות לליווי שיירות בים התיכון.

 

 

 

 

במהלך מלחמת העולם הראשונה נבנו משחתות גדולות יותר ויותר, שהיו חמושות בתותחים כבדים יותר ובמספר רב יותר של צינורות טורפדו. המשחתות שנחשבו לגדולות ולטובות ביותר במלחמה היו המשחתות מסדרת V ו-W שנבנו עבור הצי הבריטי החל מ-1916. משחתות נוספות מסדרה זו נבנו גם אחרי המלחמה, עד 1924. ההדחק של אוניות אלו נע בין 1,100 ל-1,200 טון, ומהירותן עמדה על 34 קשר (כ-63 קמ"ש). הן נשאו תותחים בקוטר 3 ו-4 אינץ' (76 מ"מ ו-102 מ"מ) ועד 6 צינורות טורפדו. מספר צינורות הטורפדו הוגדל כלקח ממלחמת העולם, כאשר משחתות הצליחו להגיע לעמדת ירי על אוניות ראשה אך לא הצליחו לבצע את הירי בגלל מחסור בטורפדו. המשחתות מסדרה זו קבעו את הרף לכל המשחתות שנבנו באותה תקופה וגם בשנים הבאות, בעשור השני של המאה ה-20.

המשחתות מסדרת פובוקי שנבנו עבור הצי הקיסרי היפני היו השלב הבא בתכנון המשחתות. באוניות אלו, שתוכננו ב-1923 ונכנסו לשירות ב-1928, הותקנו 6 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) ותשעה צינורות טורפדו, בשלושה כנים - החימוש הכבד ביותר של משחתת כלשהי עד אז. בקבוצת האוניות השנייה מסדרה זו הותקנו תותחים בעלי זווית הגבהה גדולה, לירי נגד מטוסים, וטילי טורפדו בקוטר 24 אינץ' (61 ס"מ) מטיפוס 93, מונעים בחמצן, שכונו "לונג לאנס" (Long Lance). סדרת המשחתות הבאה, האצוהארו, שיפרו עוד יותר את יכולתן לירות טילי טורפדו על ידי אחסנת טילי טורפדו נוספים במבנה העילי וכך קוצר זמן הטעינה מחדש ל-15 דקות.

ציים של מדינות אחרות הגיבו בבניית כלי שיט דומים. צי ארצות הברית השיק בין 1933 ל-1937 את סדרת המשחתות פורטר, שנשאו שמונה תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ). בסדרת המשחתות הבאה, סדרת מאהאן, שהושקה בין 1934 ל-1937, גדל מספר צינורות הטורפדו ל-12, ובסדרת המשחתות הבאה, גרידלי (שנבנתה בין 1935 ל-1938) הוגדל עוד יותר מספר צינורות הטורפדו, ל-16.

בזירת הים התיכון בנה הצי האיטלקי החל מ-1928 סדרת סיירות מהירות מאוד בשם קונדוטיירי. אוניות אלו הגיעו למהירות של 34 - 37 קשר (63 - 69 קמ"ש) והיו חמושות בתותחים בקוטר 6 אינץ' (152 מ"מ). בתגובה השיק הצי הצרפתי שורה של משחתות יוצאות דופן בגודלן ובביצועיהן. מתכנני האוניות הצרפתים חיבבו משחתות גדולות עוד קודם לכן; ב-1922 השיקו הצרפתים את המשחתות מסדרת שאקאל, שהי בעלות הדחק של יותר מ-2,000 טון והיו חמושות בתותחים בקוטר 130 מ"מ. בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הושקה סדרת פאנטאסק, משחתות שנשאו חמישה תותחים בקוטר 138 מ"מ ותשעה צינורות טורפדו, והגיעו למהירות של 45 קשר (83 קמ"ש), המהירות הגבוהה ביותר של משחתת אי-פעם והמהירות הגבוהה ביותר שהושגה אי-פעם על ידי אונייה מונעת בקיטור. משחתות איטלקיות באותה תקופה היו גם הן מהירות מאוד, והגיעו ל-38 קשר (70 קמ"ש). הן נשאו ארבעה או שישה תותחים בקוטר 120 מ"מ וצינורות טורפדו.

גרמניה הנאצית החלה בבנייה מחודשת של צי המלחמה שלה לאחר שהודיעה על ביטול הסכם ורסאי. סדרת המשחתות הראשונה של הקריגסמרינה המתחדש, המשחתות מטיפוס 1934, הייתה גדולה - בעלת הדחק של 3,000 טון, אך עם זאת החימוש שנשאו היה כזה של משחתות קטנות יותר, בקוטר 127 מ"מ. החל מהמשחתות מטיפוס 1936 הוגדל קוטר התותחים, ל-150 מ"מ. האוניות הגרמניות הונעו על ידי טורבינות קיטור בלחץ גבוה, אמצעי הנעה חדשני אך כזה שסבל מבעיות טכניות מרובות.

נסיגתן של גרמניה הנאצית מהסכם ורסאי ושל הקיסרות היפנית מאמנת וושינגטון באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 הבהיר לבריטניה ולארצות הברית את הצורך בבניית כוחן הימי מחדש. בבניית משחתות התמקדו ציים אלה במשחתות קטנות יותר, שניתן יהיה לבנות במספרים רבים יותר. המשחתות הבריטיות שנבנו בתחילת שנות ה-30 היו בעלות הדחק של כ-1,400 טון, עם חימוש שכלל ארבעה תותחים בקוטר 4.7 אינץ' (120 מ"מ) וארבעה צינורות טורפדו. גם לסדרת המשחתות בנסון, שנבנתה בארצות הברית החל מ-1938, היו מאפיינים דומים. במחצית השנייה של העשור הכירו הבריטים בצורך בחימוש כבד יותר, והמשחתות מסדרת טרייבאל שהוזמנו ב-1936 והחלו להיכנס לשירות ב-1938 היו חמושות בשמונה תותחים בקוטר 4.7 אינץ' (119 מ"מ), בארבעה צריחים וארבעה צינורות טורפדו. סדרות המשחתות הבאות, המשחתות מסדרה J והמשחתות מסדרה L היו חמושות בשישה תותחים בקוטר 4.7 אינץ' ושמונה צינורות טורפדו.

המשחתות הבריטיות היו מצוידות בסונאר (שכונה אז ASDIC) אך האימון בשימוש באמצעי זה היה מועט, והיחס לתחום זה היה אדיש; ההנחה הייתה שאיום הצוללות עבר מן העולם עם המצאת הסונאר. גם כלי הנשק נגד צוללות שופרו אך במעט מאז מלחמת העולם הראשונה: באותה מלחמה הוטלו פצצות העומק מירכתי אוניית המלחמה, אל השטח שבו עברה זה עתה. שיטה זו מנעה את חסימת אמצעי הגילוי (שהתפוצצויות פצצות העומק "החרישה" אותם) אך הקלה על התחמקות הצוללת. קושי זה העלה את הצורך בחימוש שישליך את פצצות העומק מקדמת האונייה אל שטח המים שלפניה. הצורך עלה כבר במלחמת העולם הראשונה, אך בשנים שבין המלחמות נזנח הנושא ולא הייתה בו התקדמות כלשהי.

בשנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20 הופעלו משחתות לעיתים קרובות באזורי משבר דיפלומטי (כמו במהלך מלחמת האזרחים בספרד) או אסונות הומניטריים. משחתות בריטיות ואמריקאיות פעלו לאורך חופי סין וגם במעלה נהרותיה, ומלחים מהמשחתות הללו אף נטלו חלק בפשיטות ובפעולות קרקעיות.

מלחמת העולם השנייה הביאה עמה איומים שהיו קיימים במלחמת העולם הקודמת, ועתה הופיעו בעוצמה ובתחכום רבים יותר: הצוללות הופעלו בדרך יעילה יותר, ומטוסים הפכו לחלק חשוב בלוחמה הימית. בתחילת המלחמה לא היו המשחתות של בעלות הברית מוכנות לאיומים הללו, וחימושן כלל תותחים דו-תכליתיים (נגד אוניות שטח ונגד מטוסים), צינורות טורפדו ופצצות עומק. בהמשך המלחמה הוגבר ושונה החימוש: הותקנו בהן תותחי נ"מ קלים ויעילים יותר בצד תותחים דו-תכליתיים - נגד מטרות שטח ונגד מטוסים, מכ"ם ומרגמות לירי נשק נגד צוללות אל לפני האונייה; חלק מן האמצעים הללו הותקנו על חשבון חלק מן החימוש המסורתי, שהוסר כדי לפנות מקום עבורם. מתכנני המשחתות היו צריכים לאזן בין מאפיינים שונים: יכולתן להפליג בים הפתוח ובאוקיינוסים; טווח פעילות; מהירות; חימושן של המשחתות - נגד אוניות שטח, נגד מטוסים, או נגד צוללות, ואופיו: טורפדו, תותחים (מאיזה סוג ובאיזה קוטר), פצצות עומק; וכן הלאה. האיזון בין מרכיבים אלה הושפע גם מהזירה שבה הייתה המשחתת אמורה לפעול. עם התקדמותה של המלחמה הפכו המשחתות לאוניות גדולות, רב תכליתיות ויקרות מאד; הן הפכו למטרה כדאית עבור האויב בפני עצמן, ואחוז המשחתות שנפגעו היה מן הגבוהים בין כלי השיט השונים.

 

 

 

משחתות פעלו לעיתים לבדן, אך בדרך כלל היו חלק משייטת או אסקדרון. הן הופעלו במגוון רחב של תחומים, הרבה מעבר לייעודן המקורי. משחתות זרעו מוקשים ימיים ושימשו כזקיפי מכ"ם, אוניות שהוצבו מחוץ לטווח כיסוי המכ"ם של אוניות הצי העיקריות, כדי להרחיב את כיסוי המכ"ם ולאפשר התראה מוקדמת על התקרבות מטוסי אויב. במהלך קרב גוודלקנל הובילו משחתות של הצי הקיסרי היפני תגבורות ואספקה ליחידות יפניות שהיו מכותרות על האי, ושהדרך הימית והאווירית אליהן הייתה בשליטת האויב ומסוכנת מדי לאוניות ולמטוסי תובלה להפליג בהן, ומשימה זו נשנתה גם בזירות אחרות ועל ידי משחתות של ציים אחרים. משחתות שימשו כאוניות ליווי שיירות ולאוניות מלחמה גדולות מהן: משחתות הליווי הגנו על האוניות שליוו מפני איומים אוויריים, מפני אוניות שטח אחרות ומפני צוללות. משחתות לחמו נגד כל סוגי אוניות המלחמה, החל מנושאות מטוסים ואוניות מערכה וכלה בספינות טורפדו וצוללות: בקרב כף הצפון הצליחו משחתות בריטיות לפגוע קשות בסיירת המערכה הגרמנית שרנהורסט, ואיפשרו לאוניות המערכה והסיירות הבריטיות להטביע אותה; בקרב מפרץ לייטה התמודדו משחתות של צי ארצות הברית מול כוח המשימה העיקרי של הצי הקיסרי היפני, ובהן אוניית המערכה הגדולה ביותר בעולם, יאמטו, ובסיוע נושאות מטוסים קלות הדפו את הכוח היפני. משחתות סיפקו אש סיוע לכוחות שהונחתו מן הים; בשל ממדיהן הקטנים יחסית היו והמשחתות יכולות להתקרב מאוד אל החוף ולירות אש מדויקת אל מטרות קטנות, לעומת אוניות המערכה והסיירות שלא היו יכולות להתקרב ולדייק כל כך.

עם התקדמות המלחמה הסתבר שהמשחתות אינן מתאימות בהכרח לתפקידי ליווי שיירות. התפקידים הרבים אותן מילאו יצרו צורך מתמשך במשחתות בזירות ובמשימות שונות, ולפיכך לא תמיד היו מספיק משחתות לתפקידי ליווי. בנוסף, המשחתות שהותאמו לכתחילה לפעול עם אוניות השטח הגדולות לא התאימו לליווי שיירות: הן היו מהירות מדי ובעלות טווח קצר מיד, ועלותן הייתה גבוהה מדי. בשל כך בנו ארצות הברית ובריטניה אוניות קטנות וזולות יותר שהתמחו בתחום זה, שנקראו קורבטות ופריגטות בצי הבריטי ומלוות משחתות (Destroyer Escort)^[ב] בצי ארצות הברית. גם הצי הקיסרי היפני החל בתוכנית בניית כלי שיט ללוחמה נגד צוללות, אך בשלב מאוחר בהרבה במלחמה. אוניות אלו, מסדרת מאטסו, היו בגודלן של משחיתות ספינות טורפדו המקוריות, שמהן צמחה המשחתת המודרנית.

הצי הקיסרי היפני  המשחתות של הצי הקיסרי היפני היו בדרך כלל גדולות מהמשחתות בציים אחרים, למעט הצי הצרפתי. בשנים הראשונות של המלחמה היווה גודלן של המשחתות היפניות יתרון חשוב, שאיפשר להן להביס בהצלחה את הכוחות הקטנים והלא מאורגנים של בעלות הברית ואת כלי השיט שלהן, שהיו בדרך כלל מאיכות נמוכה יותר. יתרון חשוב נוסף של הצי היפני היו הטורפדות המעולים שלהן, מטיפוס 93, שכונו על ידי בעלות הברית "חנית ארוכה" (Long Lance). עם זאת, בהמשך המלחמה החלו היפנים לפגר אחרי בעלות הברית ברמה הטכנולוגית (למשל, במשחתות היפניות לא הותקן מכ"ם), וצי המשחתות היפני הלך ונשחק. הצי היפני שם דגש על משחתות שתפעלנה עם צי המלחמה, ולא ניתנה תשומת לב למשחתות ליווי לשיירות, בניגוד לדגש המרכזי שקיבל תפקיד זה אצל ארצות הברית ובריטניה. הדבר בא לידי ביטוי חריף במערכת הצוללות של בעלות הברית נגד יפן. עד תום המלחמה הוטבעו חצי מהמשחתות היפניות.

קריגסמרינה  בתחילת המלחמה עמדו לרשות הקריגסמרינה, הצי של גרמניה הנאצית, 22 משחתות בלבד, שכן עם תום מלחמת העולם הראשונה לא נותרו בידי גרמניה משחתות. עם זאת, היה בכך יתרון, שכן בשל כך לא היו לגרמנים משחתות מיושנות כלל. במהלך המלחמה נבנו עבור הקריגסמרינה 19 משחתות ועוד כמה נתפסו מציים זרים, כמו משחתות של הצי האיטלקי שנתפסו לאחר כניעת איטליה.

הצי המלכותי  בתחילת המלחמה עמדו לרשות הצי המלכותי הבריטי 173 משחתות, מדגמים חדישים וגם מיושנים יותר, ו-52 משחתות נוספות בשלבי ייצור. רוב המשחתות הבריטיות בנקודת זמן זו היו מבוססות על המשחתות מסדרת V ו-W המוצלחות, שנבנו במהלך מלחמת העולם הראשונה. בכל שנה יוצרו מספר משחתות, שהיו מבוססות על תכנון זה, עם שיפורים ושדרוגים שונים. פרוץ מלחמת העולם הביא לכך שנוצר צורך דחוף לייצור משחתות בהיקף נרחב, גם כתגבורת לצי הקיים וגם כדי למלא את החסרון שנוצר בשל אבדות בקרב. חלק מן המענה לחוסר במשחתות התמלא על ידי העברתן של 50 משחתות אמריקניות, במסגרת הסכמי החכר השאל, ובנוסף החלו הבריטים בתוכנית חירום לבניית אוניות מלחמה, במהלכה יוצרו משחתות מתכנון פשוט יותר וזול יותר לייצור, עם חימוש מוגבר נגד צוללות ונגד מטוסים. עד תום המלחמה שירתו בצי הבריטי 461 משחתות מסדרות שונות, מתוכן הוטבעו 153.

הצי האמריקני  צי ארצות הברית הפעיל 100 משחתות עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה, ב-7 בדצמבר 1941. הטורפדו אותו נשאו היה נחות יחסית לטורפדו של הצי היפני, ולרובן היו ארבעה תותחים לעומת שישה תותחים במשחתות היפניות. כאמור, 50 משחתות אמריקניות הועברו לצי הבריטי ב-1940, למרות התנגדותם של ראשי הצי. עם תחילתה של המלחמה באירופה החל מטה הצי בתכנון משחתת חדשה בעלת חמישה תותחים וגוף גדול יותר. זה היה הבסיס שעל פיו יוצרו המשחתות מסדרת פלטשר, סדרת המשחתות הגדולה ביותר בכל צי אי פעם: 175 אוניות יוצרו מסדרה זו. בנוסף, יוצרו עוד 67 משחתות מסדרת אלן מ. סמנר ו-45 מסדרת גירינג, שהיו מבוססות על התכנון של סדרת פלטשר. יש הרואים בסדרות אלו את המשחתות המוצלחות ביותר בין כל המשחתות במלחמה. עם סיום המלחמה הפעיל צי ארצות הברית 377 משחתות, מכל הסוגים. 87 משחתות אבדו במלחמה.

 

לקראת סוף המלחמה השיק הקריגסמרינה צוללות חדישות מטיפוסים XXI וXXIII, שמהירותן הייתה כפולה ממהירותן של הצוללות מדגם VII, "סוס העבודה" של הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה. בנוסף למהירותן הגבוהה, הצוללות החדשות היו בעלות כושר שהייה מתחת למים גדול בהרבה ויכולת צלילה מהירה והיו חרישיות הרבה יותר. יכולות חדשות אלו שמטו את הקרקע, למעשה, מתחת לכל תורת הלחימה בצוללות שגובשה במהלך המלחמה, אך מכיוון שעד סוף המלחמה הצליחו הגרמנים להכניס לשירות מבצעי רק צוללות ספורות מדגמים אלה. לא הייתה להן השפעה על מהלכה. עם זאת, בתום המלחמה הצליחו שני הצדדים - ברית המועצות וארצות הברית - להשיג את הידע הגרמני, ושני הצדדים החלו לפתח צוללות משלהם,

איום נוסף שהופיע בסוף המלחמה היו מטוסי הסילון. מטוסי סילון ראשונים (בעיקר של הלופטוואפה הגרמני) נטלו חלק בלחימה בשלהי המלחמה, ומיד לאחריה החלו חילות האוויר השונים לקלוט מטוסי סילון במספרים גדלים והולכים. מערכות בקרת האש הקיימות לא היו יכולות להתמודד עם המהירות הגבוהה של מטוסים אלו, ויכולת התגובה של הנשק נגד המטוסים שעל האוניות ירדה. מול אתגרים החדשים שהציבו הצוללות ומטוסי הסילון היה על הציים השונים לפתח משחתות חדישות, שתהיינה מהירות יותר, בעלות אמצעי גילוי (מכ"ם וסונאר) ומערכות שליטה ובקרה משופרות, ובעלות כלי נשק שיוכלו להתמודד עם האיום החדש. נדרשה גם הטמעת לקחים שונים שנלמדו במהלך המלחמה.

בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 נבנו מספר סדרות של משחתות קונבנציונליות, שבהן היה מענה ראשוני לאתגרים החדשים. הן היו גדולות משמעותית מן המשחתות ששירתו בזמן המלחמה: ההדחק של המשחתת הבריטיות במלחמת העולם היה בסביבות 1,700 טון, ואורכן בין 105 ל-110 מטרים. לעומתן, המשחתות מסדרת דיירינג שהושקו בין 1949 ל-1959 היו בעלות הדחק בשל 2,830 טון ובאורך 120 מטרים. משחתות אלה היו חמושות בדרך כלל בתותחים ראשיים אוטומטיים, מנועים ותמסורות שהיו בנויים ביחידות נפרדות (כלומר כל מנוע ויחידת תמסורת היו בנויים בנפרד, כדי לצמצם את הנזק בעת פגיעה באונייה), מכ"ם, סונאר מתקדם יותר, מחשבים אנלוגיים להתמודדות עם מהירותן הרבה של המטרות ומרגמות נגד צוללות. במקביל, הוסבו משחתות ישנות, מעודפי מלחמת העולם, לשאת עליהן אמצעי גילוי טובים יותר וכלי נשק יעילים יותר. זאת, כדי לחסוך זמן עד לכניסת המשחתות החדשות לשירות וכדי לחסוך במשאבים.

במהלך מלחמת העולם השנייה נשמרה הבחנה בין המשחתות, ובין אוניות שנועדו בעיקר לליווי שיירות וללוחמה נגד צוללות: פריגטות, שהיו זולות יותר לייצור, חימושן קל יותר מזה של המשחתות, ומשימתן בעיקר לוחמה נגד צוללות, וקורבטות, שהיו קטנות וקלות עוד יותר מהפריגטות. אולם, עם הופעתן של פריגטות מהירות ללוחמה נגד צוללות החל מעמדה של המשחתת המסורתית להשתנות. השינוי בהגדרות העמיק עוד כאשר החלו להופיע כלי נשק חדשים בזירה הימית - טילים נגד מטוסים וטורפדות מונעות בטילים (ASROC). כלי נשק חדישים אלה איפשרו גם לספינה קטנה יחסית לתת מענה טוב נגד מטוסים ונגד צוללות.

בשנים הבאות הופיעו פריגטות שהיו בגודלן של משחתות ממלחמת העולם השנייה, חמושות בתותחים אך ממוקדות בעיקר בלוחמה נגד צוללות או נגד מטוסים. כלי השיט שהוגדרו משחתות היו גדולים עוד יותר, והגיעו לממדיהן של סיירות קלות במלחמת העולם. כך למשל, המשחתות מסדרת קאונטי, שנכנסו לשירות בצי המלכותי הבריטי בין 1962 ל-1970, היו בעלות הדחק של 6,200 טון ובאורך 158 מטרים. המינוח בצי ארצות הברית היה שונה גם הוא: המונח "פריגטה" ניתן לאוניות שהיו למעשה בגודלן של סיירות והיו חמושות בטילים נגד מטוסים. הן נועדו לליווי נושאות מטוסים, להגנה מפני מטוסים וטילי שיוט, והיו אמורות לפעול יחד עם סיירות קונבנציונליות, ישנות יותר. לפריגטות אלו הייתה גם יכולת ללוחמה נגד צוללות, שלא הייתה לסיירות הישנות יותר, וחלקן הונעו על ידי כור גרעיני. ב-1975 החליט צי ארצות הברית על שינוי בהגדרות. הפריגטות הוגדרו מחדש כסיירות טילים, והמונח "פריגטה" הוחזר לאוניות קטנות ממשחתות, שמשימתן לוחמה בצוללות במטוסים.

 

בעשורים הבאים של המאה ה-20 נוספו למשחתות אמצעים רבים. הן הותאמו לנשיאת מסוקים, שמשימתם גילוי צוללות ותקיפתן. לצורך נשיאת המסוקים נבנה בירכתי המשחתת סיפון טיסה, ולעיתים גם האנגר לאחסון המסוקים. נוספו אמצעי גילוי חדשים ומשודרגים, ובהם סונאר נגרר, מערכת הידרופונים הנגררת בכבל אחרי המשחתת ורחוקה מהרעש שמפיקה האונייה, וכך משופרת מאוד יכולתה לקלוט רעשים וקולות תת-מימיים; מסוקים המותאמים במיוחד לגילוי צוללות ולתקיפתן; מערכות מכ"ם מתקדמות, מערכות לוחמה אלקטרונית, ועוד. את סוללות התותחים החליפו תותח אוטומטי אחד או שניים, בקוטר 4 או 5 אינץ' (100 או 127 מ"מ). תותחים אלו מוכוונים על ידי מערכות בקרת אש משוכללות ורמת הדיוק שלהם גבוהה בהרבה מתותחי המשחתות מהדורות הקודמים, וגם מתותחי אוניות גדולות יותר. בנוסף לתותחים מצוידות המשחתות בטילי ים-ים, טילים נגד מטוסים ולעיתים גם טילי שיוט. המשחתות מסדרת ארלי בורק, סדרת המשחתות שממנה נבנה המספר הרב ביותר של משחתות נכון ל-2020, בנויה סביב מערכת AEGIS, מערכת שליטה ובקרה מתקדמת המאחדת מערכות מכ"ם מתקדם, בקרת ירי ומערכת תומכת קבלת החלטות. המערכת מזינה נתונים ישירות למערכות פלנקס להגנה בטווח קרוב ומערכת טילי סטנדרט, שבה טילים נגד מטוסים ונגד טילים בליסטיים. מערכת AEGIS יכולה לזהות, לעקוב, לשגר ולהכווין חימוש כנגד יותר מ-100 מטרות בעת ובעונה אחת, וכך יכולה משחתת AEGIS לתת מענה כאוניית ליווי לצי מלחמה.

מרכיב חדשני נוסף המוטמע במשחתות בעשורים האחרונים הוא החמקנות. משחתות, כמו גם באוניות מלחמה אחרות. החומרים מהן נבנות המשחתות ומבנה הגוף האוניות בנוי כך שיספוג קרינת מכ"ם ושטח חתך המכ"ם שלהן יהיה קטן ככל האפשר. המשחתות מסדרת זומוואלט הן דוגמה בולטת לתכנון חדשני מאוד בתחום זה, כמו גם בתחומים נוספים.

 

 

• אוסטרליה  אוסטרליה - הצי המלכותי האוסטרלי מפעיל שתי משחתות מסדרת הובארט ומשחתת נוספת מסדרה זו נמצאת בשלבי בניה. אלו האוניות האוסטרליות הראשונות המפעילות את מערכת AEGIS, ותכנונן מבוסס על הפריגטות מסדרת אלווארו דה באזאן הספרדיות.
• איטליה  איטליה - הצי האיטלקי מפעיל שתי פריגטות מסדרת הורייזון ושתי פריגטות רב תכליתיות מסדרת FREMM. אוניות אלו מוגדרות כפריגטות, אם כי מבחינת גודלן וחימושן הן מוגדרות במדינות אחרות כמשחתות. עוד עשר פריגטות מסוג זה ייקלטו בצי האיטלקי בשנים הקרובות, במקום פריגטות אחרות שיימכרו לציים אחרים. כמו כן מפעיל הצי האיטלקי שתי משחתות מסדרת דורנד דה לה פן.
• איראן  איראן הצי האיראני מפעיל פריגטה אחת מסדרת מוג'ו, ונמצא בשלבי קליטת ארבע אוניות נוספות מסדרה זו. האונייה מוגדרת כמשחתת באירן, אך דומה בממדיה לאוניות המוגדרות פריגטות בציים אחרים. בנוסף לאוניות אלו, בונה איראן ארבע משחתות מסדרת חליז'ה פארס.
• ארגנטינה  ארגנטינה - הצי הארגנטינאי מפעיל ארבע משחתות מסדרת אלמיראנטה בראון ומשחתת אחת מטיפוס 42.
• ארצות הברית  ארצות הברית - צי ארצות הברית מפעיל 67 משחתות מסדרת ארלי בורק, ושתי משחתות מסדרת זומוואלט. 15 משחתות נוספות מסדרת ארלי בורק נמצאות בשלבי בנייה.
• בריטניה  בריטניה - הצי המלכותי הבריטי מפעיל שש משחתות מסדרה 45, הנקראת גם סדרת "דארינג".
• גרמניה  גרמניה - הצי הגרמני הפעיל שלוש פריגטות מסדרת זאכסן וארבע פריגטות מסדרת הפריגטות מסדרת באדן וירטמברג. בגרמניה מוגדרות אוניות אלו כפריגטות, אך בשל גודלן וחימושן הן מוגדרות במדינות אחרות כמשחתות.
• הודו  הודו - הצי ההודי מפעיל 3 משחתות מסדרת קולקטה וכן משחתות מסדרות דלהי ורג'פוט. ארבע משחתות מסדרת ויסאקהאפאטנאם נמצאות בשלבי בנייה.
• הולנד  הולנד - הצי המלכותי ההולנדי מפעיל שבע פריגטות מסדר דה זבן פרובינציין. הצי ההולנדי מגדיר אוניות אלו כפריגטות, אם כי מבחינת גודלן וחימושן הן מוגדרות במדינות אחרות כמשחתות.
• טאיוואן  טאיוואן - הצי של הרפובליקה הסינית מפעיל ארבע משחתות מסדרת קיד, שנרכשו מארצות הברית.
• יפן  יפן - כוח ההגנה העצמית הימי של יפן מפעיל משחתות מסדרות אטאגו וקונגו. המשחתות הללו מפעילות את מערכת אגיס. בנוסף מפעילה יפן שתי משחתות מסדרת האטאקאזה, ארבע משחתות מסדרת אקיזוקי, חמש מסדרת טאקנאמי, תשע מסדרת מוראסאמה, שמונה מסדרת אסאגירי, שלוש מסדרת האטסויוקי, שש מסדרת אבוקומה ושלוש מסדרת שימאיוקי. אלו האחרונות משמשות לאימונים. ב-2018 השיקה יפן שתי משחתות מסדרת אסאהי, שייעודן לוחמה נגד צוללות. כוח ההגנה הימית של יפן מתכנן לבנות עוד ארבע משחתות שתהיינה מצוידות במערכת AEGIS וכן נמצא בשלבי אפיון והגדרת הדור הבא של המשחתות: פרויקט 25DD למשחתות ללוחמה ייעודית נגד טילים ופרויקט 30FF ללוחמה נגד צוללות.
• מצרים  מצרים - הצי המצרי מפעיל משחתת אחת מסדרת FREMM, ומשחתת אחת לאימונים מסדרה Z.

 

• מרוקו  מרוקו - הצי המלכותי של מרוקו מפעיל משחתת אחת מסדרת FREMM.
• הרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין - הצי של צבא השחרור העממי של סין מפעיל 2 משחתות מסדרות לויאנג I‏, 2 מסדרת לויאנג II‏, 11 מסדרת לויאנג III‏ (9 נוספות בבנייה) ו-2 מסדרת 051C. בנוסף מפעיל הצי מספר משחתות ישנות יותר: 2 מסדרת לודה, 2 מסדרת לוהו ואחת מסדרת לוהאי. הצי הסיני נמצא בשלבי קליטת 18 משחתות מטיפוס 052D ולפחות שש משחתות מטיפוס 055.
• ספרד  ספרד - הצי הספרדי מפעיל חמש פריגטות מסדרת אלווארו דה באזאן. הצי הספרדי מגדיר אוניות אלו כפריגטות, אם כי מבחינת גודלן וחימושן הן מוגדרות במדינות אחרות כמשחתות.
• פולין  פולין - הכוח הצבאי הימי של פולין מפעיל משחתת אחת מסדרת גרום, ה"בויסקאוויצה", הנשמרת בין האוניות הפעילות של הצי בשל חשיבותה ההיסטורית.
• פקיסטן  פקיסטן - הצי הפקיסטני מפעיל חמש משחתות מסדרת טאריק.
• צרפת  צרפת - הצי הצרפתי מפעיל שתי פריגטות מסדרת הורייזון ושתי פריגטות מסדרת FREMM. בנוסף מפעיל הצי הצרפתי שתי פריגטות מסדרת קאסאר ושש מסדרת ז'ורז' לייגואז. בצי הצרפתי מקובל לכנות אוניות אלה כ"פריגטה סוג א'", והן מקבילות למעשה למשחתות. הצי הצרפתי נמצא בשלבי קליטת 8 פריגטות נוספות מסדרת FREMM, מחד, ומכירת פריגטות אחרות לצי היווני ולצי מלכותי הקנדי מאידך.
• קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית - הצי של קוריאה הדרומית מפעיל כמה סדרות של משחתות, ובהן סדרת סג'ונג הגדול (KDX-III), צ'ונגמוגאונג יי סון שין (KDX-II) וגוואנגאטו הגדול (KDX-I). משחתות נוספות מסדרת סג'ונג הגדול נמצאות בתהליכי בנייה, וכן גם דגם מתקדם של סדרת צ'ונגמוגאונג יי סון שין (KDX-IIA).
• רומניה  רומניה הכוחות הימיים של רומניה מפעילים את המשחתת מרששט (Mărășești). ב-2001 שונה סיווג האונייה לפריגטה, אך לא נעשה שינוי כלשהו באונייה.
• רוסיה  רוסיה הצי הרוסי מפעיל 21 משחתות סוברמני ותשע משחתות מסדרת אודלוי. ב-2023 אמורה להתחיל בנייתן של המשחתות מסדרת לידר שתהיינה בעלות מערכת הנעה גרעינית.
• תאילנד  תאילנד - הצי המלכותי התאילנדי מפעיל משחתת ליווי אחת מסדרת קאנון למטרות אימונים.

 

  ערך מורחב – שייטת המשחתות

ב-1954 החל חיל הים הישראלי לבחון רכש של משחתות, במקום הפריגטות שהיו ברשות החיל באותה תקופה. נשקלה רכישת משחתות מאיטליה, אך בסופו של דבר נרכשו ב-1955 שתי משחתות מסדרה Z, מתוצרת בריטניה. המשחתות היו משחתות בריטיות ששירתו בצי המלכותי הבריטי עוד במהלך מלחמת העולם השנייה. בחיל הים הישראלי נקראו המשחתות אח"י יפו ואח"י אילת, והן הגיעו לישראל ב-1956. במבצע קדש השתתפו המשחתות במבצע לכידת המשחתת המצרית איבראהים אל-אוול. המשחתת המצרית נקלטה בחיל הים ונקראה אח"י חיפה.

אף על פי ששתי המשחתות הבריטיות עברו שיפוץ בבריטניה טרם הגעתן לארץ, היה ברור באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 שהן אינן כלי השיט המתאימים לחיל הים. שלוש המשחתות היו מיושנות, חסרו אמצעי גילוי ובקרה וחימושן לא היה מספק. הופעתם של טילי ים-ים בזירה העצימה עוד קביעה זו. חיל הים הישראלי נערך לבניית וקליטת ספינות טילים, שהיו קטנות יותר, זריזות, מצוידות באמצעי בקרה ולוחמה אלקטרונית וחמושות בטילי ים ים מתקדמים.

לקראת סוף שנות ה-60 החל חיל הים להוציא משירות את המשחתות. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, ב-21 באוקטובר 1967, עוד לפני שהחל תהליך קליטת ספינות הטילים והוצאת המשחתות משירות, הוטבעה אח"י אילת על ידי טילי ים-ים מדגם סטיקס שנורו מספינת טילים מסוג קומאר של הצי המצרי.

אח"י חיפה הוצאה משירות ב-1968, וב-7 באפריל 1969 הוטבעה כמטרת אימון בניסוי ירי טילי גבריאל, שנורו מספינת סער 2 שירשה את שמה, אח"י חיפה. אח"י יפו הוטבעה גם היא כמטרת אימונים, מטילים שנורו מספינות הטילים אח"י חרב ואח"י געש, באימון שנערך ב-1970.

*

  מדיה וקבצים בנושא משחתת בוויקישיתוף

• destroyerhistory.org, אתר המוקדש להיסטוריה של המשחתת
• התפתחות המשחתת, באתר Naval History and Heritage Command
• The Best Destroyers of World War II, באתר Chuckhawks.com
• Greyhounds of the Sea, סקירת משחתות מלחמת העולם השנייה באתר צי ארצות הברית
• משחתות בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, באתר The Pacific War Online Encyclopedia
• ג. רינשטיין, אוניית המשחית, 'מערכות ים', י"ד ינואר 1953, עמ' 40.
• פרדריך ל. אוליבר תרגום ש. מוזר, המשחתות- מיזוג ורב צדדיות, 'מערכות ים מ"ג', אוקטובר 1959, עמ' 23.
• הרולד הלפר, "השובבה אינה גברת", 'מערכות ים' 76, פברואר 1966. עמ' 8.
• אלי שחף, סוג משחתות חדש, 'מערכות ים' 81, דצמבר 1966, עמ' 34.

• בוב פורת, זיהוי כלי שיט - משחתות "מערכות ים", 83 אפריל 1967, עמ' 10.
• משחתת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• משחתת - מילון