טוני בלייר

בלייר נולד באדינבורו שבסקוטלנד. בסוף 1954 עברה משפחתו לאדלייד, דרום אוסטרליה. שם שימש אביו כמרצה למשפטים באוניברסיטת אדלייד. המשפחה חזרה לממלכה המאוחדת בקיץ 1958. הם גרו זמן מה עם אמה ואביה החורג של הייזל (אמו של בלייר), בביתם שבפאתי צפון מזרח העיר גלאזגו. אביו של בלייר קיבל עבודה כמרצה באוניברסיטת דרהאם ומגיל חמש בלייר התגורר בדרהאם, שבצפון מזרח אנגליה.

בגיל 13, הוא נשלח לבלות את תקופת הלימודים בפנמיית "פטס קולג'" באדינבורו, בה למד מ-1966 עד 1971. לאחר שסיים את לימודיו שם, בגיל 18, בלייר עבר ללונדון בניסיון למצוא תהילה כאמרגן של להקות רוק.

בשנת 1972, בגיל 19, החל ללמוד ב"סנט ג'ון קולג'", שבאוניברסיטת אוקספורד, שם למד משפטים במשך שלוש שנים. כסטודנט, הוא ניגן בגיטרה ושר בלהקת רוק. בהיותו באוקספורד, בלייר סיפר שהיה טרוצקיסט לזמן קצר, לאחר שקרא את הכרך הראשון של הביוגרפיה של איזאק דויטשר על ליאון טרוצקי. הוא סיים את לימודיו באוקספורד בשנת 1975, בגיל 22. באותה שנה, בזמן ששהה באוקספורד, אמו הייזל מתה בגיל 52 מסרטן בלוטת התריס, דבר שהשפיע עליו רבות.

לאחר שעזב את אוקספורד, הוסמך כעורך דין בלונדון והחל לעבוד כבריסטר (טוען בבית משפט), בתקופה זו פגש את אשתו לעתיד, צ'רי בות' (בתו של השחקן טוני בות') שגם עבדה כעורכת דין.

בשנת 1975 הצטרף למפלגת הלייבור הבריטית.

בשנת 1983 נבחר לנציג סדג'פילד בבית הנבחרים בבחירות הכלליות שנערכו. ב-1984 נעשה לדובר מפלגתו לענייני אוצר ואחר כך לענייני תעשייה ומסחר.

במרוצת הזמן עלה בתפקידיו במפלגה וב-1989 נבחר לשר האנרגיה בממשלת הצללים של הלייבור, כשנה לאחר מכן לשר העבודה ובשנת 1992 נבחר לשר הפנים בממשלת הצללים.

בשנת 1994, בעקבות פטירתו של ג'ון סמית', יושב-ראש מפלגת הלייבור הקודם, נבחר בלייר ברוב קולות לתפקיד היושב-ראש. ב-1995 העביר ברוב קולות בוועידת המפלגה שינוי בסעיף 4 של חוקת המפלגה, שבנוסחו המקורי הייתה התחייבות לבעלות ציבורית על התעשייה והמסחר, התחייבות שבלייר הסיר בנוסח החדש שהעביר.

לקראת הבחירות הציג בלייר מצע פרגמטי בנושאי כלכלה וחברה, הכולל הרחבת שירותי הבריאות, החינוך והרווחה, במקביל להעלאת מס מסוימת. בנוסף הבטיח לקבוע לראשונה שכר מינימום.^[2] בנוסף מיתג מחדש את המפלגה כ"ניו לייבור", כמפלגת מרכז פרגמטית.^[3] במקביל הצליח בלייר לקבל את תמיכתו של איל התקשרות רופרט מרדוק, ועיתוניו של מרדוק תמכו בבלייר לתפקיד ראש הממשלה.^[4]

במאי 1997 נבחר לעמוד בראש ממשלת בריטניה לאחר שהביס את המפלגה השמרנית, אשר שלטה כ-18 שנים בממשלה. בלייר נבחר לתפקיד זה בגיל 43 והפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בבריטניה מאז שנת 1812.^[5]

מייד עם היבחרו יזם בלייר שני תהליכים פורצי דרך, תהליך השלום בצפון אירלנד, והעברת סמכויות ממשל לסקוטלנד וויילס. במסגרת התוכנית להעברת סמכויות נערך משאל עם בשתי המדינות בספטמבר 1997, ובשני המקרים הצביעו התושבים בעד העברת סמכויות לפרלמנט מקומי, והוקמו הפרלמנט הוולשי והפרלמנט הסקוטי ב-1999.

ממשלתו חתמה באפריל 1998 על הסכם יום שישי הטוב, הסכם שלום בצפון אירלנד לאחר שלושים שנות הסכסוך בצפון אירלנד,^[6] אשר הפחית את רמת האלימות והוביל את צפון אירלנד למסלול של פיוס בין הצדדים היריבים וצמיחה כלכלית.^[7] התהליך סבל מעיכובים סביב טענות להפרתו מצד גורמים שונים, ובמיוחד הטענה כי ה-IRA אינו עומד בהתחייבויותיו להתפרק מנשקו.^[8] בהצהרה שניתנה על ידי בלייר ועל ידי ראש ממשלת אירלנד, ברטי אהרן, בבלפסט ב-8 בדצמבר 2004, הסתבר כי מזה חודשים מתקיים משא ומתן חשאי בין הצדדים, הקרוב להביא להסכם בדבר פירוק ה-IRA מנשקו, דבר שעשוי להוביל לשיפור המצב ולהמשך תהליך השלום בצפון אירלנד.^[9]

באפריל 1998 ביקר לראשונה בישראל,^[10] ומאז היה פעיל בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.^[11]

במדיניות הפנים הוביל בלייר את הלייבור לאמץ מדיניות מרכזית יותר. בשנים הראשונות של ממשלת הלייבור הביא בלייר ליישום חלק ניכר מהמצע שפרסמה המפלגה ב-1997, בו הביעה המפלגה את כוונתה להביא לקיצוץ מספר התלמידים בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי ל-30. כמו כן, הובעה במניפסט שאיפה ליצירת מסלולים לענישה מהירה של צעירים שהפגינו עבריינות מתמשכת, מסלולים אשר יצמצמו במחצית את פרק הזמן שבין המעצר למתן גזר הדין; בנוסף, נעשה ניסיון לקצר את רשימת ההמתנה ל-NHS על ידי מתן טיפול ל-100,000 מטופלים נוספים באמצעות שחרור 100 מיליון לירות שטרלינג שנתקעו בביורוקרטיה של ה-NHS, ולהכניס מאות אלפי צעירים מתחת לגיל 25 למעגל העבודה.^[12]

ממשלת בלייר הצליחה להשיג חלק מהיעדים הללו תוך קיצוץ המע"מ על חימום ל-5%, שמירה על שיעורי אינפלציה וריבית נמוכים והימנעות מהעלאת מס הכנסה. בנוסף, קידם בלייר את חקיקת חוק שכר המינימום שאושר ב-1998, וממשלתו חוקקה את חוק זכויות האדם (1998) וחוק חופש המידע.

ביוני 2001 התמודד בבחירות על כהונה שנייה בתפקיד מול מנהיג השמרנים, ויליאם הייג.^[13] הבחירות נדחו בחודש, עקב פריצת מגפת מחלת הפה והטלפיים בבריטניה.^[14] תוצאות הבחירות חזרו בבסיסן על תוצאות מערכת הבחירות הקודמת: מפלגת הלייבור זכתה לניצחון סוחף שני ברציפות, כשהפסידה 5 מושבים בלבד וכמעט שמרה על כוחה, עם רוב של 167 מושבים בפרלמנט.^[15]

לאחר הבחירות החל ליישם תוכנית לשילוב המגזר הפרטי באספקת שירותים ציבוריים, על ידי הגדלת חלקן של חברות פרטיות בניהול בתי ספר, בתי חולים ושירותי תחבורה. על פי תוכנית שהוצגה במצע מפלגת הלייבור לפני הבחירות, שלפיהן היא תשקיע בשלוש השנים הבאות עוד 70 מיליארד ליש"ט בשיפור השירותים הציבוריים.^[16]

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק, הצטרף יחד עם ארצות הברית למלחמה בטרור. בוועידה שנערכה באיים הקנריים בהשתתפות ארצות הברית, ספרד ופורטוגל, החליט גם בלייר לצאת למלחמת עיראק.^[17] בלייר תמך בצורה פעילה במלחמה העולמית בטרור שקידם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר, בכלל זה שליחת כוחות שהשתתפו במלחמת עיראק ובמלחמת אפגניסטן (2001-). ההחלטה על הפלישה בעיראק, בפרט, ספגה ביקורת ציבורית נרחבת, בכלל זה התנגדות רחבה ב"ניו לייבור" שהתבטאה, בין היתר, בהצבעתם של 139 מחברי הפרלמנט של המפלגה נגד ההחלטה לפלוש לעיראק.

בעקבות החרפת האינתיפאדה השנייה, נפגש באוקטובר 2001 בלונדון עם יושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, והביע תמיכה מלאה בהקמת מדינה פלסטינית וחידוש תהליך השלום.^[18]

בינואר 2002, הציג תוכנית לרפורמה בשכר עובדי המגזר הציבורי, שעיקרה הגדלת השכר ומתן גמישות בגובה השכר, במטרה למשוך עובדים למגזר הציבורי, בעיקר לתחום החינוך.^[19]

בקיץ 2003 נקלע למשבר פוליטי חמור, לאחר שנחשף כי דו"חות מודיעין בריטיים על תוכניות הנשק להשמדה המונית של סדאם חוסיין שונו בהוראת משרדו, כדי לחזק את הטיעונים התומכים במלחמה בעיראק.^[20]

בחירות הכלליות בבריטניה, שנערכו במאי 2005, זכה בכהונה שלישית רצופה, אך תמיכתו בנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש וביציאה למלחמה בעיראק עלתה למפלגתו, מפלגת הלייבור, בירידה ניכרת בכוחה בפרלמנט.^[21]

בלייר מינה את מזכיר העיתונות שלו, אלסטייר קמפבל (Alastair Campbell), לתפקיד "הדובר הרשמי של ראש הממשלה". מדי בוקר מסר קמפבל הודעות לתקשורת בענייני דיומא, תפקיד בו קנה לו תדמית מקיאווליסטית בעיני עיתונאים רבים. בלייר נפרד מהתקשורת לקראת סיום כהונתו, בנאום שנשא בפני ועידת רויטרס בלונדון. הוא התלונן על השפעת האינטרנט על השיח הציבורי, וטען כי הדבר גורם לשטחיות והתלהמות.^[22]

ב-5 בספטמבר 2006, נקרא בלייר להתפטר במכתב של 17 מחברי מפלגת הלייבור. מאידך גיסא, 49 חברי המפלגה תמכו בבלייר. ביום המחרת פרסם העיתון '"הסאן" כי בלייר צפוי לפרוש ב-31 במאי 2007, ובאותו היום שפורסמו דברים אלו התפטרו 7 חברים מממשלתו של בלייר.

ב-7 בספטמבר 2006 קיים בלייר מסיבת עיתונאים בה הודיע כי ועידת המפלגה הבאה, תהיה הוועידה האחרונה שלו בתפקידו כראש ממשלת בריטניה. בלייר לא נקב בתאריך צפוי לפרישתו, שכן רצה למנוע את המבוכה שעלולה להיגרם לו על ידי מתנגדיו. ב-10 במאי 2007 הודיע בלייר כי יתפטר מתפקידו כראש הממשלה, ואכן הגיש את התפטרותו למלכה אליזבת ב-27 ביוני 2007. שר האוצר גורדון בראון החליף אותו בתפקידו.^[23]

ביום פרישתו מראשות הממשלה, התמנה בלייר על ידי הקוורטט לשליח למזרח התיכון ועבר להתגורר בירושלים.^[24] בדצמבר 2007 המיר בלייר את דתו לנצרות קתולית, לאחר עשרים וחמש שנים של התקרבות לכנסייה בהשפעת אשתו, שגם היא קתולית. בלייר ערך את הצעד רק לאחר עזיבתו את דאונינג 10, מאחר שחשש משערורייה ציבורית, והקפיד להדגיש שאיננו דוחה את הדוקטרינה האנגליקנית שעליה חונך.^[25]

ב-27 ביוני 2007 מונה לנציג הקוורטט, מיד עם פרישתו מתפקידו כראש ממשלת בריטניה.^[26] הקוורטט מורכב מנציגי ארצות הברית, האו"ם, רוסיה והאיחוד האירופי, ומטרתו לסייע לתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, ולפקח עליו.

בהודעה לעיתונות שפרסמו חברי הקוורטט הובהר, כי הסיבה למינוי המהיר היא ההתפתחויות הדרמטיות האחרונות באזור, וכנראה הכוונה היא להשתלטות החמאס על רצועת עזה וערעור שלטונו של אבו מאזן ברשות הפלסטינית. על פי דיווחים היחידה מבין חברות הקוורטט אשר הביעה התנגדות כלשהי הייתה רוסיה, אך לכתבי AP נמסר כי גם התנגדות זו לא הייתה עקרונית ולמעשה כל החברות תמכו במינוי. מנגד התנגדו למינוי מספר מדינות ערביות וארגון החמאס, אשר טענו למשקעי עבר בין בלייר לעם הפלסטיני וכן העלו את נושא השתתפותו במלחמת המפרץ השנייה.

ב-2015 החליט בלייר לפרוש מתפקידו בקורטט. מקורבים לו אמרו, שאחת הסיבות לעזיבתו הייתה תחושת תסכול בשל הסמכויות החלקיות שהיו בידיו. תפקידו הוגבל לעידוד הכלכלה הפלסטינית ולבניית מוסדות המדינה הפלסטינית. בלייר אמר בעבר בשיחות סגורות שהוא מוטרד מכך שהוא מואשם בכישלונו של הקוורטט לקדם את השלום במזרח התיכון – דבר שהוא הרבה מעבר לאחריותו.^[27]

מאידך, מקורות דיפלומטיים מערביים אמרו כי גורמים בקוורטט דחפו את בלייר להתפטר בשל שתי סיבות. הראשונה הייתה שהפך בלתי אפקטיבי בעבודתו ואיבד את האמינות באזור. השנייה נבעה מביקורת בקהילה הבינלאומית על כך שפעילותו כשליח הקוורטט הייתה מנוגדת לאינטרסים העסקיים שלו מול כמה ממשלות במזרח התיכון. גם גורמים בממשל אובמה אמרו בעבר שבלייר הוא כבר לא נכס^{[דרוש מקור]}.

בלייר נשוי לשרי ואב לארבעה. בנו הצעיר, ליאו, הוא הילד הראשון שנולד לראש ממשלה בריטי בעת כהונתו מזה 150 שנה.

הונו של בלייר מוערך בכ-60 מיליון ליש"ט. הוא גובה כרבע מיליון דולר להרצאה של 90 דקות, והמקדמה שקיבל על ספרו האוטוביוגרפי שיצא בשנת 2010, עמדה על כ-6.6 מיליון דולר.^[28]

• 1998 – תואר דוקטור לשם כבוד – האוניברסיטה העברית.^[29]
• 2002 – תואר דוקטור לשם כבוד – אוניברסיטת חיפה.^[30]
• ב-2003 הוענקה לבלייר מדליית הזהב של הקונגרס.
• ב-2009 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש את מדליית החירות הנשיאותית לבלייר. באותה שנה זכה בלייר בפרס דן דוד בקטגוריית ממד זמן ההווה, בתחום מנהיגות.^[31]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: טוני בלייר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טוני בלייר

•   אתר האינטרנט הרשמי של טוני בלייר (באנגלית)

•   טוני בלייר, ברשת החברתית פייסבוק
•   טוני בלייר, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
•   טוני בלייר, ברשת החברתית אינסטגרם
•   טוני בלייר, סרטונים בערוץ היוטיוב
•   טוני בלייר, ברשת החברתית Goodreads
•   טוני בלייר, דף שער בספרייה הלאומית
• טוני בלייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• טוני בלייר, באתר הרשמי של ראש ממשלת בריטניה