חסידות חב"ד

שיטת חסידות חב"ד קובעת כי אף שהאמונה בבורא היא יסוד חשוב בחייו של היהודי, יש צורך לבסס את האמונה על לימוד יסודי וזאת כדי להגיע להבנה. כלומר לפי גישת חב״ד לא די באמונה מופשטת כדי להניע את כל כוחות הנפש לאורך זמן אלא נדרשת גם רכישת דעת והתבוננות^[6]. כמו כן אי אפשר לבסס את חיי היהדות רק על רגשות ספונטניים, שעלולים לחלוף ולהיעלם כלעומת שבאו. רגשות כאלה אף עלולים להיות "דמיונות שווא"^[7], וכל מה שייבנה עליהם יתפוגג ויתנדף. מסיבה זו, היסוד האמיתי לחיים יהודיים שלמים על פי שיטת חב"ד, הוא להגיע להבנה שכלית מעמיקה באמצעות לימוד תורת החסידות. לשיטת חב"ד, הרגשות הדתיים (אהבת הבורא ותחושת יראה כלפיו), יהיו יציבים ובני קיימא אם יתבססו על התבוננות שכלית והפנמה, המתרחשים בעיקר בזמן התפילה (לפניה או בין הקטעים). מטרת שיטה זו היא להביא את האדם לשליטה מלאה על מחשבותיו, דבריו ומעשיו, כך שיהיו מכוונים רק לשם שמיים.

חב"ד מדגישה את הצורך ב"התבוננות" שבאה רק אחרי לימוד ועיון מעמיק. זו טכניקה שמטרתה לגרום לאדם להפנים את הדברים, ובשלב השני לעורר אצלו את הרגשות המתחייבים. למשל, ההתבוננות בגדולת ה' אמורה להוליד בלב האדם רגשות של אהבת ה' ויראתו. התבוננות בערכו של כל יהודי, אמורה לפתח רגשות של אהבה לכל יהודי באשר הוא. התבוננות בהשגחתו הפרטית של אלוהים על כל פרט אמורה לעורר רגש של שמחה בלב.

חב"ד לא קיבלה את תפיסת חלק מהחסידויות^[8][9], שעיקר עבודת האלוהים מוטלת על האדמו"ר בעוד חובת החסידים היא רק להתדבק בו. תורת חב"ד נותנת מקום חשוב לאדמו"ר, שנתפס כ"ראש" שממנו המוני העם יונקים כוח וחיוּת, אך לשיטתה, הצדיק אינו יכול לפטור את היחיד מהחובה המוטלת עליו ללמוד ולהבין בעצמו את ענייני האלוהות, בשאיפה שהרגשות שיתעוררו בו יצמחו מתוך הבנתו שלו.

בנקודה זו חלק מייסד חב"ד על חבריו, צדיקי החסידות בדורו. היו שטענו נגדו כי בכך הוא סוטה מדרך החסידות, ואילו הוא השיב שדרכו מייצגת את הדרך השלמה שמשלבת בין ההתקשרות לצדיק ובין חובת האדם לעמול בעצמו. מסופר כי רבי שלמה מקרלין ביקש רשות להתיישב בתחום פעילותו של מייסד חב"ד, והוא הסכים לכך בשלושה תנאים. רבי שלמה ניאות לקבל את שני התנאים הראשונים, אך על התנאי השלישי, "שלא יאמר שהצדיק צריך לשאת את הצאן" - לא הסכים^[10].

עם זאת, גם לפי תפיסת חב"ד הצדיקים הם הראש והמוח של ההמון, וההמון יונק מהם את כוחו ודבק דרכם באלוהות. בלשונו של בעל התניא:

"בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בבחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ... יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים, ראשי בני ישראל שבדורם... על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש ורוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושורשם שבחכמה עילאה"

— תניא פרק ב

בעקבות רעיון זה מקומו של האדמו"ר בקהילה נהיה מרכזי^[11] והחסיד שואף להיות 'קשור' אליו. עצם הדבקות הנפשית בצדיק מכונה 'התקשרות', ועיקרה הוא על ידי לימוד תורת האדמו"ר ומילוי הוראותיו (וכן אפשר ׳להתקשר׳ עם האדמו"ר גם לאחר מותו על ידי עיון בספריו והתנהגות לפי הוראותיו). רבים מהחסידים נוהגים שלא לעשות צעד משמעותי בחייהם בלי לשאול את עצתו ולקבל את ברכתו. החסידים מחשיבים כל חפץ שקיבלו ממנו, ורבים מהם שומרים את הדולר שקיבלו בחלוקות ה"שליחות מצווה" לצדקה מהרב מנחם מנדל שניאורסון, לאחר שנתנו לצדקה שטר אחר תמורתו.

הגותה של חב"ד מבוססת בעיקר על תורת הקבלה הרואה בכל מציאות ותופעה בעולם ביטוי של הכוח האלוהי, בבחינת "אין עוד מלבדו". גם הדברים השליליים הקיימים בעולם טומנים בפנימיותם מטרה לקדם את הקדושה, על ידי שהם מעוררים את האדם למאמץ יתר כדי לגבור עליהם. בעקבות כך חב"ד נוקטת גישה פתוחה ובטוחה כלפי העולם, ומאמינה שהעולם כולו נועד לשרת את הקדושה. בעקבות תפיסה זו שלוחי חב"ד נפרסים במקומות רבים מאוד בעולם, ומנסים "לקדשו" על ידי הפצת תורה, מצוות ולימוד חסידות.

לפי תורת חב"ד מחולקת עבודת החסידים לשתי קטגוריות עיקריות:

• עבודה - תפילה וההתבוננות בייחוד השם, באופן שגורם למתבונן לחפש בתוכו את הנדרש ממנו כדי לתקן את מידותיו ואת מעשיו. חסידים המשקיעים בתפילה באריכות ובעבודת המידות בעקבותיה, מכונים "עובדים"^[12].
• השכלה - לימוד מעמיק של מאמרי חסידות חב"ד ובפרט הבנת הסוגיות בתורת הנסתר המופיעות בהן. על פי תורת חב"ד, הבנה שכלית מעמיקה של עניין אלוהי כלשהו מביא לכך שהאדם מתאחד איתו, עד שבניגוד ל"עובד" - אין לו צורך לחשוב בכל רגע מה רוצה ממנו האל (בתיקון המידות והמעשים), אלא העניין "מאיר" אצלו, כלומר - הוא יודע ממילא את הדרוש תיקון. חסידים במעלה זו מכונים "משכילים".

עוד נקראים החסידים ל"קבלת עול"^[13] ול"ביטול"^[14], בפרט כאשר השכל אינו מתיישב עם האמונה, וכן ל"הנחת עצמותו"^[15], כדי לפנות מקום למציאות הבורא וקיום רצונו.

 

  ערך מורחב – ספר התניא

ספר התניא, ספרו ההגותי העיקרי של רבי שניאור זלמן מלאדי, הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד אחד מספרי היסוד של תנועת החסידות בכלל. הוא הודפס לראשונה בשנת ה'תקנ"ז (1797) בסלאוויטא, בידי מחברו, מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, ועל שם ספרו הוא מכונה גם "בעל התניא". ונדפס מאז בכ-7,500 מהדורות ובשפות רבות.

התניא כולל הנחיות לדרך חיים ולעבודת הבורא, המבוססת על עבודה של רגש ושל הבנה. זה הספר הראשון שניסח את עקרונות החסידות בדרך שיטתית, והייתה לו השפעה רבה גם בחוגים לא-חסידיים. בראשיתו עורר הספר מחלוקת גם בתוך החסידות עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חב"ד. בראש המתנגדים עמדו רבי אברהם מקליסק ורבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט.

בספר מנותחים הבדלים בין "צדיק", "רשע" ו"בינוני", ומותוות הדרכים לעבודת ה' עבור ה"בינוני", שלשיטת המחבר הוא המודל האידיאלי ליהודי מן השורה, בשונה ממדרגת ה"צדיק" שאיננה בהישג ידו של כל יהודי.

שם החלק הראשון של הספר, "ספר של בינונים", מרמז על תפיסת העולם שבמרכזו. ה"בינוני" של התניא הוא אדם שמתחולל בו מאבק תמידי בין הטוב ובין הרע ועליו להילחם ללא הרף בהרהורי חטא. הוא אינו מצליח לסלק את הרע מקרבו, שזו מדרגת ה"צדיק", שאין בו רע. ועם זה, ה"בינוני" מקיים בשלמות את התורה והמצוות, ואינו עובר לעולם על הוראות התורה. ספר התניא מדריך את האדם כיצד יוכל להגיע למדרגה רוחנית זו. הספר קובע כי היעד שאליו כל יהודי צריך להגיע הוא "בינוני" שזו "מידת כל אדם" לפי התניא, רוב בני האדם אינם יכולים להגיע למדרגת "צדיק" (במובן של ספר התניא)^[16].

הספר גם מסביר את חשיבות הדבקות בצדיקים, שבאמצעותה האדם מן השורה יונק את השפע האלוהי הנובע משורש הנשמות^[17].

התניא נחשב כתורה שבכתב של תורת החסידות^[18], ועל בסיסו אמרו אדמו"רי חב"ד וכתבו מאמרי חסידות, בפרט ביחס לבורא: מהו, משמעות היותו 'אין סוף', הבנת תכלית הבריאה, דיון ביחסי אלוהים והאדם, מדוע מתעניין הבורא במעשי האדם, וכן מהות התורה, המצוות, הנשמה, מדוע היא ירדה לעולם, מהו יהודי ועוד.

עם ספרי חב"ד נמנים מאות ספרים. ”..בחסידות חב"ד נדפסו בהתמדה כרכים רבים של דרושים ותורות חסידיות מהגותו של כל אחד מהאדמו"רים. אפשר לומר כי אין עדה חסידית אחרת, לא במרחב הרוסי בלבד אלא בחסידות בכלל, שהניבה יצירה בהיקף דומה” (דוד אסף וגדי שגיב^[19]).

כל אחד מהאדמו"רים נהג להשמיע מאמרי חסידות בשבתות ובימי מועד. המאמרים נרשמו על ידי החסידים, והיו מאמרים שנכתבו על ידי האדמו"רים עצמם. מקצת מהמאמרים הוגהו על ידם, כגון ספר המאמרים מלוקט. כמעט לכל שנה בתולדות החסידות יש ספר המכנס את המאמרים שיצאו בה.

מעבר למאמרים כתבו האדמו"רים ספרים נוספים. לצד התניא, נמנים עליהם תורה אור ולקוטי תורה של אדמו"ר הזקן, "שערי אורה" של הרב שניאורי, דרך מצותיך של הצמח צדק, היום יום של רבי מנחם מנדל שניאורסון ועוד.

חלק מהחסידים בדורות הראשונים כתבו ספרות שמיוחסת לה חשיבות בקרב החסידים, עם כותבים אלה נמנים הרב הלל מפאריטש בעל "פלח הרימון", והרב יצחק אייזיק אפשטיין מהומיל, בעל "חנה אריאל".

חיבורים אלה נדפסים על ידי הוצאת הספרים הרשמית של חב"ד - קה"ת. קיימות הוצאות לאור נוספות, בלתי-רשמיות, המוקדשות לספרות התנועה מכל הסוגות.

  ערך מורחב – שניאור זלמן מלאדי

מייסד שיטת חב"ד הוא רבי שניאור זלמן מלאדי (י"ח באלול ה'תק"ה (1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (1812)) המכונה "אדמו"ר הזקן" וגם "בעל התניא" ו"שולחן ערוך הרב" על שם ספריו. היה תלמיד המגיד ממזריץ' ותלמיד חבר של רבי מנחם מנדל מוויטבסק. לאחר פטירת המגיד יצאו ממשיכיו להפיץ את תורת החסידות במזרח אירופה. רבי שניאור זלמן פעל במחוזות ליטא, שם הייתה התנגדות קשה לחידושים ולשינויים שהנהיגה התנועה. שיטתו וגישתו השכלתנית והאינטלקטואלית הלמה היטב את הסביבה הלמדנית בליטא. לאחר שהרב מוויטבסק עלה לארץ ישראל, המשיך הרב מלאדי את דרכו בהפצת החסידות במזרח אירופה.

בראש ההתנגדות לתנועה עמד הגאון מווילנה, שסירב להיפגש עם רבי שניאור והרב מוויטבסק כשביקשו זאת. כשאסרו השלטונות הרוסיים על הטלת חרם ב-1795 נשלל מהמתנגדים אמצעי חשוב, והם עברו למסירות והוקעות של החסידים. האדמו"ר הזקן וראשי החסידים בליטא הושלכו לכלא הרוסי. הוא זוכה כעבור חודשיים ושוחרר. יום זה מצוין בחב"ד בחג הגאולה, החל בי"ט בכסלו. תלמיד הגר"א, הרב חיים מוולוז'ין, מיתן את ההתנגדות לחסידות ולא הוציא חרמות כנגדה.

  ערך מורחב – דובער שניאורי

לאחר פטירת רבי שניאור זלמן מלאדי בה'תקע"ג (1813) התמנה בנו הגדול רבי דובער שניאורי ("אדמו"ר האמצעי") (ט' בכסלו ה'תקל"ד - ט' בכסלו ה'תקפ"ח) לאדמו"ר ובאותה שנה בי"ח באלול, הוא התיישב בעיירה לובביץ', בה כיהנו לאחר מכן אדמו"רי חב"ד יותר ממאה שנים. בינו לבין חברו, רבי אהרן מסטרשלה, התגלעה מחלוקת בהבנת תורת החסידות ובעקבותיה הקים רבי אהרן חצר משלו אליו עברו חלק מחסידי חב"ד, אך חצר זו לא שרדה.

לפי דברי האדמו"ר השישי של חב"ד, האדמו"ר האמצעי הורה לחסידיו לא להתפלל בבתי כנסיות שאינם משויכים לחסידות, על מנת למנוע סכסוך סביב נוסח התפלה השונה בין החסידים לליטאים^[20], ובכך חיזק את המסגרת הארגונית של החסידות. עוד כתב שנוספו לחסידות בימיו עשרות אלפי חסידים^[21]. הוא ייסד בשנת ה'תר"א 1841 את קהילת חב"ד בחברון, ולאחר כמה שנים שלח לשם את חתנו ר' יעקב סלונים ובתו מנוחה רחל. הקהילה נתמכה מתרומות החסידים ברוסיה.

בהושענא רבה תקפ"ז נעצר האדמו"ר על ידי הרוסים באשמת הונאה והשתחרר בי' בכסלו באותה שנה.

  ערך מורחב – מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק)

 

לרבי דובער שניאורי היו שני בנים, אך לאחר פטירתו המשיך את השושלת חתנו רבי מנחם מנדל שניאורסון, המכונה "הצמח צדק" על שם ספרו העיקרי, שהיה גם בן אחותו דבורה לאה, אשתו הראשונה של ר' שלום שכנא אלטשולר. חיבור נוסף שלו הוא דרך מצותיך, פרשנות לכמה מצוות. ספר זה נחשב לאחד מספרי היסוד של חסידות חב"ד. דרושי החסידות שלו נכללו ברובם בסדרת 'אור התורה', המונה כארבעים כרכים.

רבי יוסף יצחק שניאורסון תיאר את פעילותו הציבורית נגד חוקי הצאר ניקולאי הראשון שפגעו בלימוד תורה לילדים ונוער ואת פעילותו נגד גזרת הקנטוניסטים^[22], כמו גם נגד תנועת ההשכלה ברוסיה שהייתה אז בראשית ימיה^[23].

עם פטירת ה"צמח צדק", בי"ג בניסן ה'תרכ"ו (1866) הוא הותיר אחריו שישה בנים ושתי בנות^{[ח 1]} הבן הבכור, רבי ברוך שלום שניאורסון, סירב להיות אדמו"ר^{[ח 2]}, אך שאר הבנים מונו לאדמו"רים. צעיר הבנים, רבי שמואל שניאורסון, מילא את מקום אביו בלובביץ', ושאר הבנים פנו לערים אחרות. לדברי רבי יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ', נפסק על ידי בית דין לטובת רבי שמואל^[24].

• ענף קאפוסט: בנו השני של ה"צמח צדק", רבי יהודה לייב שניאורסון (המהרי"ל מקאפוסט), הקים את חצרו בקאפוסט, ומרבית חסידי חב"ד נהרו אליו. לאחר פטירתו, כחצי שנה אחרי אביו ה"צמח צדק", המשיך בנו רבי שלמה זלמן שניאורסון, שבין חסידיו המפורסמים נמנו רבי יוסף רוזין ("הרוגצ'ובר"). הוא נהג באדמו"רות עד פטירתו בשנת תר"ס (1900). אחיו רבי שלום דובער שניאורסון מרציצה (נפטר ב-ה'תרס"ח (1908)) הקים כמה שנים לאחר פטירת אביו את חצרו בעיר רצ'יצה. חצר זו התחזקה לאחר פטירת דודו המהרי"נ בשל סמיכותה היחסית לעיר ניז'ין^[25]. האח השלישי, רבי שמריה נח שניאורסון מבוברויסק (נפטר בשנת ה'תרפ"ג), החל להנהיג בעיקר לאחר פטירת אחיו רבי שלמה זלמן את חסידי ענף חב"ד-קאפוסט שמינו אותו למלאות את מקום אחיו^[26][27]. צאצאיהם לא קיבלו על עצמם את עול האדמו"רות ורוב החסידים חזרו לתנועת ליובאויטש^[3].
• ענף לַאדי^[28]: הבן השלישי, רבי חיים שניאור זלמן שניאורסון, הקים את חצרו בליאדי. אחריו המשיך בנו, רבי יצחק דובער שניאורסון (מהרי"ד), את השושלת. לאחר פטירתו, לא קיבלו על עצמם בניו את עול האדמו"רות^[3].
• ענף ניז'ין: הבן הרביעי, רבי ישראל נח שניאורסון (הרי"ן) הקים את חצרו בניעז'ין, מקום קבורת סבו האדמו"ר האמצעי. אחר פטירתו בשנת ה'תרמ"ג (1883), קיבלו חסידיו את הנהגת האחים רבי שלום דובער שניאורסון מרציצה ושמריה נח שניאורסון, שהנהיגו את חסידי קאפוסט. לאחר פטירת האחים, הצטרפו מרבית חסידיהם ללובביץ'^[3].

 

• הבן החמישי, רבי יוסף יצחק שניאורסון מאוורוטש הקים חצר משלו כבר בחיי אביו, חצר שהייתה בעיקרה בסגנון בית צ'רנוביל ואינה נחשבת בין חצרות חב"ד. לאחר פטירתו המשיך אותו בנו נחום דובער^[29].
• ענף לובביץ': הבן הצעיר, רבי שמואל שניאורסון (המהר"ש), מילא את מקום אביו בעיירה לובביץ'. לאחר פטירתו של רבי שמואל בי"ג בתשרי ה'תרמ"ג (1882), החלו בניו רבי שלום דובער שניאורסון (הרש"ב) ואחיו רבי זלמן אהרן שניאורסון (הרז"א) לומר מאמרי חסידות^[30]. אך זמן קצר לאחר מכן הרז"א פרש למסחר, והרש"ב סירב להנהיג את החסידות מעבר לאמירת מאמרים. תקופה זו נמשכה כ־10 שנים. בתחילת שנת ה'תרנ"ד (1893) קיבל על עצמו הרש"ב את הנהגת החסידות^[31]. הוא מינף את החסידות ועשה אותה לדומיננטית מבין חצרות חב"ד על ידי מעורבותו הרבה בעסקנות ציבורית והקמת רשת ישיבות תומכי תמימים בסוף שנת ה'תרנ"ז (1897), שמשכה צעירים דתיים רבים. באותה תקופה, נפטרו רוב אדמו"רי חצרות חב"ד האחרים, כשצאצאיהם מסרבים ליטול את ההנהגה, מה שהוסיף להגדלת ענף זה.
  בשל מלחמת העולם הראשונה, נאלצו הרש"ב ומשפחתו לעזוב את לובביץ', ובשנת ה'תרע"ו (1915) הם עברו לרוסטוב על הדון. שם נפטר הרש"ב בב' בניסן ה'תר"פ (1920), ואת מקומו מילא, על פי צוואתו, בנו יחידו רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), שהחל בחיזוקה של חסידות חב"ד ושל היהדות בצל מלחמת האזרחים ברוסיה ורדיפות הדת בברית המועצות.

פטירתו של רבי שמריה נח שניאורסון, אחרון אדמו"רי חסידות קאפוסט, בט"ו בטבת ה'תרפ"ג (1923), וסירובם של צאצאיו למלא את מקומו, הביאו את הקץ על החצרות החב"דיות שהתקיימו במקביל לחסידות לובביץ'. רבים מחסידיהן כמו גם כולל חב"ד קבלו את עול הנהגתו של הריי"צ^[3], ומאז התקבעה הזהות בין חסידות חב"ד לחסידות לובביץ'.

 

  ערך מורחב – יוסף יצחק שניאורסון

האדמו"ר השישי מלובביץ', רבי יוסף יצחק שניאורסון, גר בתחילה ברוסטוב. למרות עליית השלטון הקומוניסטי הוא המריץ את חסידיו להמשיך ולהפעיל את החדרים והישיבות באופן מחתרתי, וכן לקיים מקוואות והספקת צורכי יהדות. בשנת ה'תרפ"ד (1924) אולץ לעבור לעיר לנינגרד והמשיך שם את פעילותו המחתרתית. בעקבות כך הוא נעצר על ידי הג.פ.או. בט"ו סיון ה'תרפ"ז (1927) וללא משפט נגזר דינו למוות. בעקבות לחצים בינלאומיים הומר עונשו לגלות 3 שנים בעיר קוסטרומה, ולאחר ימים ספורים, ביום י"ג תמוז שוחרר ממאסרו. בחודש תשרי תרפ"ח נאלץ לעזוב את ברית המועצות.

מברית המועצות עבר הריי"צ ללטביה ולאחר מכן לפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזב את פולין וחזר ללטביה. משם נסע לארצות הברית וקבע את מרכז החסידות בבית מספר 770 בשדרת איסטרן פארקווי בשכונת קראון הייטס שברובע ברוקלין בעיר ניו יורק.

 

בארצות הברית עסק האדמו"ר בבנייה מחודשת של החסידות, תוך שהוא מתמודד עם ההתחלנות וההתבוללות בקרב היהודים שהיגרו מאירופה לארצות הברית. האדמו"ר הקים באותה תקופה מוסדות רבים, בהם ישיבות תומכי תמימים, המרכז לענייני חינוך והוצאת הספרים קה"ת, ועוד.

  ערך מורחב – מנחם מנדל שניאורסון

משנת ה'תשי"א (1951) הנהיג את חסידי חב"ד רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי לשושלת חב"ד-ליובאוויטש, חתנו של האדמו"ר השישי. מאז קיבל לידיו את ההנהגה התרחבה והתפתחה החסידות מאוד, באמצעות אלפי השלוחים הפזורים ברחבי תבל.

בתשנ"ב (1992) פתחה חב"ד בישראל קמפיין חוצות בסיסמה "היכונו לביאת המשיח".

בערוב ימיו, בכ"ז באדר א' ה'תשנ"ב (1992), הוא לקה בשבץ מוחי באוהל קברו של חמיו. תקופת מחלתו נמשכה כשנתיים ושלושה חודשים, ובתקופה זו הפכה האמונה במשיחיותו לדומיננטית ברוב חלקי החסידות.

נפטר בג' בתמוז ה'תשנ"ד (1994). פטירתו גרמה זעזוע בקרב חסידיו, משום שרבים מהם סירבו להאמין כי מאורע כזה יכול להתרחש.

 

 

בכל חסידות וגם בחסידות חב"ד מקובל שהרבי הוא האישיות הדומיננטית והרוח החיה, שעל פיו יישק דבר. לאחר פטירתו, חסידי חב"ד לא מינו אדמו"ר חדש, מתוך אמונה שהוא עדיין ממשיך להנהיג את החסידים ואת החסידות. מלבד זאת, לא היו לו ילדים או ממשיך טבעי אחר. הם נשענים על כך שגם הרב שניאורסון הצהיר פעמים רבות שחמיו הוא "נשיא הדור" גם לאחר פטירתו, וש"אנחנו" איננו אלא שליחיו ומבצעי הוראותיו. לאור זאת אומרים חסידי חב"ד בימינו שמנהיגותו נמשכת, "מורשתו" משמשת נר לרגליהם, הם לומדים את תורתו ופועלים ומחנכים לפיה. הם שומרים על הוראותיו הרבות (כגון, לימוד היד החזקה של הרמב"ם, לפי חלוקה שנתית או תלת שנתית). הם רואים בלימוד תורתו ובמילוי הוראותיו דרך של "התקשרות" אליו. הם מאמינים כי המצב הנוכחי הוא זמני בלבד, וכי בקרוב תתממש בשורתו על הגאולה וביאת המשיח.

על פי התאולוגיה החב"דית לכל דור ודור בדברי ימי עם ישראל, החל ממשה ועד ימינו, ישנו מנהיג המשמש כ"נשיא הדור". חסידי חב"ד מאמינים כי מאז ייסוד החסידות שימש כל אחד מאדמו"ריה כנשיא הדור, וממילא התקיים בינו לבין אלוהים קשר בלתי אמצעי ונעלה אף מצדיקים אחרים בדורו. החסידים מאמינים שהרב שניאורסון ממשיך לשמש כנשיא הדור. לפי תורת חב"ד, לכל דור ישנו תפקיד מיוחד שאותו עליו להשלים. המשימה של הדור השביעי על פי הוראות הרב שניאורסון היא הבאת המשיח, וכל עוד לא הושלמה משימה זו הוא ממשיך לשמש נשיא הדור ומנהיגו.

  ערך מורחב – פולמוס המשיחיות בחב"ד

לאחר פטירת האדמו"ר האחרון נוצר בחסידות חב"ד ויכוח שהוביל להיווצרות שתי קבוצות: הזרם המתון (הקרוי גם "הזרם המרכזי" או "הזרם האנטי-משיחיסטי") מאמין כי תפקידה של חסידות חב"ד להמשיך את מורשת המנוח, תוך הכרה בעובדת פטירתו. אנשי הקבוצה אומרים קדיש ביום פטירתו ועולים לקברו, כפי שנוהגים בכל רבי שנפטר. הם מצפים לשובו בתחיית המתים. לדעת החוקרים^[32] גם בזרם המתון מרבית החסידים מאמינים שהרב שניאורסון הוא המשיח, למרות פטירתו, אך טוענים כי מאחר שהתנגד לזיהויו ולפרסומו כמשיח - אין לעסוק בזה. הזרם המשיחיסטי סבור כי חלק מרכזי בתפקידם של חסידי חב"ד הוא להכריז ולפרסם שהאדמו"ר הוא המשיח. אנשי הקבוצה נוהגים להכריז "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" ולהדפיס זאת בדף השער של ספרים וחוברות שהם מוציאים לאור. רבים מהם חובשים כיפה שעליה הכרזה זו וחלקם גם עונד על דש חליפתו דגלון צהוב עם המילה משיח. ה'משיחיסטים' ממשיכים להוסיף לשמו של המנוח את האיחול "שליט"א" (ראשי תיבות: שיחיה לאורך ימים טובים אמן) ואומרים שהוא עדיין חי. חלק מאנשי הזרם המשיחי אינם עולים לקברו ובאים רק לבית מדרשו בברוקלין, ואף מאמינים שהוא ממשיך להגיע לתפילות שם. חלק קטן מהם אף מאמינים שהוא מחלק דולרים לצדקה מדי יום ראשון. הם סבורים שלמרות מה שנראה כפטירתו (הם קוראים לכך "היעלמות") הוא חי בגוף גשמי ממש, ושדבריו גוברים על המציאות הנראית לעיניים.

הרב שניאורסון לא הכריז מעולם במפורש שהוא המשיח. עם זאת, בשיחות רבות שלו ישנן אמירות שניתן לפרש כרמזים למשיחיותו, כגון שדורו יהיה האחרון לגלות והראשון לגאולה, או ששמו של המשיח הוא מנחם. אנשי הזרם המשיחיסטי וכן החוקרים ממשיכים לפרש אמירות אלה כרמזים למשיחיותו. לעומתם, הזרם המתון מבין התבטאויות כאלו, בדיעבד לאחר פטירתו, כתפילה וכמשאלה שלו. מאידך, בכמה מקרים דיבר הרבי ברבים או כתב מכתבים שבהם התנגד לפרסומים המזהים אותו כמשיח, ועל כך מסתמכים אנשי הזרם המתון.

 

גם כיום שומרים חסידי חב"ד על קשר עם הרבי מלובביץ' באמצעות כתיבת "פדיון נפש" ו"השתטחות" על קברו (או בשליחת מכתב לשם). הם עושים זאת בשאלות מרכזיות בחיים, כגון נישואין, בעיות רפואיות, תעסוקה ומקום מגורים. הכניסה אל אוהל קברו נתפסת כעין מעמד כניסה ל"יחידות" בחייו^[33]. מנהג זה מבוסס גם על כך שהרבי מלובביץ' נהג לעלות בעצמו בקביעות לקברו של חותנו ועמד שם שעות כשהוא מקריא את פתקיהם של החסידים, ולאחר מכן היה קורעם ומשליכם מעל גבי המצבה.

דרך נוספת של פנייה אליו, המזוהה יותר עם המשיחיסטים, שאינם מכירים בפטירתו וחלקם אינם עולים לאוהל שעל הקבר, היא כתיבת מכתב, והכנסתו לתוך אחד מכרכי סדרת אגרות קודש, שבה מכונסים מכתבים שכתב. הם מכניסים את המכתב לעמוד אקראי בתוך אחד מכרכי הספר, ומאמינים שהתשובה טמונה בכתוב באותו עמוד.

 

 

 

  ערכים מורחבים – שלוחי חב"ד, בית חב"ד

חסידות חב"ד מתאפיינת במעורבות הרבה שלה בחיי הציבור, ביזמתו של האדמו"ר השביעי, במטרה להפיץ את התורה, את מצוותיה ואת תורת חסידות חב"ד בכל קצווי העולם היהודי. במקומות רבים בעולם, חלקם נידחים, אפשר למצוא בית חב"ד המופעל בידי שלוחי חב"ד. חסידי חב"ד מנהלים בתי ספר יהודיים במדינות רבות בעולם, כולל במדינות ברית המועצות לשעבר. התנועה דוגלת בשימוש בטכנולוגיה מודרנית, כשידורי רדיו^[34], טלוויזיה, לוויין או אתרי אינטרנט, כמו גם שימוש במסעי פרסום חוצות נרחבים כאמצעי להפצת המסרים שלהם. חסידי חב"ד מעורים בציבור הכללי יותר מחרדים אחרים ועוסקים בהפצת תורה ומצוות בקרב חילונים. בחלק מבתי חב"ד פועלים מרכזים ללימודי יהדות לציבור דתי וחילוני.

מרכז חב"ד העולמי נמצא בשכונת קראון הייטס ברובע ברוקלין שבניו יורק, מאז שעבר לשם האדמו"ר הששי (הריי"צ). המרכז נמצא בשדרת איסטרן פארקוויי, בבניין מספר 770 (מכאן הכינוי "770", מכונה גם "סבן סבנטי"). בבניין שוכן בית מדרשו של האדמו"ר מחב"ד וכן המשרד שבו הוא עבד. ממוקמים בו גם הישיבה המרכזית של חב"ד, ספריית חב"ד המרכזית ומשרדי המרכז לענייני חינוך. רבים מן החסידים פוקדים מדי שנה את המקום וכן את אוהל חב"ד לובביץ' שבקווינס, כחצי שעה נסיעה מהמקום. הרב שניאורסון אמר לרב שלמה גורן שחסידי חב"ד יצרו מעין פרוזדור בין בניין 770 לאוהל הקבר^[35].

לחב"ד אלפי מוסדות ברחבי העולם. אגודת חסידי חב"ד העולמית היא הארגון הראשי. המרכז לענייני חינוך הוא הגוף העליון הממונה על השלוחים. הוצאת הספרים המרכזית של החסידות היא קה"ת. רשת ישיבות חב"ד נקראים "תומכי תמימים ליובאוויטש".

המוסדות הראשיים בישראל הם: בית דין רבני חב"ד - המוסד הרבני העליון, אגודת חסידי חב"ד בישראל - ארגון העל של המוסדות, צעירי אגודת חב"ד בישראל - הזרוע הביצועית של התנועה המופקדת גם על השלוחים בישראל, כולל חב"ד - ארגון החסד ובית התמחוי, רשת הישיבות תומכי תמימים, אוהלי יוסף יצחק - רשת הגנים ובתי הספר, ארגון נשי ובנות חב"ד, בתי ספר יסודיים "בית רבקה", מכללת בית רבקה בכפר חב"ד ב', סניף מרכזי של צבאות השם וכן סניף מרכזי של הוצאת ספרים קה"ת.

לחב"ד גם תנועת נוער צבאות השם וארגון מחנה ישראל.

את קהילות חב"ד בעולם ניתן לחלק לשני סוגים: קהילות מאורגנות וקהילות שנוצרו בעקבות פעילות בתי חב"ד. הסוג הראשון הן קהילות שתוכננו מלכתחילה כשכונה של חסידי חב"ד. שתי הקהילות הגדולות ביותר של החסידות הן בארצות הברית בקראון הייטס (סביב מרכז החסידות) ובישראל ביישוב כפר חב"ד. בישראל ישנן כמה שכונות נוספות כאלה, שכונת נחלת הר חב"ד בקריית מלאכי, שיכון חב"ד בלוד, קריית חב"ד בצפת, בירושלים שיכון חב"ד, רמות ורמת שלמה. הסוג השני הוא קהילות שנוצרו בעקבות פעילות בית חב"ד או ישיבה במקום, כאשר סביב המוסד הולכת ונוצרת קהילה בעלת מוסדות כגון קהילות חב"ד ברחובות, אשקלון, מגדל העמק, נתניה ורמת אביב.

בשאר העולם קיימים ריכוזים גדולים של חסידי חב"ד בערים פריז בצרפת, מונטריאול וטורונטו בקנדה, לונדון באנגליה, בואנוס איירס בארגנטינה, מלבורן באוסטרליה, ולוס אנג'לס ומיאמי בארצות הברית. וריכוזים קטנים יותר בערים יוהנסבורג, סאו פאולו, סידני, אנטוורפן, מוסקבה, דניפרו, ובעשרות ערים נוספות בארצות הברית.

עם פטירת מייסד החסידות, רבי שניאור זלמן, רבים מחסידיו בחרו לממלא מקום את רבי אהרון הלוי מסטרשעלע, שהיה תלמידו המובהק. רבי אהרון חיבר ספרים בשיטת חסידות חב"ד, וטען כי הוא ממלא המקום האמיתי של רבו ולא רבי דובער, בן רבי שניאור זלמן. לאחר פטירת רבי אהרון, בנו מילא את מקומו, אך לענף זה לא היה המשך.

בדור הרביעי חל פיצול בחסידות, כמה מבניו של ה"צמח צדק" התמנו לאדמו"רים. רבי שמואל שניאורסון, צעיר בניו של ה"צמח צדק", היה הממשיך הרשמי של החסידות, וזאת על פי צוואת האב^[36]. שאר האחים עברו למקומות אחרים וניהלו חצרות משל עצמם. מופיעים להלן לפי גילם:

• רבי יהודה לייב שניאורסון מקאפוסט, בנו השני של הצמח צדק.
• רבי ישראל נח שניאורסון מניעז'ין, בנו השלישי של הצמח צדק, אחרי פטירתו לא מונה לו יורש.
• רבי חיים שניאור זלמן שניאורסון מליאדי, בנו הרביעי של הצמח צדק.

בתקופת הדור החמישי של חב"ד פעלו במקביל לחצר בליובאוויטש גם החצרות האלה:

• רבי שלמה זלמן שניאורסון (המגן אבות) מקאפוסט, בנו של רבי יהודה לייב שניאורסון מקאפוסט.
• רבי שלום דובער שניאורסון (הרשד"ב) מרציצה-קאפוסט, אחיו של רבי שלמה זלמן, שימש באדמו"רות אחר פטירת אחיו.
• רבי שמריה נח שניאורסון מבוברויסק-קאפוסט, אח נוסף של רבי שלמה זלמן, אף הוא שימש באדמו"רות אחר פטירת אחיו.
• רבי יצחק דובער שניאורסון מליאדי, בנו של רבי חיים שניאור זלמן שניאורסון מליאדי.
• רבי לוי יצחק גוטרמן מסיראטשין-ליאדי, חתנו של רבי חיים שניאור זלמן מליאדי (צאצא לאדמו"רי ראדזימין). הוא היחידי שכיהן כאדמו"ר חב"די אף על פי שלא היה צאצא של הרב שניאור זלמן מלאדי.

לחצרות האלה לא היה המשך והן דעכו עם השנים. רוב חסידיהן עברו לחסידות חב"ד-ליובאוויטש^[3].

• דור ראשון - רבי שניאור זלמן מלאדי ("אדמו"ר הזקן"), מייסד חסידות חב"ד, מחבר התניא ושולחן ערוך הרב
• דור שני - רבי דובער שניאורי ("אדמו"ר האמצעי"), בנו של אדמו"ר הזקן
• דור שלישי - רבי מנחם מנדל שניאורסון ("הצמח צדק"), חתנו של אדמו"ר האמצעי ונכדו של האדמו"ר הזקן.
• דור רביעי - רבי שמואל שניאורסון (המהר"ש), בנו של הצמח צדק
• דור חמישי - רבי שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), בנו של רבי שמואל
• דור שישי - רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ), בנו של רבי שלום דובער
• דור שביעי - רבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מלובביץ'), חתנו של הריי"ץ

(העץ מוצג כאן טוב בתצוגת מחשבים רגילה. אתם עם מכשיר נייד? לתצוגת העץ במכשירים ניידים לחצו כאן)

  ערך מורחב – מאמר חסידות (חב"ד)

מאמר חסידות הוא דבר תורה שנאמר או נכתב על ידי אחד מאדמו"רי חב"ד ומבאר נושא עמוק בתורת חב"ד שיסודו בקבלה, עם מסקנות בעבודת ה'. המאמר נחשב מקודש יותר מ"אמירת תורה" או "שיחה" רגילה ומכונה גם מאמרי דא"ח - (דברי אלוהים חיים).

מאמר חסידות מתחיל בדרך כלל בפסוק או במאמר חז"ל ("דיבור המתחיל") והוא נושא את שמו. כך לדוגמה מאמר על הפסוק "אנוכי ה'" יכונה בטרמינולוגיה החסידית "מאמר דיבור המתחיל 'אנוכי ה'". המאמר מסביר סוגיה כלשהי במשנת החסידות.

  ערכים מורחבים – התוועדות, משפיע

חסידי חב"ד עורכים התוועדויות חסידיות (המכונות ביידיש פַארברֶענגֵען: בילוי) פעמים רבות בשנה. ההתוועדות כוללת סעודה המלווה בשתיית משקאות חריפים^[55] ובשירת ניגוני חב"ד.

את ההתוועדות מנחה "משפיע", בדרך כלל רב או מחנך, שתפקידו להעביר מסר חינוכי למשתתפים^[56]. ההתוועדות יכולה להיות ציבורית או אישית, העוסקת בהתקדמות אישית של החסיד. המתוועד נדרש לדבר בחכמה וברגישות כדי לעורר את הנוכחים להתעלות בעבודת ה' ולהצביע על דברים הדורשים תיקון בלי לפגוע בהם. ה"משפיע" מספר גם על חסידים בולטים מהדורות הקודמים. ההתוועדויות הבולטות ביותר היו אלו שבראשן ישב האדמו"ר.

  ערך מורחב – ניגוני חב"ד

לנגינה משמעות רבה בתנועת החסידות. הרב יוסף יצחק, האדמו"ר הששי של חב"ד, אמר בשם רבי שניאור זלמן מלאדי ש"הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש"^[57]. ישנן כ־500^[58] יצירות מוזיקליות הנחשבות כ'ניגוני חב"ד'. חלקם נחשבים "ניגון מכוון", דהיינו שהולחנו על ידי אחד מאדמו"רי חב"ד או שהיו חביבים עליהם במיוחד. מרביתם הולחנו על ידי חסידים. חלק קטן מן הניגונים נלקחו ממקורות זרים. ניגונים אלה מבטאים שמחה, געגועים או דביקות. שרים אותם בדרך כלל בהתוועדויות.

חסידי חב"ד מסתמכים להלכה על שולחן ערוך הרב, שנכתב בידי אדמו"ר הזקן, וכן על הפסקים שכתב בסידור שתיקן (כאשר יש שוני בין שני המקורות הם הולכים לפי פסקי הסידור, שנכתבו מאוחר יותר). מקורות הלכתיים נוספים המקובלים בחסידות הם הספר "פסקי דינים" של האדמו"ר האמצעי, סדרת השו"ת ופסקי הדינים של האדמו"ר השלישי בשושלת וכן מנהגי אדמו"רי החסידות. הוראותיו של רבי מנחם מנדל שניאורסון בהלכה ובמנהגי ישראל לוקטו בספרים "שערי הלכה ומנהג" ו"שלחן מנחם".

  ערך מורחב – סידור אדמו"ר הזקן

נוסח התפילה בחב"ד הוא נוסח סידור הרב שתיקן מייסד החסידות רבי שניאור זלמן מלאדי, לפי נוסח האר"י.

אדמו"רי חב"ד תיקנו לימודים יומיים הידועים בראשי התיבות חת"ת: חומש - הקטע היומי מפרשת השבוע עם פירוש רש"י. תהלים - מספר מזמורי תהילים, בחלוקה חודשית. תניא - קטע מספר התניא, בחלוקה שנתית שחילק אדמו״ר הריי״צ ^{[דרוש מקור]} (ראשי תיבות של חת"ת). רבי מנחם מנדל תיקן את לימוד ה"רמב"ם יומי" מסלול לימוד של שלושה פרקי היד החזקה לרמב"ם, שבמסגרתו מסיימים את לימוד הרמב"ם מדי שנה (יש גם מסלול לימוד של פרק אחד ליום, או לימוד ספר המצוות). חסידי חב"ד לומדים מדי יום את הקטע היומי בספר היום יום.

 

מעבר לשולחן ערוך והסידור, לחסידות חב"ד מנהגים ייחודיים^[59], חלקם אופייניים רק לה. חלקם מפורטים בלוח כולל חב"ד ובספר המנהגים חב"ד.

בשולחן ערוך של האדמו"ר הזקן מוזכרת ההלכה לישון בסוכה במהלך חג הסוכות, אולם חסידי חב"ד מקפידים שלא לישון בה^[60]. לדברי הרב מנחם מנדל כך נהגו בפועל כל אדמו"רי חב"ד, כולל האדמו"ר הזקן^[61]). חסידי חב"ד מחמירים מאוד שלא להשרות מצה עם מים בחג הפסח וחלקם אוחזים את המצה בעת אכילתה בתוך שקית^[62] כדי למנוע נפילת פירורים למים ולאוכל שעל גבי השולחן. באחרון של פסח (בחוץ לארץ) מקפידים חסידי חב"ד כן לאכול מצה שרויה^[63]. בחב"ד נוהגים ליטול ידיים לסעודה שלוש פעמים ברצף על כל יד^[64].

כמו כן חסידי חב"ד מניחים תפילין דרבנו תם גם קודם החתונה^[65] ומקדימים להניחן חודשיים לפני הבר מצווה^[66].

חסידי חב"ד בדרך כלל אינם אוכלים לחם בסעודה שלישית בשבת, אלא מסתפקים בטעימה של מזונות ופירות^[67]. מלבד שירת ניגונים בזמן זה, כמקובל ברוב החסידויות ובקהילות נוספות, נוהגים חסידי חב"ד לחזור אז על "מאמר חסידות" ברבים, בדרך כלל בעל פה^[68].

בקרב חב"ד יש המהדרים לקנות ולאכול את כל סוגי הבשרים רק מהשחיטה של חב"ד שנקראת "שחיטת ליובאוויטש" כלומר, שוחט שהוא חסיד, המגדל זקן מלא, טובל במקווה, ולומד מתורת חסידות חב"ד^[69]. עוד מנהגים המאפיינים את חב"ד: השליח ציבור אינו מתעטף בטלית לתפילות מנחה וערבית^[70]; אי אמירת 'ושמרו' בתפילת ערבית של שבת^[71][72]

בחב"ד נהוג להתפלל באריכות בהזדמנויות שאפשר. ההדרכה היא להתבונן במהלך התפילה באופן מעמיק בגדלותו האינסופית של האל ובאפסות האדם. התפילה מלווה לעיתים בנגינה חרישית של ניגון חב"די, שנועד לעורר את הלב. בשונה מהמקובל בחסידויות אחרות, בחב"ד לא נהוג להבליט את להט התפילה בתנועות חיצוניות. תפילה באריכות נקראת בעגה החב"דית "תפילה בעבודה", וחסיד הידוע בכך מכונה "עובד" שכן הוא עוסק ב"עבודת התפילה". מאחר שהביטוי המעשי של תורת החסידות הוא ההתקשרות לבורא בתפילה, עיסוק בתורת חב"ד, ללא שימת דגש על "עבודה", נחשבת לסטייה מהמטרה.

בחסידות חב"ד סגנון הלבוש השתנה במהלך הדורות ולא ייחסו חשיבות ללבוש כמו הדורות הקודמים^[73]. חסידי חב"ד בעשורים האחרונים לובשים לבוש חרדי בסגנון ליטאי. הגברים לובשים מכנס כהה, חולצה לבנה, ז'קט קצר. הם חובשים מגבעת קנייטש, תוך הקפדה על הטיית החלק הקדמי של התיתורת כלפי מטה (בשונה מהמקובל בקרב שאר חובשי המגבעת, כפי שעשה רבי מנחם מנדל שניאורסון)^[74], וכן על כך שהקמט המרכזי בכיפתו של הכובע יהיה עמוק ורחב יותר. כמו חסידים אחרים, הם מקפידים שהצד הימני של החליפה יהיה מעל השמאלי. הנשואים לובשים בתפילות ובשבת גרטל.

בשבתות וחגים וכדומה מחליפים הנשואים את הז'קט בפראק (מכונה אצל חסידי חב"ד בשם "סירטוק" ופעמים "קפוטה"^[75]) - מעיל שחור ארוך שסוע מאחור המגיע עד לברכיים. בעבר בזמן שמרכז החסידות היה ברוסיה (המאה ה-19) חבשו חסידי חב"ד ברוסיה כובע פרווה רוסי, והחל מגזרות הלבוש ברוסיה בתקופת אדמו"ר הצמח צדק גם כובע קסקט. בארץ ישראל הם לבשו "שטריימל"^[76]. אולם מאז הכתרת הרב מנחם מנדל שניאורסון הם חובשים בעקבותיו קנייטש, גם בשבת הם חובשים קנייטש ולא שטריימל כבשאר החסידויות^[73][74].

יחסית לחסידויות אחרות בישראל, חסידי חב"ד מקפידים מעט פחות על הלבוש הרשמי. חלק מהחסידים העובדים לפרנסתם לובשים בימי חול חולצה שאינה לבנה.

כפי הוראת רבם, נשות חב"ד הולכות עם פאה נכרית.

  ערך מורחב – רשת ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש

בישיבות חב"ד תופס לימוד החסידות חלק ניכר, בשני "סדרי-חסידות" בתחילת וסוף היום. שאר שעות הלימוד מוקדשות בעיקר לתלמוד. את חלוקת הזמן התווה רבי שלום דובער שניאורסון, מייסד ישיבת תומכי תמימים הראשונה.

תלמידי ישיבות חב"ד יוצאים בימי שישי אחרי הצהריים להפעיל "דוכני תפילין" עבור הנחת תפילין במרכזי הערים, במסגרת מבצע תפילין. בכך מתבטא פן נוסף בייחודיותה של הישיבה בכך שעוסקת, מלבד הלימוד - גם בהשפעה על הרבים.

חסידי חב"ד מציינים תאריכים בלוח השנה לזכר אירועים הקשורים באדמו"רי החסידות, כגון ימי ההולדת והפטירה, ושחרור ממאסר. בימים אלו נוהגים החסידים להתוועד, ללמוד דברי חסידות הקשורים לאישיות או לאירוע המצוין ביום זה וכדומה. כמו כן, בחגי הגאולה של האדמו"רים נוהגים שלא לומר תחנון^[77].

הבולט ב'ימי חב"ד' הוא י"ט בכסלו המכונה 'חג הגאולה' ומוגדר בחסידות חב"ד "ראש השנה לחסידות"^[78]. ביום זה השתחרר ממאסר מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והוא נחשב כציון דרך בהתפשטות תורת חב"ד. תאריך זה מצוין גם בחוגים אחרים המקורבים לחב"ד^[79] עם היותו יום ה"יארצייט" של המגיד ממזריטש.

כניסתו של חסיד אל חדרו של הרבי להתייעצות אישית מכונה "יחידות".

 

לחסידות חב"ד שורשים עמוקים בארץ ישראל. מייסד חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, היה הממונה על גיוס כספים להחזקת היישוב היהודי בארץ ישראל ברוסיה הלבנה, והקים בארץ ישראל קופת תמיכה במשפחות נזקקות שנקראה מאוחר יותר "כולל חב"ד". בנו, רבי דובער שניאורי, הקים שורה של מוסדות בחברון. מנהיג חב"ד בדור השלישי, הצמח צדק, הקים את בתי-הכנסת הקרויים על שמו בעיר העתיקה בירושלים ובצפת.

בדור הרביעי של חסידות חב"ד החלה הסתייגות מהשאיפה ליישוב הארץ מצד גורמים חילוניים. ראשי תנועת ביל"ו פנו אל האדמו"ר שמואל שניאורסון וביקשו את תמיכתו במפעלם. הוא השיב להם כי השם ביל"ו הוא ראשי תיבות של חלקו הראשון של הפסוק ”בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'” (ישעיהו, ב', ה'), אך הם ניתקו את סופו של הפסוק מתחילתו ואין כוונתם לעלות לארץ ישראל מתוך אמונה. הוא הצהיר: "אם הייתם שומרים על סופו של הפסוק ("בְּאוֹר ה'"), הייתי נוסע איתכם ולוקח איתי 100 אלף חסידים"^[80].

המנהיג החמישי של חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון, היה מתנגד חריף לציונות. הוא טען כי הציונות שואפת ליצור עם יהודי חדש, שאינו מחובר לתורה ולמצוותיה, ולפתות באמצעות הכמיהה לציון את המוני העם לנטוש את האמונה ואת שמירת המצוות. בקו זה המשיך גם ממלא מקומו, רבי יוסף יצחק שניאורסון, בשנים הראשונות של מנהיגותו.

מאוחר יותר, בשנים שקדמו להקמת המדינה אף שרבי יוסף יצחק שניאורסון המשיך לדחות בתקיפות את האידאולוגיה הציונית, עם פרוץ העימות הצבאי הגלוי הוא החל לתמוך במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, הוא עודד את חסידיו להשתתף בהן, ובאדר א' תש"ח כתב במכתב שבעקבות המצב המסוכן צריך שכל אחד מבני ישראל ישתתף בעבודת ההגנה^[81][82], וקרא לחזק את ידי הלוחמים^[83][82]. לאחר הקמת המדינה הורה לקבוצה מחסידיו, שיצאה מרוסיה, לעלות לארץ ולהקים את כפר חב"ד.

האדמו"ר השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון, גם התנגד נמרצות לציונות האידאולוגית ולגישה הציונית דתית שלפיה המדינה היא אתחלתא דגאולה, אך מיעט לעסוק בכך. עם זאת, הוא ראה בהקמת המדינה נס שמימי וחסד אלוהי, שנועד לתת לעם ישראל הזדמנות להוכיח שהוא ראוי לגאולה^[84]. על פי שיטת חב"ד שההתנגדות היא רק לציונות כתפיסה אידאולוגית, ולא לאנשיה - הציונים. הוא גילה מעורבות אקטיבית בחיי המדינה: קיים קשרים הדוקים עם רוב מנהיגי המדינה, קצינים בצה"ל וראשי מערכות הביטחון בישראל, הפנה אנשי עסקים להקמת מפעלי תעשייה בישראל, בשכונות שהקים לחסידיו הורה לקלוט גם קבוצות של עולים חדשים מגאורגיה ובוכרה, ודגל בתפיסה מדינית-ביטחונית תקיפה.

בדרך כלל נמנעת חב"ד מהזדהות מפלגתית^[85]. האדמו"ר האחרון הקפיד על כך גם כשהדבר פגע באפשרויותיה של חב"ד לקבל תקציבים. לדבריו, חב"ד צריכה לפנות לכל חלקי העם היהודי, ואילו מפלגה היא מלשון פלג ופילוג^[86]. חב"ד נמנעת מהמלצה לבחור במפלגה מסוימת בבחירות לכנסת^[87]. הרב שניאורסון הנחה את חסידיו להצביע "לרשימה היותר חרדית"^[88] ובשנים אחרות הורה להצביע למפלגה השומרת על "שלמות העם, ושלמות השטחים ושלימות כל הארץ, ביחד עם שלימות התורה"^[89].

יוצאות מן הכלל היו שתי מערכות בחירות: האחת, מערכת הבחירות של 1988, אז הורה האדמו"ר לחסידיו להצביע לאגודת ישראל לאחר שחל בה פילוג והליטאים פרשו ממנה בהוראת הרב שך והקימו את דגל התורה, כחלק ממאבקו בחב"ד. בבחירות אלו התגייסו חסידי חב"ד למען מפלגת אגודת ישראל והיא זכתה לראשונה בתולדותיה בחמישה מנדטים. השני בבחירות בשנת 1996, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל. בבחירות אלו פעלו רבים מאנשי חב"ד לבחירתו של נתניהו, בשל עמדתה של חב"ד שראתה בהסכמי אוסלו סכנת פיקוח נפש. מטה שהקימו חסידי חב"ד טבע את הסיסמה "נתניהו טוב ליהודים", וסייע לבחירת נתניהו לראשות הממשלה. מעורבות התנועה, שמגדירה את עצמה כאי-פוליטית, עוררה את קצפם של תומכי מפלגת העבודה והשמאל, בפרט לנוכח תרומתו של המיליונר האוסטרלי יוסף יצחק גוטניק, חסיד חב"ד, שמימן את הקמפיין^[90] לאחמ"כ חזרו בהם אותם אנשים כשראו שביבי לא עומד בהתחיבויותיו ואף מפר הסכמים מפורשים.

בשנת 1990 כאשר ניסה שמעון פרס להרכיב ממשלה לאחר נפילת ממשלת שמיר, במסגרת "התרגיל המסריח", סיכל זאת הרבי מליובאוויטש^[91]. פרס הצליח לכאורה להשיג רוב של 61 ח"כים, ובהם חברי אגודת ישראל. ואולם ביום המיועד לאישור הממשלה החדשה התברר כי שניים מחברי הכנסת של האגודה, אליעזר מזרחי (חסיד חב"ד) ואברהם ורדיגר, לא באו לתמוך בממשלה החדשה והיא לא הוקמה. השניים הושפעו בעניין זה מעמדות הרב שניאורסון בעניין שלמות הארץ^[92].

עם זאת, בבחירות לרשויות המקומיות במדינת ישראל, בערים שבהן מתגוררות קהילות גדולות של חסידויות חב"ד, קיימת מעורבות גדולה יותר מצד חב"ד.

הרבי מלובביץ לא נמנע מהבעת עמדות בסוגיות במחלוקות פוליטית בישראל, בנימוק שעמדותיו אלה אינן פוליטיקה אלא דאגה לקיומו הרוחני והפיזי של העם בישראל.

בסוגיית הסכסוך הישראלי ערבי הציג קו ניצי המתנגד בחריפות לכל מסירת שטחים לערבים^[93]. הסיבה לכך הייתה פיקוח נפש ולא אידאולוגיה לאומית^[94]. הוא סבר כי ויתורים ונסיגות יסכנו את ביטחונה של ישראל, יחליש אותה, יגבירו את הלחצים עליה וירחיקו את השלום^[95]. עם זאת, הוא לא הורה לחסידיו להתיישב בהתנחלויות, מתוך חשש שכעבור תקופה יפונו במסגרת ויתורים או נסיגות^[96]. בין השאר נאבקו בחב"ד נגד ויתורים במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים^[97].

הרב שניאורסון נאבק רבות גם על תיקון חוק מיהו יהודי, בקריאה לציין בחוק במפורש כי יהודי הוא אך ורק מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה. הוא טען כי החוק הקיים מעניק הכרה גם לילדים ונכדים של יהודי למרות גוייתם המוחלטת על פי ההלכה, ומכיר גם בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים שהם לשיטתו גיורים פקטיביים, וכך נרשמים גויים כיהודים ואחדות העם נפגעת^[98].

בתאריך 28 בפברואר 2006 דאר ישראל הנפיק בול דאר לכבוד חב"ד. על הבול הופיע בניין המרכז העולמי של חב"ד בברוקלין הידוע בשם "בניין 770" . על השובל הופיעו הסיסמה של חב"ד "ופרצת", תפילין ונרות שבת. הבול עוצב על ידי האמנית דנה זדה^[99].

תורת חסידות חב"ד

• הרב יואל כהן, מחשבת החסידות - נושאים בתורת החסידות, ספריית אשל, כפר חב"ד, כרך א'^[100] 2001, כרך ב' 2004
• הרב יואל כהן, שיעורים בתורת חב"ד, כרכים א-ב, תורת חב"ד לבני הישיבות, כפר חב"ד: תשס"ח

תולדות והגיוגרפיה

• הרב רפאל נחמן הכהן, ליובאוויטש וחייליה - על העיר ליובאוויטש, ישיבת תומכי תמימים ותלמידיה, כפר חב"ד, תשמ"ב
• הרב אברהם חנוך גליצנשטיין, סדרת ספר התולדות, 14 חלקים, כפר חב"ד, על אדמו"רי חב"ד, מהראשון עד השישי, וכן על הבעש"ט והמגיד ממזריטש, מתוך כתבי, שיחות ואגרות אדמו"רי חב"ד. קיצור של הסדרה ישנו אצל: לוי יצחק הולצמן, תולדות רבותינו נשיאינו חייהם ופועלם של מייסדי החסידות ואדמו"רי חב"ד, מהבעש"ט עד הריי"צ, כפר חב"ד, 2013 הוצאת ספרים קה"ת
• חיים לוי יצחק גינזבורג, משיח עכשיו - הסברת החשיבות של תורת חסידות חב"ד ושיטתה, בהוצאת ספרים "ופרצת" כפר חב"ד, ארבעה כרכים, תשנ"ב-תשנ"ה
• הרב שלום דובער לוין, תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית^[101], הוצאת קה"ת, ברוקלין נ.י. 1988 ‏ ISBN 9780826653316; תולדות חב"ד בארץ הקודש^[102], הוצאת קה"ת, ברוקלין נ.י. 1988 ‏ ISBN 9780826653324; תולדות חב"ד בארצות הברית^[103], הוצאת קה"ת, ברוקלין נ.י. 1988‏ ISBN 9780826653332; תולדות חב"ד ברוסיה הצארית^[104], הוצאת קה"ת, ברוקלין נ.י. 2010 ISBN 9780826653277; תולדות חב"ד בפולין, ליטא ולטביא, הוצאת קה"ת, ברוקלין נ.י. 2011 ISBN 9780826653284
• יוסף יצחק קמינצקי, קיצור תולדות חב"ד, כפר חב"ד, תשס"ד
• זושא וולף, הרבי מליובאוויטש ויהדות רוסיה - דיעדושקא, ועד השלוחים למדינות חבר העמים, תשס"ו (2006); אדמו"רי חב"ד ויהדות גרמניה, 'היכל מנחם', תשס"ח (2008); אדמו"רי חב"ד ויהדות רומניה, תשע"ג (2013); אדמו"רי חב"ד ויהדות אוסטריה, מרכז חב"ד ליובאוויטש אוסטריה, תשע"ד (2014); אדמו"רי חב"ד ויהדות צרפת, בית ליובאוויטש פריז, תשע"ו (2016); אדמו"רי חב"ד ויהדות גאורגיה, מכון תפארת רפאל, תשע"ו (2016); אדמו"רי חב"ד ויהדות בוכרה, הקונגרס העולמי של יהדות בוכרה, תשע"ו (2016); אדמו"רי חב"ד ויהדות ברזיל, תשע"ט^[105]

מחקר

• רחל אליאור, תורת האלוהות בדור השני של חסידות חב"ד, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ב 1982 ISBN 9789652234056
• רחל אליאור, תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ב מסת"ב 9653425986
• אליה לוריא, עדה ומדינה - חסידות חב"ד באימפריה הרוסית תקפ"ח-תרמ"ג, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2006 ISBN 9654932636
• דב שוורץ, מחשבת חב"ד מראשית ועד אחרית, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"א מסת"ב 9879652263674
• ישראל אורי מייטליס (עורך), שבעה רקיעים: שיח חב"די, אסופת מאמרים מבית 'שיח יצחק', תל אביב: ידיעות אחרונות/חמד, תשע"ד
• יונתן מאיר וגדי שגיב (עורכים), חב"ד: היסטוריה, הגות ודימוי, מרכז זלמן שזר, 2016 ISBN 9789652273369
• רחל אליאור, "Habad, The Contemplative Ascent to God" in: Jewish Spirituality from the Sixteenth Century Revival to the Present, II (ed. A. Green), New York: Crossroad Publishing 1987: 157–205
• אריאל רוט, כיצד לקרוא את ספרות חב"ד, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ז 2017, ISBN 9789652264770
• דב שוורץ, דילוג אל האור - מושגי יסוד בהגות חב"ד, הוצאת תבונות, אלון שבות, 2017 ISBN 9789657086704
• יורם בילו, אתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית, האוניברסיטה הפתוחה, 2017^[106] ISBN 9789650615253
• איליה לוריא, מלחמות ליובאוויץ': חסידות חב"ד ברוסיה הצארית, מרכז זלמן שזר, 2018 ISBN 9789652273529
• יונתן מאיר, שלוש הרצאות על חסידות חב"ד, ירושלים, מכון שוקן למחקר היהדות, תשפ"ד^[107]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: חב"ד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חסידות חב"ד

•   חסידות חב"ד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• חסידות חב"ד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אתר Chabad.org.il של צעירי אגודת חב"ד בישראל
• אתר בית חב"ד של המרכז לענייני חינוך
• פריסה עולמית של שלוחי חב"ד, אתר בית חב"ד
• רשימת מאמרים על חסידות חב"ד באתר רמב"י
• חסידות.נט    , אוצר החסידות   - שיעורים והתוועדויות בתורת חב"ד
• כתבות וסיפורים על חב"ד, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית.
• ש. ביקל, אנשי חב"ד בברוקלין, הצופה, 5 בדצמבר 1952
• יוסף יצחק קמינצקי, "ימי חב"ד - אישים ואירועים בתולדות חב"ד"  , הוצאת קה"ת, כפר חב"ד, 1994
• נטע סלע, הכיסא הריק, באתר ynet, 9 בפברואר 2007
• אתר חב"דפדיה - אנציקלופדיה המזוהה עם הזרם המשיחיסטי בחב"ד
• נתי טוקר, מתכוננים לביאת המשיח, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2008
• קובי נחשוני, ח"י למות הרבי מלובביץ': איך חב"ד שורדת?, באתר ynet, 25 ביוני 2012
• מנחם הירשמן, כך נעלמה המתיחות ההיסטורית עם חב"ד, באתר בחדרי חרדים, 29 בספטמבר 2018
• היסטוריה של מאורעות בחסידות חב"ד מאז הקמתה
•   חב"ד (חסידות), דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אסף פרסומי תנועת חב"ד, בספרייה הלאומית