חואן מנואל דה רוסאס

הוטבל בתור חואן מנואל חוסה דומינגו אורטיס דה רוסאס אי לופס דה אוסורניו (Juan Manuel José Domingo Ortiz de Rozas y López de Osornio). היה בנו של איש הצבא לאון אורטיס דה רוסאס (León Ortiz de Rozas) ובעלת החווה אגוסטינו לופס דה אוסורניו (Agustina López de Osornio), ומוצא משפחתו בקנטבריה, ספרד. נולד בבית סבא שלו בבואנוס איירס.

בגיל 8 החל את לימודיו, וגילה נטייה למקצועות השדה. בגיל 13 הפסיק את לימודיו כדי להשתתף בגירוש האנגלים שכבשו את העיר בשנת 1806, ומאוחר יותר בהדיפת ניסיון הכיבוש השני ב-1807.

מאוחר יותר הפך לבעל חווה בפרובינציה של בואנוס איירס.

כנער בן 17 לא היה מעורב באירועי מהפכת מאי, הדחת המשנה למלך מטעם ספרד ומינוי חונטה מטעם תושבי העיר.

ב-1817 התחתן עם אנקרנסיון אסקורה (

• פריט רשימה עם תבליטים

Encarnación Ezcurra) חרף התנגדות אימו, ונולדו להם בן ושתי בנות (אחת מהן מתה).

לאחר מכן, בעקבות חיכוכים עם אימו, החזיר את ניהול החווה לידי הוריו, ופנה לעיסוק במסחר חקלאי - בעיקר ביצוא; ושינה את שם משפחתו מאורטיס דה רוסאס (Ortiz de Rozas) לרוסאס (Rosas).

הוא ניהל את השדות של בני דודיו, אחד מהם - תומאס מנואל דה אנצ'ורנה (Tomás Manuel de Anchorena) - ימלא תפקידים מרכזיים במהלך שלטונו של רוסאס.

באותן שנים הכיר את ד"ר מנואל ויסנטה מסה (Manuel Vicente Maza) ששימש כחונך בוגר עבורו, בשעה שהוריו פנו נגדו; ובהמשך שימש כיועצו הפוליטי.

בהמשך קנה חווה בה גידל סוסים לצבא שנועדו למלחמות נגד האינדיאנים בפמפס, ומאוחר יותר התמנה למפקד וקיבל דרגת לויטננט קולונל (teniente coronel).

בנוסף לכל הנ"ל הוא חיבר ספר הדרכה לניהול חוות וחלוקת העבודה בין בעלי התפקידים השונים; ספר שניתן למצוא בו עדות ליכולות הניהול שיגלה בעתיד כמושל הפרובינציה.

עד 1820 הקדיש עצמו לעיסוקיו הפרטיים, ואז פנה לפוליטיקה בפרובינציה של בואנוס איירס עד לפרישתו ב-1852. הפרובינציה שכללה אז גם את העיר בואנוס איירס ^[1] הייתה גם העשירה והמאוכלסת מבין כל הפרובינציות, החזיקה את הנמל הבינלאומי היחיד בארגנטינה, ונהנתה מריווחי המכס.

ב-1820 תמה תקופת הדירקטורים עם התפטרותו של חוסה רונדו (José Rondeau) בעקבות תבוסתו בקרב ספדה (Cepeda) הראשון. רוסאס השתתף בהדיפת פלישתו של הקאודיז'ו אסטניסלאו לופס (Estanislao López) מפרובינציית סנטה פה), אך סירב להשתתף בפלישת הנגד לסנטה פה שהסתיימה בכישלון חרוץ של המושל – מנואל דורגו (Manuel Dorrego).

בתמיכת רוסאס ובעלי חוות נוספים נבחר כמושל הגנרל מרטין רודריגס (Martín Rodríguez) ב-1820, ובהנהגתו נהדף ניסיון הפיכה שבעקבותיו הוא הועלה לדרגת קולונל. העיתונים מאותה תקופה מציינים את המשמעת והסדר ששררו בקרב הגאוצ'וס שרוסאס הנהיג, הם הפכו לכח משמעותי - צבאית ופוליטית.

רוסאס היה חלק מצוות המשא ומתן שהוביל להסכם בנגאס (Benegas) ששם קץ לעימות בין בואנוס איירס לסנטה פה, והיה אחראי להסכם הסודי לגבי תשלום הפיצויים לסנטה פה בגין הנזקים שנגרמו לה במהלך הפלישה של בואנוס איירס; הסכם סודי במטרה לא לפגוע בכבודה של בואנוס איירס. בעקבות כך נכרתה ברית ארוכת ימים בין שתי הפרובינציות שהחזיקה מעמד עד נפילתו של רוסאס.

השנים הראשונות לאחר התפוררות השלטון המרכזי בראשות בואנוס איירס היה תקופת פריחה לפרובינציה שנהנתה משקט יחסי ומשגשוג כלכלי בזכות מרכזיותה ולאחר שהפסיקה להקצות משאבים למאבקים פנימיים וחיצוניים. רוסאס עצמו קנה חוות נוספות באותה תקופה. בהמשך הוא ניצל רפורמות אגרריות שיזם הנשיא ברנרדינו ריוודוויה כדי להשתלט על חוות נוספות, רפורמות שהובילו לכך שמספר קטן של חוואים החזיק ברוב אדמות הפרובינציה. במקביל השתתף במערכות לדחיקת רגלם של האינדיאנים ולכיבוש שטחים מהם, מערכות בפיקודו של חואן לוואז'ה, לימים המושל שרוסאס ידיח.

במהלך מלחמת ארגנטינה–ברזיל (1825-1828) פיקד על הכוחות שמטרתם הייתה לשמור על שקט מול האינדיאנים כאשר המשאבים הופנו לחזית. הוא ימלא תפקיד זה בתקופת ממשלו השנייה של הקולונל מנואל דורגו.

בתקופה זו, בטרם בואנוס איירס נקלעה שוב למלחמות האזרחים, רוסאס היה מפקד שייצג את האריסטוקרטיה הכפרית השמרנית שהייתה מקורבת לפדרליים והתנגדה לאוניטרים הליברלים.

עם תום מלחמת ארגנטינה–ברזיל 1825-1828 נאלץ מנואל דורגו (Manuel Dorrego) - מושל בואנוס איירס - לחתום בלחץ אנגליה וצרפת על הסכם שהעניק עצמאות לאורוגוואי ושיט חופשי בנהרות פרנה ואורוגוואי; צעד שנתפס על ידי מפקדי הצבא כבגידה. ב-1 בדצמבר 1828 השתלט הגנרל חואן לוואז'ה על מצודת בואנוס איירס, כינס את האוניטרים שתמכו בו ו"בחרו" בו כמושל, ופיזר את הרשות המחוקקת של בואנוס איירס שלה הייתה הסמכות החוקית לבחור במושל.

דורגו נסוג לתוך הפרובינציה, שם צפוי היה לקבל תמיכה מבעלי החוות ומרוסאס שהוצב שם כקולונל. הם הצליחו לגייס צבא קטן, אך הובסו בקרב נווארו ב-9 בדצמבר 1828. רוסאס יעץ לדורגו להימלט לסנטה פה, אך הוא סירב. רוסאס עצמו פנה לכיוון סנטה פה וחבר שם למושל אסטניסלאו לופס (Estanislao López), ודורגו נלכד על ידי לוואז'ה שחיסל אותו. דורגו הביע משאלה שמותו לא יגרום לגל של שפיכות דמים, אך חרף זאת - פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם לאחר שהגנרל חוסה מריה פס (José María Paz) - בן בריתו של לוואז'ה - פלש לקורדובה בינואר 1829.

לוואז'ה עצמו חיסל את תומכיו של דורגו ושלח כוחות לכל רחבי הפרובינציה לפעול נגד הפדרליים, ובכך קוממו נגדם ביתר שאת את בעלי החוות והגאוצ'וס קשי היום; ולבסוף פנה לכיוון סנטה פה, כבש את רוסריו, אך הובס לבסוף בידי המושל לופס ורוסאס בקרב גשר מרקס (Puente de Márquez) ב-26 באפריל 1829.

לופס חזר לסנטה פה, ורוסאס הטיל מצור על בואנוס איירס, בה גברה ההתנגדות ללוואז'ה והאהדה לרוסאס. לוואז'ה התייצב לבדו וללא הודעה מוקדמת במפקדתו של רוסאס, המתין לשובו, וחתם ב-24 ביוני 1829 על הסכם קניואלאס (Cañuelas) לגבי עריכת בחירות, הצגת רשימת משותפת של אוניטריים ופדרליים, ובחירת פליקס דה אלסאגה ( Félix de Álzaga) כמושל.

האוניטרים לא כיבדו את ההסכם, הציגו מועמד משלהם, וניצחו בבחירות תוך שימוש באלימות. לוואז'ה חתם על הסכם חדש עם רוסאס שבעקבותיו נבחר כמושל הגנרל חואן חוסה ויאמונטה (Juan José Viamonte) שכינס מחדש את הרשות המחוקקת שלוואז'ה הדיח ובכך סלל את הדרך לבחירה העתידית ברוסאס כמושל.

 

הרשות המחוקקת בחרה ברוסאס כמושל ב-6 בדצמבר 1829, כשנה לאחר ההפיכה של לוואז'ה, תוך שהיא מסמיכה אותו להשיב את הסדר על כנו ומעניקה לו את "כל האמצעים השגרתיים והחריגים שימצא לנכון עד לכינוסה של רשות מחוקקת חדשה" ^[2]. ניסוח זה שנתפס בדיעבד כהתרת רסן ואישור לשימוש ברוטלי בכח, היה כנראה ניסוח מקובל באותה תקופה בעת מינוי מושלים.

צעדו הראשון כמושל היה עריכת הלוויה רבת רושם לדורגו, ובכך הוא קנה את לבם של פשוטי העם בבירה, לאחר שכבר זכה לאהדת הכפריים בפרובינציה.

לאחר מכן פרסם את משנתו הלאומית והסמכותית, ואת תקוותו לשלטון ארוך ויציב.

הוא עצמו נקט בגישה פרגמטית, ואף על פי שנחשב לפדרלי - בהיבטים שונים פעל כאוניטרי במציאות שהייתה פדרלית (הפירוד בין הפרובינציות והיעדר שלטון מרכזי).

הגנרל חוסה מריה פס (José María Paz) כבש את קורדובה והביס את פקונדו קירוגה (Facundo Quiroga), לעתיד - אחד הקאודיז'וס הבולטים בתקופת רוסאס ובן ברית שלו. רוסאס שלח משלחת לתווך בין השניים, אך בעקבות תבוסתו - קירוגה נמלט לבואנוס איירס, ורוסאס קיבל אותו כמנצח.

פס ניצל את ניצחונו כדי לפלוש לפרובינציות שסייעו לקירוגה ולהחליף שם את השלטון לאוניטרי; וכך נוצרו שני מחנות:

• 4 הפרובינציות של הליטורל - פדרליים, ובעלות ברית מינואר 1831 בהסכם הפדרלי.
• 9 פרובינציות הפנים - אוניטריים, ומאוחדים מאוגוסט 1830 בליגה האוניטרית (Liga Unitaria) שהמפקד הצבאי הבכיר בה היה הגנרל פס.

קוריינטס התמהמהה בהצטרפותה להסכם הפדרלי (יחד בואנוס איירס, סנטה פה ואנטרה ריוס) בשל חילוקי דעות סביב השימוש בהכנסות ממכס בנמל בואנוס איירס, שרוסאס - בדומה לקודמיו האוניטרים - השתמש בהן לטובת בואנוס איירס - לחיזוקה ולשגשוגה.

חואן פליפה איברה (Juan Felipe Ibarra) - מושל סנטיאגו דל אסטרו במהלך שנות ה-20 של אותה מאה והקאודיז'ו שהוביל לניתוקה מטוקומן - גלה באותה עת בסנטה פה, ועודד את המושל לופס לפתוח במלחמת גרילה נגד כוחותיו של פס בקורדובה, שיטת לחימה שהעניקה יתרון מול העדיפות הצבאית של הגנרל האוניטרי, ובתחילת 1831 הצטרפו אליהם כוחות מאונוס איירס בפיקוד רמון בלקרסה (Ramón Balcarce).

בעקבות תבוסתם של האוניטרים בקרב פריילה מארטו (Fraile Muerto) ב-5 בפברואר 1831 - פס החליט לפקד בעצמו על הכוחות במזרח קורדובה, בגבול עם סנטה פה.

מנגד, קירוגה הביע את רצונו לחזור לחזית וביקש מרוסאס להעמיד כח צבאי לרשותו, וקיבל אסירים מהכלא איתם נע לכיוון דרום קורדובה, ובתוספת סיוע שקיבל בדרך מהפדרליים בשטח - כבש את הפרובינציות של קוז'ו ואת לה ריוחה בפחות מחודש.

ב-10 במאי 1831 הגנרל פס נפל בשבי באופן מפתיע לאחר שמונטונרה (יחידת פרשים לא סדירה) של לופס לכדה אותו בהטלה בולאדורה (פלצור (לאסו) המקובל בארגנטינה), ובעקבות כך - הגנרל גרגוריו אראוס דה למדריד (Gregorio Aráoz de Lamadrid) הועמד בראש האוניטרים. למדריד נסוג צפונה, הובס בידי קירוגה בקרב לה סיודדלה (La Ciudadela) ב-4 בנובמבר 1831, ועם כיבושה של טוקומן בידי הפדרליים - הליגה הפנימית התפרקה.

בחודשים הבאים הצטרפו הפרובינציות הנותרות להסכם הפדרלי: ב-1831 מנדוסה, קורדובה, סנטיאגו דל אסטרו, ולה ריוחה; וב-1832 טוקומן, סן חואן, סן לואיס, סלטה וקטמרקה.

בסנטה פה התכנסה הוועדה הייצוגית (La Comisión Representativa) ורבים ממציגי הפרובינציות ראו בסיום המלחמה בזדמנות לארגן את המדינה ולקבוע לה חוקה, אם כי רוסאס התמהמה וטען שיש קודם כל לארגן את הפרובינציות ולאחר מכן את המדינה כולה; ושהחוקה צריכה להיות בהמשך לסדר החדש ולא זו שמכוננת אותו; ולבסוף ניצל חילוקי דעות עם נציג קוריינטס כדי להחזיר את נציגיו מהוועדה, היא התפזרה ללא תוצאות באוגוסט 1832, ומלאכת הכנת החוקה נדחתה ב-20 שנה.

הארץ התחלקה בין שלושה מוקדי השפעה:

• קוז'ו והפרובינציות הצפון-מערביות בידי פקונדו קירוגה.
• קורדובה והליטורל בידי אסטניסלאו לופס.
• בואנוס איירס בידי רוסאס.

היחסים בין שלושתם לא היו טובים במיוחד, אך במשך מספר שנים נוצר מעין טריאומווירט וירטואלי ששלט על הארץ כולה.

במכתב שרוסאס שלח ב-1832 לקירוגה הוא הביע משאלה לקיים את הרצון "האוניטרי" של העם ולאחד את המדינה, חרף היותו פדרלי.

תקופת הממשל הראשונה של רוסאס הייתה תקופה של סדר אך לא של עריצות כמו השנייה, אף על פי שיש היסטוריונים המוצאים את יסודות השנייה בראשונה, ואף שיתף פעולה עם גורמים שבעתיד יאשים אותם באוניטריזם. בין היתר יש המאשימים אותו בכיבושם של איי פוקלנד (Islas Malvinas) בידי האנגלים, אף על פי שזה קרה ב-3 בינואר 1833, בתקופה בה משל חואן רמון בלקרסה (Juan Ramón Balcarce) שהחליף אותו בשעה שעסק בכיבוש המדבר ^[3].

בתקופת ממשל זה הושלטה משמעת בצבא, נקבעו תקנות מסחריות, נוסדו יישובים, מערכת המשפט הוחלה גם על יישובים באזורים הפנימיים של הפרובינציה שהיו רחוקים מהעיר בואנוס איירס, ונחתמו הסכמי שלום עם הצ'יפים האינדיאניים שסייעו לשמור על גבולות שקטים.

עם זאת, רוסאס לא נהנה מתמיכה בלתי מסויגת, ונאלץ להתמודד עם התנגדות עיקשת במהלך כהונתו.

בסוף 1832 רוסאס נבחר מחדש על ידי הרשות המחוקקת, אולם הוא סירב - או בשל האופוזיציה שעמדה מולו או מפני שרצה "שינסו להסתדר לבד", אך ללא ספק היה מדובר בוויתור טקטי בטרם ישוב לתפקיד בעתיד.

במקומו נבחר חואן רמון בלקרסה (Juan Ramón Balcarce) - מהגנרלים הבולטים במלחמת העצמאות של ארגנטינה, ומנהיג של קבוצה פדרלית שלא הזדהתה לגמרי עם רוסאס; והתפקיד עבר אליו ב-18 בדצמבר 1832.

האזור המיושב בשטח בו שוכנת כיום הפרובינציה של בואנוס איירס כללה בתחילת המאה ה-19 רצועה צרה של כמה עשרות ק"מ לכל היותר לאורך חופי ריו דה לה פלטה ונהר הפרנה, רצועה שהלכה והתרחבה וכללה בשנות השלושים של אותה מאה את כל המחצית הצפונית של הפרובינציה. האזורים מדרום לקו גבול לא רשמי זה היו בשליטת שבטי האינדיאנים.

לאחר סיום כהונתו הראשונה - רוסאס החל לארגן את ההתפשטות דרומה בתיאום עם קורדובה, סן לואיס ומנדוסה; כאשר באותה תקופה גם צ'ילה נקטה בצעד דומה בשטחה. הוא הציע את תפקיד המפקד הכללי של כל הכוחות לפקונדו קירוגה, אך הלה סירב; ורוסאס החל להכין את כוחותיו בשטחי החוות שלו.

חוק שאושר ב-1833 הסמיך את ממשל הפרובינציה לגייס הלוואות למימון הפעולה, אך לא נמצאו מקורות מתאימים, ולבסוף רוסאס ומקורביו מימנו חלק גדול מההוצאות בעצמם וגייסו את השאר מגורמים פרטיים; והכוח היה מוכן במרץ 1833.

הכח העיקרי היה במזרח הפרובינציה בפיקודו של רוסאס, הוא הביס את הצ'יפים הבולטים בשטח וחתם על הסכמי שיתוף פעולה עם המשניים. הוא שילב בין פעולות התפשטות להסכמים חלקיים עד 1839 עת העדיף הסכם שלום כללי ויציב.

צ'ארלס דרווין חקר את האזורים הכבושים ואף תיאר חלק מהמערכות ביומן שלו ואת החיסולים ההמוניים שנעשו כלאחר יד וזעזעו אותו.

במערכה נכבשו שטחים מסוימים, אך הרבה פחות מאשר במערכה לכיבוש המדבר בידי חוליו ארחנטינו רוקה (Julio Argentino Roca) ב-1879. ההישג הגדול של רוסאס היה קניית נאמנותם של הצבא, בעלי החוות ודעת הקהל; ותמיכתן של הפרובינציות הדרומיות שראו עצמן בנות חורין לתקוף ולבזוז את שטחי האינדיאנים.

הסכמי השלום עם האינדיאנים כללו מתן אספקה שוטפת להם: מבחינת תושבי בואנוס איירס זה נראה כניצול תשלומי המיסים שלהם, אך בעיני האינדיאנים זה הצטייר כדמי שימוש באדמותיהם. מבחינת רוסאס זה הבטיח את נאמנותם כשהוא חזר למשול בפרובינציה.

בשעה שרוסאס היה שקוע בפעילותו הצבאית - התגלעו חילוקי דעות במחנה הפדרלי שמשל בבואנוס איירס בין נאמניו הליברליים של המושל בלקרסה, לבין נאמניו של רוסאס - בעלי חוות, אנשי צבא וסוחרים קטנים - שכינו את אנשיו של בלקרסה "גבּים שחורים" (Lomos negros) על שם הכרזות שלהם שצידן האחורי היה שחור.

העימות -באוקטובר 1833 - התנהל ברובו בעיתונות, והממשל סגר מספר ביטאונים משני הצדדים. הדמות הבולטת במחנה של רוסאס הייתה אשתו ויועצתו - אנקרנסיון אסקורה (Encarnación Ezcurra) - שכינסה מדי יום את תומכיו בביתם וארגנה הפגנות ואף פעולות אלימות.

אחד מבעלי כתבי העת - הרסטורטור של החוק (El Restaurador de la ley, משיב עטרת החוק ליושנה) - הועמד לדין, אנקרנסיון הפיצה ידיעות מפוברקות ברחבי העיר שגרמו למחאה ולהתגודדות של רבים מחוץ לעיר, ולעזרתם בא אחד הגנרלים שהטיל מצור על העיר וגרם לבלקרסה להתפטר מתפקידו כמושל.

במקום בלקרסה התמנה הגנרל חואן חוסה ויאמונטה (Juan José Viamonte), אך הפרות הסדר של תומכי רוסאס -בני מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים - שהתארגנו בחברה העממית הרסטורטורית (Sociedad Popular Restauradora) - רק התגברו. הזרוע החמושה של החברה העממית הרסטורטורית הייתה המסורקה (La Mazorca) - קבוצה של מחרחרי מהומות שתקפה את בתי מתנגדיו של רוסאס ואף אותם אישית; אך לא באותה היקף כפי שעוד יקרה בעתיד.

מספר חודשים מאוחר יותר - בתחילת 1834 - רוסאס שב לבואנוס איירס, ויאמונטה נאלץ להתפטר, ורוסאס נבחר במקומו; אך הוא סירב בתואנות שונות, ובמקומו נבחר ידידו ויו"ר הרשות המחוקקת - מנואל ויסנטה מסה (Manuel Vicente Maza), זה שליווה אותו בימי נעוריו.

 

 

משפרץ עימות בין סלטה וטוקומן, מושל בואנוס איירס - מנואל ויסנטה מסה - שלח בעצת רוסאס את הגנרל פקונדו קירוגה בתור מתווך. בדרך קירוגה חוסל בידי שלוחם של האחים ריינפה (Reynafé) שמשלו אז בקורדובה, ב-16 באוקטובר 1835.

בשל תחושת אי היציבות והאלימות שנוצרה בעקבות הרצח - מסה התפטר ב-7 במרץ 1835, הרשות המחוקקת בחרה ברוסאס במקומו, רוסאס התנה זאת בקבלת סמכויות בלתי מוגבלות ללא צורך לתת עליהן דין וחשבון, ודרישותיו נענו. בטווח המיידי הרשות המחוקקת לא פוזרה ואף לא בתי המשפט, ויעבור זמן עד שהאופי הדיקטטורי של סמכויותיו יתגלה והוא יעשה בו שימוש.

הרצחו של קירוגה חיזק את מעמדו של רוסאס בתור המנהיג הבלתי מעורער של הפדרליים: קירוגה כבר לא היה בין החיים, מעמדו של אסטניסלאו לופס - מושל סנטה פה - שהיה מקורב לאחים ריינפה, נחלש יחד עם מקורביו כדוגמת חואן פליפה איבארה (Juan Felipe Ibarra) - מושל סנטיגו דל אסטרו - וחוסה פליקס אלדאו ( José Félix Aldao) - מושל מנדוסה.

מכיוון שלמדינה לא הייתה אז חוקה, מפלתו של רוסאס ב-1853 חייבה אתחקיקתה שכן הסמכויות שהחזיק בידיו בתור מושל בואנוס איירס היו נרחבות לאין שיעור מאלו של נשיא בפועל. ההיסטוריה הארגנטינאית מתייחסת אליו כאל עריץ ודיקטטור, הגם שזרמים רוויזיוניסטיים רואים בו מגן הריבונות הלאומית.

קודם שנכנס לתפקידו, הביטאון של תומכיו דרש עריכת משאל עם ^[4] שיאשרר את התמיכה הרחבה בו, וזה קרה בין 26 ו-28 באפריל 1835: 9713 תמכו, 7 התנגדו; מתוך אוכלוסייה של כ-60,000 איש שמתוכם יש לנכות את הקטינים והנשים.

רוסאס נכנס לתפקידו ב-13 באפריל 1835 לקדנציה בת 5 שנים.

בין צעדיו הראשונים היה הבאתם למשפט בבואנוס איירס של האחים ריינפה שזממו את רצח קירוגה ושל הרוצח עצמו, ולאחר משפט שנמשך שנים הם נידונו למוות. רוסאס נטל לעצמו סמכות להקים בית משפט לאומי, וכך הוא בנה את מעמדו כמנהיג לאומי אף על פי שמשל רק על הפרובינציה.

מהר מאוד הוא סילק מהשירות הציבורי ומהפיקוד בצבא את כל מי שנחשד באונטריות, ולאחר מכן חייב לכתוב סיסמאות תמיכה פדרליות בראשי המסמכים הציבוריים. מכיוון שהדגל הלאומי היה בצבעי תכלת-לבן שהיה גם צבעם של האוניטרים, הדגל של הפדרליים היה בכחול כהה - כמעט סגול.

הארגונים שתמכו בו בתקופה שקדמה לקדנציה השנייה של - החברה העממית הרסטורטורית בהנהגת אשתו אנקרנסיון והזרוע החמושה - המסורקה - המשיכו לפעול באין מפריע נגד יריביו.

לאחר שביצר את מעמדו בשלטון, כרת בריתות עם מנהיגי הפרובינציות האחרות שאיפשרו לו לשלוט על המסחר הימי ועל ענייני החוץ של הקונפדרציה.

פדרו פרה (Pedro Ferré) - מושל קוריינטס - הוביל מהלך שקרא לנקיטה במדיניות כלכלה פרוטקציוניסטית - שימוש במכסי מגן על תוצרת חוץ מחד וסובסידיה לתוצרת המקומית מאידך - כדי להגן על הייצור המקומי שנפגע בגלל מדיניות הסחר החופשי.

בעקבות כך רוסאס פרסם את חוק המכס ^[5] ב-18 בדצמבר 1835 שאסר יבוא מוצרים מסוימים והטיל מכס - בשיעור של עד 50% - על אחרים; אך שמר על רמת מיסוי נמוכה של כ-5% על מוצרי השקעה מיובאים שלא ניתן היה לייצר בארגנטינה. הוא קיווה לקנות בכך את לבם של המושלים האחרים, ואמנם צעדים אלו קידמו את הייצור בפרובינציות הפנימיות על חשבון היבוא שפחת.

בהמשך, לנוכח הסגר הימי הצרפתי, רוסאס יפחית מעט את שיעורי המכס, אך לא לרמתם ההתחלתית.

פראגוואי שהסחורות הגיעו אליה דרך נהר הפרנה בהיעדר מוצא לים, סירבה להצטרף לצעדיו של רוסאס, ומכיוון שהוא חשש שסחורה זולה תוברח משם לארגנטינה דרך קוריינטס, הוא הטיל מכס גם על סחורה מקוריינטס.

רוסאס ניהל מדיניות כלכלית שמרנית: לא הדפיס כסף ולא הכניס את בואנוס איירס לחובות, אך גם לא פרע את החובות מתקופת שלטונו של ריוודוויה ומלחמת ארגנטינה–ברזיל. ריוודוויה הקים את הבנק הלאומי בשיתוף עם סוחרים אנגלים, אולם השטרות שהוא הנפיק איבדו במהירות את ערכם בשל הדפסה שלוחת רסן. רוסאס סגר אותו והקים במקומו את הבנק של הפרובינציה של בואנוס איירס (כיום - אחד הבנקים המסחריים החשובים בארגנטינה). השטרות שהנפיקה בואנוס איירס היו בשימוש בכל רחבי הארץ, והחליפו את השימוש בכסף בוליביאני שהיה מקובל עד אז.

הסדר והמשמעת שהוא דגל בהם התבטאו גם בדוחות מפורטים על ההכנסות וההוצאות של הפרובינציה שהתפרסמו תדיר, כולל במקרים בהם הפקיע את רכושם של מתנגדיו אותם חיסל, רך הקפיד לשלוח להוריהם דוחות מפורטים של מה שהוחרם.

רוסאס, אף על פי שהיה "רק" מושל בואנוס איירס, היה ממונה עקב כך על יחסי החוץ של הקונפדרציה הארגנטינאית.

בצפון התנהלה מלחמה בין ארגנטינה לקונפדרציה של פרו ובוליביה בין אוגוסט 1837 ויוני 1838 על רקע ניסיונות לפלוש לחוחוי וסלטה בתמיכתם של גורמים אוניטריים. את המלחמה ניהל פליפה הרדיה (Felipe Heredia) - מושל טוקומן - והיא מומנה על ידי בואנוס איירס. הרדיה היה הקאודיז'ו האחרון שלא עמד בצילו של רוסאס, אולם הוא חוסל בידי אחד מקציניו לאחר תום המלחמה.

היחסים עם ברזיל היו מעורערים אך לא התדרדרו לכדי מלחמה עד לקרב קסרוס (Caseros) בו הודח רוסאס ב-1852 ושגם כוחות מברזיל נטלו בו חלק.

הבעיות עם צ'ילה היו בעיקר על רקע היותה מדינת מקלט לחלק ממתנגדיו של רוסאס, שניסו ליזום משם פעולות נגד הפדרליים.

פראגוואי הכריזה רשמית על עצמאותה ב-1842 אף על פי שהייתה עצמאית באופן מעשי מזה עשרות שנים, והכרזה זו כוונה בעיקר כלפי רוסאס ששאף לצרף אותה לקונפדרציה הארגנטינאית, ולשם כך חסם את התעבורה אליה דרך נהר הפרנה כדי לאלצה להיכנס למשא ומתן איתו, אך ללא הועיל. עם זאת לא היו עימותים צבאיים בין הצדדים.

באורוגוואי, הנשיא החדש מנואל אוריבה (Manuel Oribe) בשנת 1835 הצליח להשתחרר מהשפעת קודמות - פרוקטואוסו ריוורה (Fructuoso Rivera), אלא שריוורה בתמיכת אוניטריים גולים במונטווידאו - בהם לוואז'ה - שהדיח בעבר את מושל בואנוס איירס דורגו והודח בעצמו בידי רוסאס - וגורמים צבאיים מברזיל, הקים את מפלגת האדומים (el partido colorado) והצית את המלחמה הגדולה (la Guerra Grande) 1839-1851. באמצע 1838 החל המצור על מונטווידאו של האדומים בתמיכת הצי הצרפתי. אוריבה נאלץ להתפטר באוקטובר 1838 ועבר לבואנוס איירס.

הבעיות הגדולות היו עם צרפת: הצרפתים שמרו על פרופיל נמוך באזור במשך שני עשורים, עד שהמלך לואי פיליפ החליט להשיב לה את מעמדה כמעצמה, לאלץ מדינות חלשות לבצע ויתורים כלכליים, ואף להכפיפן לצרפת כמושבות או מדינות חסות. בדרום אמריקה היא שאפה להרחיב את השפעתה ואת סחר החוץ שלה. מתוך מודעות לכוחה של בריטניה, לואי פיליפ הכריז ב-1838 בפרלמנט שרק בתמיכת צי חזק ניתן יהיה לפתוח שווקים חדשים למוצרים הצרפתיים.

מכיוון שארגנטינה לא הייתה עדיין מאורגנת מבחינה חוקתית ושקועה במאבקים פנימיים, הצרפתים סברו שיוכלו להשיג בקלות ויתורים מסחריים. בנובמבר 1837, סגן הקונסול הצרפתי העביר לשר החוץ פליפה ארנה (Felipe Arana) דרישה לשחרור שני אזרחים צרפתיים שנחשדו בריגול לטובת בוליביה ובהברחות, הסכם מסחרי בתנאים דומים לאלו שבריטניה נהנתה מהם, ושחרור אזרחי צרפת מחובת השירות הצבאי (אז היה מדובר בשניים בלבד..).

ארנה דחה את התביעות, ומספר חודשים לאחר מכן, במרץ 1838, הצי הצרפתי הטיל סגר על נמל בואנוס איירס ועל השיט בנהרות של הליטורל (האורוגוואי והפרנה), תוך שהוא מציע לפרובינציות של הליטורל לצאת נגד רוסאס בתמורה להסרת הסגר נגדן.

באוקטובר 1838 כח צרפתי כבש את האי מרטין גרסיה (Martín García) השולט על שפך נהר אורוגוואי לריו דה לה פלאטה, לכד את מגיניו ושחרר אותם בבואנוס איירס בצירוף מכתב הערכה לעמידתם האמיצה נוכח כח גדול בהרבה משלהם ומצויד טוב יותר.

הסגר השפיע על כלכלת הפרובינציה במונעו אפשרות לייצא, ופגע במגדלי הבקר ובסוחרים שרבים מהם החלו לתמוך באופוזיציה.

רק לגבי הנושא של שחרור אזרחי צרפת מחובת השירות הצבאי, רוסאס השתהה במשך כשנתיים בטרם השיב. ההתנגדות שלו לא הייתה עקרונית, אלא שהוא ציפה להתייחסות מכובדת כאל מדינה ריבונית, ורק כשצרפת שלחה שר בכיר הוא ניאות לחתום על הסכם כשווים מול שווים, ושם לסגר קץ באוקטובר 1840.

ב-1837 קמה קבוצה של אינטלקטואלים צעירים שדגלה באידיאלים של הרומנטיקה האירופאית ודמוקרטיה ליברלית, והזדהתה עם המורשת משנותיה הראשונות של ארגנטינה.

הקבוצה הקימה "סלון ספרותי" שנסגר בפקודת רוסאס, ותנועה סודית בשם "ארגנטינה הצעירה" (La Joven Argentina) שנוסדה בידי אסטבן אצ'ווריה (Esteban Echeverría) ב-1838; והשיגה כך מידה מסוימת של השפעה.

צעירים אלו שהיו צאצאי מהגרים, שאפו להוות אלטרנטיבה לפדרליים ולאוניטרים, עסקו ביצירה הספרותית הלאומית ומכאן - בזהותה המתגבשת של ארגנטינה, והשפעת הרעיונות שלהם באה לידי ביטוי בעיקר לאחר הדחתו של רוסאס ב-1852. לרוב רואים בהם מובילים חברתיים שתרמו לעיצוב פני האומה, אך בקרב היסטוריונים רוויזיוניסטיים הם מצטיירים כמתבטלים בפני התרבות האירופאית, מייבאי ערכים זרים ואף כבוגדים ומשתפי פעולה עם האויב.

עמדתם נגד מדיניותו של רוסאס כלפי הצרפתים הובילה לרדיפתם בידי המסורקה - הזרוע החמושה של רוסאס. איש מהם לא נרצח, אך רבים העדיפו לגלות בשל רדיפתם: הרוב למונטווידאו, והשאר לסנטיאגו דה צ'ילה; ובתור מתנגדים לרוסאס חברו מסיבות מעשיות לגולים האוניטריים.

במהלך השנים 1836–1838 רוסאס רכש שטח אדמה בסביבות בואנוס איירס והחל להקים שם מתחם מגורים עבור עצמו במשך כעשור שכלל בית מידות - הגדול מסוגו בפרובינציה באותם ימים, תעלות מים, אגם מלאכותי, שטח מיוער, פרקים ועוד; ולמקום קרא "פלרמו דה סן בניטו" (Palermo de San Benito) עם השלמת הפרויקט ב-1848.

מקור השם אינו ברור.

ביוני 1838 הגיע לבואנוס איירס דומינגו קוז'ן (Domingo Cullen), מבכירי הממשל בפרובינציה של סנטה פה, במטרה לתווך בין רוסאס למפקד הצי הצרפתי; אולם מהר מאוד שינה טעמו והחל לדון עם האדמירל הצרפתי לגבי שיתוף פעולה בין סנטה פה לבינו נגד רוסאס. תוף כדי כך נפטר מושל סנטה פה ומקורבו של רוסאס עוד מזמן הדחתו של לוואז'ה - אסטניסלאו לופס (Estanislao López) - וקוז'ן מיהר לסנטה פה כדי להיבחר כמושל במקומו. רוסאס ומושל אנטרה ריוס - פסקל אצ'אגואה (Pascual Echagüe) - לא הכירו בו בתואנה שהוא ספרדי, והובילו להדחתו והחלפתו בחואן פאבלו לופס (Juan Pablo López) - אחיו של המושל המנוח הקודם.

קוז'ן נמלט לסנטיאגו דל אסטרו ומצא מקלט בביתו של המושל חואן פליפה איברה (Juan Felipe Ibarra), ומשם הוא ארגן פלישה לקורדובה של מתנגדי מושל קורדובה - מנואל לופס (Manuel López). הפלישה נכשלה, ואיברה עצר את קוז'ן ושלח אותו לבואנוס איירס, ומשנכנס לתחומה של הפרובינציה - חוסל בידי שלוחיו של רוסאס, ביוני 1839.

עוד קודם לכן, במהלך הקדנציה הקצרצרה שלו כמושל סנטה פה, קוז'ן כרת ברית נגד רוסאס עם מושל קוריינטס חנארו ברון דה אסטרדה (Genaro Berón de Astrada). אסטרדה, מצידו, חתם על ברית עם פרוקטואוסו ריוורה (Fructuoso Rivera) - נשיא אורוגוואי לשעבר ולעתיד ובן בריתם של האוניטרים. הברית לא החזיקה מעמד, אך אסטרדה הזדרז להכריז מלחמה נגד בואנוס איירס ואנטרה ריוס. אצ'אגואה - מושל אנטרה ריוס - פלש לקוריינטס, הרס את צבאו של יריבו בקרב פגו לרגו (Pago Largo) ב-31 במרץ 1839 בו אסטרדה עצמו נהרג.

במאי 1839, בתמיכה מדינית וכספית של בואנוס איירס וצבאית של מתנגדי ריוורה, אצ'אגואה פלש לאורוגוואי, הגיע סמוך למונטווידאו, אך הובס בידי ריוורה בקרב קגנצ'ה (Cagancha) ב-29 בדצמבר 1839, כשריוורה שב כבר לכס הנשיאות.

הצי הצרפתי לא השיג הרבה עם הסגר, אך במקביל תמך במתנגדיו של רוסאס ובממשל של ריוורה ששימש כמנהיג על כללי מוסכם של כולם.

משהחלה פלישתו של אצ'אגואה לאורוגוואי, ריוורה החליט לפלוש בתגובה לאנטרה ריוס. הוא פנה למושל קוריינטס פדרו פרה (Pedro Ferré) שהעמיד את צבאו תחת פיקודו; עם זאת צבא קוריינטס הובס מהר מאוד משניסה לתקוף את סנטה פה.

בבואנוס איירס החלה להיווצר אופוזיציה לרוסאס בהנהגתו הצבאית של הקולונל רמון מסה (Ramón Maza), בנו של יו"ר הרשות המחוקקת - מנואל מסה, מקורבו של רוסאס. בדרום הפרובינציה^[6] קמה התארגנות בשם "בני החורין מהדרום" (Libres del Sur) של בעלי חוות לגידול בהמות, שבעקבות הסגר הצרפתי והפגיעה ביצוא - תכננו הפיכה; וההתארגנות התפשטה במהירות.

הם בנו על תמיכתו של לוואז'ה - יריבו של רוסאס שהודח על ידו שנים קודם לכן, ואשר אמור היה לצלוח את ריו דה לה פלאטה ולנחות במפרץ סמבורומבון (Bahía de Samborombón) ^[7].

התוכנית נכשלה: לוואז'ה שינה את תוכניותיו ופנה לאנטרה ריוס, ורוסאס חיסל את מנואל מסה האב ואת רמון מסה הבן בסוף יוני 1839. בני החורין מהדרום הובסו בידי פרודנסיו רוסאס (Prudencio Rosas) - אחיו של חואן מנואל רוסאס - בקרב צ'סקומוס (Chascomus) ב-7 בנובמבר 1839, ומנהיגיהם חוסלו או נכלאו או נמלטו.

לאחר הרצחו של פליפה הרדיה (Felipe Heredia) - מושל טוקומן - ב-16 בנובמבר 1838 האוניטרים בצפון החלו להתארגן ותפסו את השלטון בטוקומן, סלטה, חוחוי וקטמרקה. רוסאס שחשש שהם ישתלטו על הנשק ששמלח למלחמה נגד בוליביה ופרו, שלח כח צבאי שישתלט עליו קודם, ובראשו הגנרל גרגוריו אראוס דה למדריד (Gregorio Aráoz de Lamadrid) - האוניטריסו שבעשור הקודם נלחם בראש הליגה הפנימית נגד פקונדו קירוגה והובס וגלה למונטווידאו.

האוניטרים הקדימו אותו, השתלטו על הנשק והקימו את הקואליציה הצפונית בראשות מרקו אבז'אנדה (Marco Avellaneda) מטוקומן, אביו של ניקולאס אבז'אנדה - לימים נשיא ארגנטינה. הם ניסו לצרף את חואן פליפה איבארה (Juan Felipe Ibarra) - מושל סנטיאגו דל אסטרו - ואת תומאס בריסואלה (Tomás Brizuela) - מושל לה ריוחה: הראשון סירב ונשאר נאמן לרוסאס, והשני התפתה לאחר שהובטח לו שיקבל את הפיקוד על כוחות הקואליציה.

בסוף 1840 למדריד פלש לקורדובה לאחר שקבוצת ליברלים הדיחה את מנואל לופס (Manuel López) - המושל הפדרלי של קורדובה - ותכננה הפיכות בסן לואיס ובמנדוסה ששתיהן נכשלו בסופו של דבר.

חואן לוואזה (Juan Lavalle) פלש לאנטרה ריוס. בקרב הראשון, נגד המושל המקומי פסקואל אצ'גואה ( Pascual Echagüe), הוא ניצח, אך הפסיד בשני, ובעזרת הצי הצרפתי הצליח לחלץ את כוחותיו מאנטרה ריוס ונחת בצפון הפרובינציה של בואנוס איירס. הוא הגיע לקרבת העיר בה שימש כמושל שנים קודם לכן, והמתין שהיא תתמרד ותצטרף אליו. בניגוד לציפיתיו, העיר נשארה נאמנה לרוסאס, ואילו חייליו של לוואז'ה הם אלו שהחלו לערוק; בשעה שרוסאס ארגן את כוחותיו סביבו.

לוואז'ה החל לסגת משהבין שהוא נמצא בנחיתות מול רוסאס. הצרפתים שתלו תקוות רבות בלוואז'ה, ויתרו והגיעו להסכם עם רוסאס לגבי הסרת הסגר. לוואז'ה, ללא סיוע ימי מהצרפתים, כבש את סנטה פה, אך צבאו המשיך להתפורר. רוסאס שהצליח להיחלץ מהסגר הצרפתי, מינה את אוריבה - נשיא אורוגוואי לשעבר - כמפקד הצבא.

כשהבין שלוואז'ה נמלט, רוסאס פתח במבצע חיסולים: עשרות נרצחו, מאות בתים נבזזו, והרחובות הפכו שוממים. תומכי האוניטרים נרדפו כמו כל מה שדבק בו צל חשד לאוניטריות, כולל כל מה שהיה בצבעי תכלת ירוק של האוניטרים; והכל נצבע באדום פדרלי: הבתים, הבגדים והמדים.

רוסאס לא ניסה לעצור את הטרור שהפך לספונטני וללא הוראות מפורשות ממנו, ורק משהיה בטוח שיצייתו לו - הורה להפסיק ואיים בסנקציות חמורות נגד מי שיפר את הנחיותיו, והאלימות פסקה בבת אחת.

הטרור של שנת 1840 היה שיאו של השימוש באלימות למטרות פוליטיות בידי רוסאס ותומכיו. חלק מההיסטוריונים טוענים שהשימוש חסר המעצורים בטרור אפיין את כל תקופת שלטונו של רוסאס, ואחרים טוענים שרק את התקופה הזו שנמשכה מספר שבועות, ובכל מקרה לא במשך כל תקופת שלטונו. בכל מקרה - רוסאס השתמש בטרור פחות כדי לחסל אויבים ויותר כדי לזרוע פחד.

ב-1842 הוא הכריז על עצמו כשליט יחיד בחסדי האל להצלת המולדת^[8].

לוואז'ה, לאחר שנסוג מבואנוס איירס לסנטה פה, נסוג משם לקורדובה, והובס שם בקרב קבראצ'ו הראדו (Quebracho Herrado) ב-28 בנובמבר 1840 בידי מנואל אוריבה (Manuel Oribe) - נשיא אורוגוואי לשעבר וכעת מפקד הצבא הפדרלי. לוואז'ה נאלץ לסגת לטוקומן, שם הצטרף לזמן קצר ללמדריד - המפקד האוניטרי שחצה את הקווים פעמיים: הצטרף לרוסאס אך שב למחנה האוניטרי. למדריד הפנה את כוחותיו לקוז'ו, הם ניצחו בקרב אנגקו (Angaco) בסן חואן ב-16 באוגוסט 1841, אך הובס מייד לאחר מכן בקרב צקריז'ה (Chacarilla) ב-18 באוגוסט 1841. מפקד הכח - מריינו אצ'ה (Mariano Acha) - הוצא להורג לאחר מכן בידי המנצחים.

למדריד עצמו התמנה למושל מנדוסה, אך זמן קצר לאחר מכן הובס בקרב רודאו דל מדיו (Rodeo del Medio) ב-24 בספטמבר 1841, והוא יחד עם אלו ששרדו - נמלט לצ'ילה.

לוואז'ה עצמו לא המשיך לקוז'ו עם למדריד אלא המתין בטוקומן לאוריבה הפדרלי שהביס אותו בקורדובה, וניגף שוב בקרב פמאיז'ה (Famaillá) בספטמבר 1841. בן בריתו מרקו אבז'נדה חוסל, ולוואז'ה עצמו שנמלט לחוחוי נהרג שם מירי תועה, ונקבר בפוטוסי שבבוליביה, אליה נמלטו אחרוני האוניטרים מהצפון.

ההצלחה האירה פנים לאוניטרים דווקא בקוריינטס בה הגנרל חוסה מריה פס (José María Paz) הביס וחיסל את צבאו של מושל אנטר ריוס - פסקואל אצ'גואה (Pascual Echagüe) - בקרב קאגואסו (Caaguazú) ב-28 בנובמבר 1841. משם הוא פלש לאנטרה ריוס במקביל לפרוקטואוסו ריוורה (Fructuoso Rivera) שהגיע מאורוגוואי, והתמנה למושל; אך סכסוך עם פדרו פרה (Pedro Ferré) - מושל קוריינטס - אילץ אותו להימלט ולהשאיר את כוחותיו תחת פיקודו של ריוורה.

באותה תקופה, ג'וזפה גריבלדי - גיבורה הלאומי של איטליה לעתיד - השתתף בפעולות ימיות בנהרות של ארגנטינה ואורוגוואי. האדמירל הוותיק גיז'רמו בראון (Guillermo Brown) שהשתתף במלחמת העצמאות של ארגנטינה, במלחמת ארגנטינה–ברזיל ואף במלחמת האזרחים הזו לצידו של רוסאס - התפעל מאומץ הלב שגילה, אך התייחס למלחים האיטלקים כאל פירטים.

בסנטה פה, המושל חואן פאבלו לופס (Juan Pablo López) נמלט עם ריוורה למזרח אנטרה ריוס לאחר שאוריבה - מפקד הצבא הפדרלי - הביס אותו באפריל 1842, ושם הוא הובס שנית בקרב ארוז'ו גרנדה (Arroyo Grande) בדצמבר 1842.

רבים מהמובסים חוסלו בפקודות אוריבה ורוסאס, ומלחמת האזרחים תמה לעת עתה.

 

ההיסטוריוגרפיה הליברלית של המאה ה-19 מתייחסת לתקופת שלטונו של רוסאס כתקופה של קפאון, ואילו התקופה שלאחר נפילתו כאל תקופה של שינויים דרמטיים; אך בחינה מדוקדקת של העובדות מפריכה זאת.

לחוק המכס מ-1836 הייתה השפעה משתנית, והוא יושם באופן סלקטיבי בכפוף לסגרים הימיים של המעצמות הזרות. שני אלו היטיבו עם הפרובינציות הפנימיות, ואנטרה ריוס היא דוגמה טובה לכך.

בתקופה זו הגיע גל הגירה גדול מאירופה: אירלנד, גליסיה, ארץ הבסקים ואנגליה; הם לא בחרו בהתיישבות חקלאית נפרדת אלא השתלבו בחברה הקריאולית. אירים ובסקים עסקו בגידול בקר והפכו בהמשך לבעלי חוות, גידול כבשים החליף את גידול הפרות, והדבר הוביל לגידול ביצוא הצמר שיצר תלות באנגליה שהייתה הקניינית הגדולה אז.

החברה הארגנטינאית נותרה נטולת אופוזיציה שכן מי שלא הזדהה עם הפדרליים נאלץ לגלות או שחוסל, והדבר היה נכון גם בבואנוס איירס וגם בפרובינציות בהן שלטו בעלי בריתו של רוסאס.

בין בעלי ברית אלו ניתן למנות גם את חוסטו חוסה דה אורקיסה (Justo José de Urquiza) מושל אנטרה ריוס: הוא היה הגנרל המצליח ביותר מבין הפדרליים: לאחר ניצחונו של אוריבה בקרב ארוז'ו גרנדה בדצמבר 1842 וחיסולה הסופי של הקואליציה הצפונית, כל ההישגים הפדרליים היו בזכות אורקיסה וצבא אנטרה ריוס בצירוף תגבורות מבואנוס איירס. אורקיסה היה אדם עשיר, וניצל את הגעתו לשלטון כדי להתעשר יותר; ובשל מעמדו הצבאי - רוסאס העדיף להתעלם מההברחות מאנטרה ריוס למונטווידאו הנצורה: מצד איד אורקיסה היה שותף למצור, אך מצד שני הרוויח מההברחות לשם.

היחסים עם הכנסייה הקתולית היו מורכבים: רוסאס היה קתולי מאמין, אך ראה עצמו כממשיכה של מדיניות הסמכות המלכותית (Patronato regio) שהעניקה סמכות להתערבות בענייני הכנסייה למלכים במדינות הקתוליות.

כך הוא קיבל ב-1836 את מסדר הישועים והעניק להם הטבות שונות, אך משסרבו לתמוך בו בפומבי - הוא התעמת איתם ולבסוף הם נאלצו לגלות למונטווידאו.

שאר הכנסיות תמכו בו בפומבי, ערכו מיסות לציון הצלחותיו, דמויות הקדושים הולבשו באדום - צבעם של הפדרליים, ואפילו דיוקנו של רוסאס עצמו צורף להם. כל זה נעשה בשיתוף פעולה של מריאנו מדראנו (Mariano Medrano) - הבישוף של בואנוס איירס במהלך שלטונו של רוסאס.

אחד האירועים המפורסמים מאותה תקופה היה הרומן האסור בין קמילה או'גורמן והכומר לדיסלאו גוטיירס (Ladislao Gutiérrez) שזכו לתמיכת האוניטרים ממונטווידאו, נמלטו מבואנוס איירס, ולבסוף חוסלו בפקודת רוסאס.

לאחר שחיסל את בקואליציה הצפונית בקרב ארוז'ו גרנדה בדצמבר 1842, התפנה מנואל אוריבה (Manuel Oribe) - נשיא אורוגוואי לשעבר וכעת מפקד הצבא הפדרלי - להיפרע מפרוקטואוסו ריוורה (Fructuoso Rivera) - נשיא אורוגוואי בעבר ובהווה ופטרונם של האוניטרים הגולים במונטווידאו; והטיל מצור על העיר בשנת 1843.

ריוורה נתמך על ידי ציי צרפת ואנגליה, ובהמשך גם על ידי ברזיל, ולצידו בעיר הנצורה עמדו גולים מארגנטינה ושכירי חרב מאירופה; וכך המצור התנהל לאיטו עד 1851. גיז'רמו בראון סגר בהתחלה גם את המוצא של מונטווידאו לים וכמעט הכריע בכך את המערכה, אך ציי צרפת ואנגליה הרחיקו אותו משם ושמרו את הנתיב הזה פתוח.

ריוורה גורש מהעיר במהלך המצור, אך אוריבה מעולם לא הצליח ללכוד אותו.

במהלך כל התקופה הזו, מיטב כוחותיה של בואנוס איירס צרו על מונטווידאו. תקופה זו מוכרת גם בתור "המלחמה הגדולה" (La Guerra Grande: 1839-1851).

קוריינטס התמרדה שוב נגד רוסאס ב-1843 בראשות האחרים מדרייגה (Madariaga), אך המרד לא התפשט לפרובינציות האחרות. רק ב-1846–1847 אורקיסה הצליח להביסם ולאחד את ארגנטינה מאחורי רוסאס.

רוסאס אסר על השייט בנהרות הפנימיים (הפרנה והאורוגוואי) במטרה לכפות את חוק המכס של בואנוס איירס - הנמל היחידי שסחר עם אירופה - חוק שהיטיב עם בואנוס איירס אך פגע בכל שאר הפרובינציות. אנגליה ניסתה לכפות שיט חופשי כדי למכור את תוצרתה.

בעקבות כך, הציים של אנגליה וצרפת הטילו סגר ימי על נמל בואנוס איירס ב-18 בספטמבר 1845 ומנעו מהצי שלה לסייע לאוריבה שצר על מונטווידאו; והצי של בואנוס איירס בפיקודו של גיז'רמו בראון נלכד למעשה בידי הצי הבריטי.

הצי המשותף הפליג במעלה הפרנה כדי ליצור קשר עם קוריינטס ועם פרגוואי שהחלה אז להיפתח ליחסי חוץ ^[9]. הם הביסו בדרך את כוחותיו של רוסאס בקרב וואלטה דה אובליגדו (Vuelta de Obligado) ב-20 בנובמבר 1845, אך הובסו ב-4 ביוני 1846 בקרב קבראצ'ו (Quebracho), ויותר לא ניסו לשוט בנהרות.

סן מרטין שחי אז באירופה, כתב לרוסאס מכתב הוקרה ושלח אליו לאות הערכה את חרבו שעמה - כך כתב - הגן על עצמאות יבשת אמריקה. עוד קודם לכן הוא ציווה לו את חרבו עמה נלחם במאיפו (Maipú) ובצ'קבוקו (Chacabuco) - שני הניצחונות הגדולים על המלוכנים בצ'ילה; זאת כהוקרה על ההגנה על כבודה של ארגנטינה כנגד ההתערבות החיצונית.

בריטניה הסירה את הסגר ב-1847, וצרפת ב-1848; והן חתמו על הסכמים עם רוסאס ששמו קץ לעימות, והסדירו את נושא השיט בנהרות הפנימיים של ארגנטינה ואורוגוואי.

 

עם נסיגתן של אנגליה וצרפת שתמכו בעקיפין באוניטרים הנצורים במונטווידאו, המעצמה היחידה שעמדה לצידם הייתה ברזיל. רוסאס ראה במלחמה עם ברזיל עובדה בלתי נמנעת, החליט לנצל אותה כדי לכבוש שטחים במיסיונס המזרחית ^[10]. הוא הכריז עליה מלחמה ומינה כמפקד צבאו את חוסטו חוסה דה אורקיסה (Justo José de Urquiza) - מושל אנטרה ריוס.

פדרליים רבים ביקרו אותו על צעדו זה שנתפס בעיניהם כהנצחת מצב המלחמה בשביל להימנע מהשינויים החוקתיים הנדרשים בארגנטינה, שהוא התחמק מהם בעבר.

האוניטרים הבינו שלא יוכלו להדיחו לבדם מבלי להעביר לצידם חלק מהמחנה הפדרלי, והגנרל חוסה מריה פס שם יהבו על אורקיסה שיעשה זאת.

בסוף 1850 הורה על הפסקת ההברחות אל וממונטווידאו, שתרמו רבות לאנטרה ריוס בשנים הקודמות; וצעד זה שהצטרף למחיר שאנטרה ריוס שילמה בשל חוק המכס - גרם לאורקיסה להתכונן לעימות עם רוסאס.

אורקיסה תכנן היטב כיצד יצליח להביס אויב חזק כמו רוסאס, ולאחר משא ומתן ממושך כרת בריתות עם קוריינטס, וברזיל. ברזיל סייעה לא רק כלכלית - לכח שגויס ולצרכיו הפוליטיים של אורקיסה, אלא גם לוגיסטית בשינועם של הכוחות על פני הנהרות.

ב-1 במאי 1851 הוא פרסם הצהרה שקראה תיגר על מנהיגותו של רוסאס, וכלל דרישה לרפורמות חוקתיות שיגבילו את הדומיננטיות של בואנוס איירס. הוא ניצל את מנהגו של רוסאס "להתפטר" מדי שנה מתפקידיו הלאומיים בתחום יחסי החוץ בידיעה ש"התפטרותו" תידחה; והודיע שהוא - אורקיסה - מקבל אותה.

לאחר מכן הוא כפה על אוריבה שצר על מונטווידאו להגיע להסכם עם האוניטרים הנצורים לגבי השלטון באורוגוואי; וגייס לצבאו רבים מחיליו על ציודם לצבא הגדול (El Ejercito Grande) שהקים.

רק בשלב זה הוא עבר לסנטה פה והדיח את המושל אצ'גואה, ולאחר מכן פלש לפרובינציה של בואנוס איירס ותקף את רוסאס. לאחר שמפקד הצבא שרוסאס גייס נטש את תפקידו, רוסאס עצמו נטל את הפיקוד והובס בקרב קסרוס (Caseros) ב-3 בפברואר 1852. הוא עזב את שדה המערכה, וחתם על מכתב התפטרות.

שנים רבות לאחר מכן, לאחר שהוא עצמו יודח ויפרוש מכס הנשיאות חזרה לאנטרה ריוס - אורקיסה יביע חרטה על הדחת רוסאס.

 

 

רוסאס מצא מקלט אצל הקונסול הבריטי, ולמחרת הועלה על אחת מאוניות המלחמה, הפליג לאנגליה, התיישב בסמוך לסאות'המפטון והקים שם אסטנסיה (estancia, חווה בסגנון המקובל בארגנטינה). כל זה במדינה עימה התעמת במשך חלק גדול משנות שלטונו.

הוא קיבל שם מעט מאוד ביקורים, אך עמד בקשרי מכתבים עם ידידו לגבי חייו ולגבי אקטואליה פוליטית. לברטולומה מיטרה הוא הציע להקים בבואנוס איירס מדינה נפרדת. הוא מעולם לא למד אנגלית או כל שפה אחרת זולת ספרדית.

הוא מת שם ב-17 במרץ 1877 כשלצידו ביתו מנואליטה.

משהגיעה הידיעה על מותו לבואנוס איירס, הממשל אסר על קיום מיסות ואירועים לזכרו, וארגן טקס לזכר מי שהוגדרו בתור "קורבנות עריצותו".

בשנת 1989 שרידיו הועברו לבואנוס איירס, והוא נקבר בבית הקברות לה רקולטה.

האחוזה שלו נותרה נטושה לאחר שגלה, וחרבה במהלך השנים הבאות. מאוחר יותר היא שימשה את הממשל לצרכים צבאיים, והפכה בתקופת שלטונו של פאוסטינו סרמיינטו לשטח ציבורי בשם פארק 3 בפברואר (Parque 3 de Febrero) - לציון תאריך קרב קסרוס שסיים את שלטונו - שהיום הוא חלק מהפארקים של שכונת פלרמו.

לאחר הדחת רוסאס, אורקיסה כינס את הקונגרס החוקתי בסנטה פה שפרסם את החוקה הארגנטינאית של 1853, ובשנת 1854 מינה אותו לנשיא ארגנטינה. בואנוס איירס שנשלטה על ידי קואליציה של אוניטרים ותומכים של רוסאס סירבה לקבל את החוקה, והתנתקה מהמדינה.

ההתנתקות של בואנוס איירס נכשלה, ומלחמות האזרחים בעשורים הבאים תמכו בדיעבד בחוסר האמון של רוסאס בחוקה ככלי להשגת הסכמה לאומית.

המושלים שבאו בעקבות רוסאס נהגו במקרים רבים באכזריות דומה לשלו, התייחסו לאויביהם כאל פושעים, וחיסלו רבים מהם.

רבים ממתנגדיו של רוסאס שנמלטו בעיקר למונטווידאו אך גם לצ'ילה - החלו לשוב לאחר נפילתו, וביניהם מנהיגיה העתידיים של ארגנטינה: ברטולומה מיטרה, פאוסטינו סרמיינטו, וחואן באוטיסטה אלברדי (Juan Bautista Alberdi) - מנסח החוקה של 1853.

רק לאחר העברת עצמותיו לקבר בבואנוס איירס הוקם לראשונה מונומנט לזכרו באחת מכיכרות העיר. בעיר אין אף רחוב לזכרו, אם כי יש כמה ביישובים אחרים בארגנטינה. דמותו מופיעה על שטרות בני 20 פסו.

  מדיה וקבצים בנושא חואן מנואל דה רוסאס בוויקישיתוף

• חואן מנואל דה רוסאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חואן מנואל דה רוסאס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
•   חואן מנואל דה רוסאס (1793-1877), דף שער בספרייה הלאומית