ברית הציונים הרוויזיוניסטים

 

 

ב-18 בינואר 1923 הודיע זאב ז'בוטינסקי במכתב על התפטרותו מן ההנהלה הציונית ומן ההסתדרות הציונית. הדבר קרה על רקע אי הסכמה להצעת החלטה שלו שעל ההנהגה הציונית לנקוט מדיניות חד משמעית ופומבית נגד הצעדים האנטי ציוניים ואנטי יהודיים של ממשלת המנדט. ביולי 1923 החל ז'בוטינסקי לכתוב בעיתון הציוני "ראזסוויט" אודות גישתו לבעיות הציונות והשקפותיו בענייני חברה, כלכלה וביטחון. מאמריו קנו לו תמיכה במיוחד אצל צעירים במדינות הבלטיות, במזרח פולין, ובקהילות של מהגרים יהודים מרוסיה בערי אירופה השונות ובארץ ישראל. ז'בוטינסקי הוזמן להרצות בברלין בפני צעירים יהודים דוברי רוסית. הוא ענה בשלילה לבקשותיהם שיחזור לפעילות פוליטית, אך הסכים לקשר אותם לקבוצות אחרות שתמכו בהשקפותיו על רפורמה בציונות. בסתיו של אותה שנה יצא למסע הרצאות מטעם עיתונו. הרצאותיו נחלו הצלחה רבה. בריגה הרצה בפני ברית הסטודנטים "חשמונאי". אלה מחו כנגדו שמצד אחד הוא מעלה דרישות מהפכניות, אך מצד שני אינו מוכן לקחת בהן חלק. קריאות דומות הגיעו מציונים בבולגריה ויוון. באותו זמן גם התוודע ז'בוטינסקי לקבוצת הצעירים בריגה שכללה את אהרן צבי פרופס, גרשון שץ, מרדכי הלשטיין ויצחק ראפאפורט, שהיוותה בסיס לתנועת בית"ר.

 

באוקטובר 1924 הודיע ז'בוטינסקי כי בפריז יפתח מטה שירכז את פעילות קבוצות האופוזיציה בציונות. פניות רבות נעשו אל הקבוצה המתהווה מכל רחבי אירופה. בין ה-25 ל-30 באפריל 1925 התכנסה הוועידה הראשונה של הקבוצה בפריז עם נציגי אקטיביסטים מארץ ישראל, בולגריה, יוון, לטביה, גרמניה, אנגליה ואוסטריה. התקבלה בה הצעת ז'בוטינסקי כי שאיפת הציונות תהא הקמת קהילה יהודית המהווה רוב בארץ ישראל משתי גדות הירדן. כמו כן יש לבטל את פירוש הציונות של בריטניה לפי הספר הלבן של צ'רצ'יל. הוועידה החליטה כי הגוף החדש יקרא "ברית הציונים הרוויזיוניסטים".

 

הברית הרוויזיוניסטית הוכרזה כחלק מן ההסתדרות הציונית אשר שומר לעצמו את הזכות לנהל הסברה פרטית בקרב יהודים לפי השקפתו. ז'בוטינסקי הסכים לעמוד בראש הרשימה הרוויזיוניסטית לבחירות הקרובות לקונגרס הציוני, למרות פרישתו מההסתדרות הציונית. דחף אותו לכך גם חששו מהצעת ויצמן להרחבת הרכב הסוכנות על ידי הכנסת אנשי הון יהודים שאינם בהכרח ציוניים. החלטותיה של הצה"ר בתחילת דרכה היו חידוש הגדודים העבריים כחלק מחיל המצב של בריטניה בארץ ישראל, יצירת תמיכה המונית מטעם יהודי העולם שתופנה כלפי הממשלות להגשמת הרעיון הציוני, והקמת קרן כספית לתנועה.

בקונגרס הציוני ה-14, שנערך בווינה ב-1925, שימש ז'בוטינסקי כציר היחיד של הרוויזיוניסטים, אולם התגבשה סיעה של ארבעה צירים עם אנשי המזרחי, הספרדים, והציונים הכלליים. בנאום שהשאיר רושם גם על מתנגדיו הכריז ז'בוטינסקי על מטרות ברית הצה"ר, מתח ביקורת על הנהלת הציונות והביע התנגדות להצעת הרחבת הסוכנות.

בקונגרס ה-15 (1927), לאחר הצטרפות חברים חדשים רבים לתנועת הצה"ר ובהשפעת מסעות הסברה של ז'בוטינסקי בבלקן ובולגריה, גדלה הסיעה ל-10 צירי קונגרס אשר קיבלו קולות של כ-8400 מצביעים.

לקונגרס הציוני ה-16 (1929) נכנסו 21 צירים של סיעת הצה"ר (מתוך 315 צירים, כלומר 6.6%). באותו קונגרס לא התקבלה הצעת הצה"ר להצהיר כי המטרה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי ראה כי עמדות התנועה הציונית מעורערות ולא היה נלהב לעמוד שוב לבחירות לקונגרס ה-17. לטעמו על הצה"ר היה ליזום פעולות עצמאיות ולנטוש את ההסתדרות הציונית. מנהיגי הצה"ר ברובם התנגדו למהלך מעין זה, התנגדות שהובילו מאיר גרוסמן ורוברט שטריקר. הנהלת הצה"ר החליטה באפריל 1931 על פשרה לפיה אם בקונגרס ה-17 לא תתקבל ההצהרה כי מטרת הציונות היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל, תציע ההנהלה לוועידת הצה"ר העולמית לפרוש מההסתדרות הציונית.

הקונגרס ה-17 נערך ביולי אותה שנה. סיעת הצה"ר יוצגה בו על ידי 52 צירים (מתוך 254, כלומר 20.5%). בקונגרס זה לא התקבל ניסוח "המטרה הסופית" של הציונות כפי שהעלתה הצה"ר. בצעד הפגנתי קרעו כל הרוויזיוניסטים בעקבות ז'בוטינסקי את כרטיסי הצירים שלהם ועזבו את הקונגרס. בקונגרס גם התפטר חיים ויצמן מתפקיד נשיא ההסתדרות במחאה על המדיניות הבריטית האנטי ציונית, ובמקומו התמנה נחום סוקולוב.

כאמור הצעתה של הצה"ר לא התקבלה בקונגרס, אך הסכם הפשרה שנחתם בבולון בצרפת לא הוצא אל הפועל בשל התנגדות אישים בהנהלת התנועה. נוצר משבר בשל תמיכת חלקים רחבים מאוד בתנועת הצה"ר העולמית בעמדת ז'בוטינסקי.

בספטמבר אותה שנה התכנסה בקאליי שבצרפת ההנהלה העולמית. על אף מחלוקות קשות נשמרה אחדות התנועה. הוחלט כי כל חברי הצה"ר ינהגו לפי החלטות הנהגתה, אולם חברים שלא ירצו לשלם את השקל הציוני יוכלו להימנע מכך. כמו כן הוחלט לבחון היפרדות מן ההסתדרות הציונית. אותו זמן גם החלה היפרדות העובדים הרוויזיוניסטים מהסתדרות העובדים הכללית והחלה להיווצר הסתדרות העובדים הלאומית, שלימים הייתה ארגון העבודה של הרוויזיוניסטים.

למרות ההחלטות נותר המשבר בהצה"ר בעינו כאשר הרדיקלים הרוויזיוניסטים רואים בחומרה את חוסר ההכרעה: האם תנקוט הצה"ר בקו פוליטי עצמאי או שתישאר חוסה, חסרת השפעה, בצל ההסתדרות הציונית. תחת המחלוקות הקשות בתנועה התכנסה הוועידה העולמית החמישית באוגוסט 1932. ההסכם של קאליי אושר ברוב גדול והוחלט לדרוש כי בשל המדיניות האנטי ציונית של בריטניה תעביר ההנהלה הציונית את משרדיה מלונדון. אולם המחלוקות נותרו גם אחרי כן. ארבעה מתוך חמשת חברי ההנהלה העולמית התנגדו לעיסוק בקו פוליטי עצמאי ונטו להפנות כוחות להתמודדות לקונגרס הציוני. לעומתם ניצב ז'בוטינסקי כשמאחוריו ניצב הרוב המוחלט של חברי הצה"ר. מועצת התנועה כונסה שוב במרץ 1933. ז'בוטינסקי טען נגד הסכם קאליי ודרש פעילות פוליטית עצמאית לתנועה. ניצבו מולו מאיר גרוסמן, רוברט שטריקר, ריכארד ליכטהיים ויעקב כהן. הישיבה קרסה וז'בוטינסקי נענה למחרת היום להצעות על פיזור ההנהלה מתוקף תפקידו כנשיא ועל קיום משאל אצל כלל מתפקדי הצה"ר על הסוגיה. ההתנגדות החריפה מצד ההנהלה המודחת הביא ליצירת שתי רשימות רוויזיוניסטיות נפרדות בבחירות לקונגרס הציוני- הצה"ר של ז'בוטינסקי (שזכתה לכ-96,000 קולות) ומפלגת המדינה העברית של גרוסמן (שזכתה בכ-12,000 קולות).

ביוני 1933 נרצח חיים ארלוזורוב. תחת האווירה המתוחה ששררה בארץ אותם ימים בין המחנות הפוליטיים, הואשמו ברצח שלושה מחברי הצה"ר, בהם אב"א אחימאיר, ראש הזרם הרדיקלי של הצה"ר. הדבר הביא לדחיית הצעדים לעצמאות הצה"ר, שהתמודדה גם לבחירות לקונגרס ה-18. אותו קונגרס הפך למעין "בית דין" בו הורשעה התנועה הרוויזיוניסטית על ידי דוד בן-גוריון וברל כצנלסון כמעודדת פשעי טרור וכאחראית לרצח.

בהשפעת המתיחות הגדולה נועד ז'בוטינסקי עם בן-גוריון לאחר הקונגרס, ואלו הגיעו בתיווך פנחס רוטנברג לניסוח הסכמי לונדון, למטרת הסדרת יחסי הסתדרות העובדים הלאומית של הצה"ר עם הסתדרות העובדים הכללית. ועידת הצה"ר אישרה את ההסכם בכינוסה העולמי השישי בקראקוב אך חברי ההסתדרות הכללית דחו אותו.

באותה שנה גם יזמו הרוויזיוניסטים קריאה להטלת חרם כלכלי על גרמניה (ניתן לציין כי החרם מעולם לא הוסר, וכי תנועת בית"ר מקיימת אותו עד היום), וקראו לשלול את הסכם ההעברה.

סירוב זה של ההסתדרות היה עדות לכך שאין אפשרות להסדרת ההתנגשות בין הרוויזיוניסטים לאישים המובילים את ההסתדרות הציונית. בשנת 1934 יזמה הצה"ר "תנועת פטיציה"- עצומה גדולה אל ראשי המדינות והפרלמנטים באירופה שתסב את תשומת לבם לבעיית היהדות בגולה ולקיום ההבטחה לסיוע להקמת בית לאומי בארץ ישראל. ההנהלה הציונית התנגדה נמרצות לקיום העצומה והורתה לסניפיה להחרים ולהילחם בתנועת העצומה. למרות החרם הצליחה הצה"ר לגייס תמיכת 600,000 יהודים בתוכניתה. בנוסף לחרם שהטילה ההסתדרות הציונית שונה בצורה משמעותית הנוסח לגבי השקל הציוני. נקבע כי כל השוקלים מתחייבים לקבל את מרות ההסתדרות בלבד. באפריל 1935 החליטה הנהלת הצה"ר כי חבריה לא ישקלו את השקל וכי תוקם הסתדרות ציונית עצמאית.

כך כוננה ההסתדרות הציונית החדשה - הצ"ח.

 

פעילותם המדינית של הרוויזיוניסטים התקיימה בהסתדרות הציונית החדשה עד חזרתה ב-1946 להסתדרות הציונית העולמית. המפלגה הייתה חברה במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, ונציגיה היו אריה אלטמן, צבי סגל, וברוך ויינשטיין.^[1]

ב-1949, לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, דחו הרוויזיוניסטים הצעה ממנחם בגין להצטרף לתנועת החרות, מפלגה מיסודו של האצ"ל, שגם היא הלכה בדרכו של ז'בוטינסקי וחבריה כינו את עצמם 'רוויזיוניסטים'. רשימת הרוויזיוניסטים נכשלה ולא נכנסה אל הכנסת, לעומת חרות שזכתה ב-14 מנדטים. לפני הבחירות לכנסת השנייה התאחדו האיגוד העולמי של הציונים הרוויזיוניסטים ותנועת החרות תחת "ברית חרות הצה"ר".

עיתונה של מפלגת הצה"ר היה העיתון המשקיף בעריכתו של אייזיק רמבה.

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב

• מינה גראור (עורכת), ימי הצה"ר: כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית 1949-1923, מכון ז'בוטינסקי, 2013.
• יחיעם וייץ, בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין: קובץ מאמרים על התנועה הרוויזיוניסטית, הוצאת מאגנס, תשע"ב 2012.
• רינת-יה (גורודנצ'יק) רובינסון, סערה מסייעת: התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1925–1940, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"א 2010.
• זאב ז'בוטינסקי, סדרת אגרות, כרך 8, (1932-1933), תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 2006. - בעניין הפילוג בהצה"ר ורצח ארלוזורוב)

  מדיה וקבצים בנושא ברית הציונים הרוויזיוניסטים בוויקישיתוף

• יחיעם ויץ, התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת העבודה: שאלת קווי המתאר, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 365-349
•   ברית הצה"ר, דף שער בספרייה הלאומית