אפלטון

אפלטון נולד באתונה, למשפחת אצולה אמידה; אביו נקרא אריסטון, ואמו פריקטיונה. לאפלטון היו שני אחים, גלאוקון ואדיימנטוס, אחות בשם פוטונה, ואח למחצה בשם אנטיפון. משפחתו של אפלטון הייתה ידועה בייחוסה המפואר – אביו היה מצאצאיו של קורדוס מלך אתונה, ואמו הייתה קרובת משפחה של המחוקק האתונאי הידוע סולון. שמו האמיתי של אפלטון, על-פי המסורת המקובלת, היה אריסטוקלס, ובשנות לימודיו בגימנסיון קיבל את כינויו "פלטון" (שמשמעותו "רחב") – אולי בשל מבנה גופו או סגנון ההיאבקות שלו. לשפה העברית הגיע הכינוי בצורתו הערבית, ולכן הוא נקרא "אפלטון" (נוספה א' פרוסתטית).

משפחתו של אפלטון הייתה בעלת מעורבות עמוקה בפוליטיקה האתונאית. שניים מקרוביו המפורסמים היו דודיו כארמידס וקריטיאס, ששניהם השתייכו לקבוצת "שלושים הטיראנים", אשר הפילה בשנת 404 לפנה"ס את השלטון הדמוקרטי באתונה. אפלטון יועד גם הוא לעסוק בפוליטיקה, אך התאכזב מהפוליטיקאים האתונאים ומקרובי משפחתו העריצים, ועזב את שאיפותיו הפוליטיות לטובת העיסוק בפילוסופיה.

בצעירותו, בסביבות גיל עשרים (407 לפנה"ס), פגש אפלטון את סוקרטס והפך לתלמידו. הוא נכח בשעת המשפט של מורו (399 לפנה"ס), אולם לא בעת ההוצאה להורג, ממנה נעדר בשל מחלה – כך לפחות עולה מעדותו המובאת בכתביו. בניגוד לסוקרטס, אפלטון העלה על הכתב את השקפותיו הפילוסופיות והשאיר מספר מכובד של כתבי-יד. הוא הושפע רבות מיחס האתונאים לסוקרטס, וחלק ניכר מעבודתו המוקדמת הוקדש לרישום זכרונות ממורו. ישנה סברה כי בכתביו שאף אפלטון לכונן חברה בה עוולות מהסוג שהיו מנת חלקו של סוקרטס לא יוכלו להישנות.

אחרי הוצאתו להורג של סוקרטס יצא אפלטון למסעות ונראה שהרחיק עד מצרים. הוא שהה באיטליה ובסיציליה, שם פגש את ארכיטס, ראש האסכולה הפיתגוראית באותה העת. כאשר היה כבן 40, (388 לפנה"ס) הוזמן אפלטון לעיר סירקוסאי שבסיצילה על ידי תלמידו וידידו דיון, שהיה גיסו של רודן סירקוסאי דיוניסיוס הראשון. אפלטון ניסה להגשים את רעיונותיו בדבר מדינה אידיאלית בסירקוסאי אולם הרודן סירקוסאי לא ראה זאת בעין יפה ומכר אותו לעבדות. בסופו של דבר הפילוסוף אניקריס מהאסכולה הקירנאית פדה את חירותו בעד 20 מינה ושלח אותו לביתו באתונה. גרסה נוספת של הסיפור מובאת על ידי פילודמוס הטוען כי אפלטון נמכר לעבדות בשנת 404 לפנה"ס לאחר שספרטה כבשה את אגינה.

כאשר שב לאתונה, ייסד אפלטון את אחד מבתי-הספר המאורגנים הראשונים בתולדות התרבות המערבית. בית-הספר הוקם בחלקת-קרקע ב"חורשת אקדמה" (מכאן – "אקדמיה") ומטרתו – לימוד פילוסופיה ומתמטיקה תוך כדי שימור דרך החשיבה הסוקרטית. אקדמיה זו פעלה במשך מאות שנים, ונסגרה רק בשנת 529 לספירה על ידי השליט הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. מלומדים רבים למדו באקדמיה זו, הבולט מביניהם היה אריסטו.

אפלטון הקדיש את חייו להוראה באקדמיה, אולם לאחר מותו של דיוניסיוס הראשון, הוא נענה לבקשתו של דיון והחליט לשוב לסיציליה (367 לפנה"ס), במטרה להפוך את שליטה הצעיר של סירקוסאי, דיוניסיוס השני, לפילוסוף. מטרה זאת נכשלה – דיוניסיוס הגלה את דיון ואפלטון נעצר, עד שהותר לו בסופו של דבר לחזור לאתונה. לאחר שכנועים רבים ביקר אפלטון בשלישית בסירקוסאי (361 לפנה"ס), אולם עקב ביקורתו הנוקבת הוא שוב נכלא שם, ונפדה בידי חבריו. מאז לא שב עוד אפלטון לסירקוסאי, ועסק בהוראה באקדמיה ובכתיבה.

על פי מגילת פפירוס עתיקה, ששוחזרה ב-2024, אפלטון העביר את שעותיו האחרונות על ערש דווי בהאזנה למוזיקה שניגנה בחליל שפחה תראקית צעירה, בעודו סובל מחום גבוה. הטקסט במגילה מציין שאפלטון היה צלול דיו כדי למתוח ביקורת על הנגנית ולהעיר על שכך שקצב נגינתה לוקה. המגילה מציינת את מקום קבורתו המדויק של אפלטון, שלא היה ידוע קודם לכן. לפי הכתוב, אפלטון נקבר בגנו באקדמיה של אתונה, המוסד החינוכי שאותו ייסד בסביבות 358 לפנה"ס, בסמוך למקדש שהוקם למוזות ("מוזאיון"). גם על פי המגילה, אפלטון נמכר לעבדות בשנת 404 לפנה"ס.^[3][2]

אפלטון כתב בעיקר דיאלוגים – כתבים שמתואר בהם רב-שיח או דו-שיח המובל בצורה של שאלות מנחות שעליהם ניתנות תשובות או נערך ויכוח. החוקרים כיום סבורים שהדמויות המופיעות בשיחות אלו אכן חיו, ובמהלך השיחות הללו, שהיו או לא, מתוארות דעותיהם.

בין הדמויות המופיעות בדיאלוגים נמצאים הוגי דעות שאת דעותיהם הוא מבליט ואת דבריהם מביא בארוכה. הדמות המרכזית היא של סוקרטס שככל הידוע שתה את כוס התרעלה ומת בשנת 399 לפנה"ס בהיותו בן 70, כשאפלטון בן 28. אפלטון מביא גם את רעיונות הפיתגוראים ותפישותיהם לגבי המתמטיקה ובעיקר ההרמוניה של המספרים, תפישה שהותירה עקבות ברורים ב"תורת האידאות" אותה הגה.

הוגי הדעות העיקריים המוצגים בדיאלוגים הם:

• סוקרטס – מאופן הצגת דבריו נראה שאפלטון הושפע מסוקרטס יותר מכל הוגה דעות אחר.
  • אנקסגורס – פילוסוף מהזרם הפלוראליסטי. לדברי סוקרטס בפיידון, ספרו של אנקסגורס עורר בו תקווה שמדובר בכיוון פילוסופי ראוי, משום שגרס שהשכל שולט בכל, אך התאכזב לאחר שקרא בספר והבין שאנקסגורס כיוון אל השכל כסיבה מכנית לשינוי בטבע ולא כגורם הפועל על פי המידה הטובה כדי להגשים טוב מוסרי.
• פרמנידס – פילוסוף שקדם לסוקרטס. הוא הבחין בין עולם התופעות המוכר בחושים, שהוא אשליה, לבין טבעו של היש האמיתי שהוא מציאות נצחית וקבועה, חסרת ריבוי, תנועה ושינוי. אפלטון הושפע מעמדתו של פרמנידס על פיה ידיעה של היש היא אפשרית רק באמצעות המחשבה, ועל כן קבע שהמחשבה היא הכושר שמאפשר הכרה של האידיאות. כהמשך לפרמנידס האידיאות חסרות תנועה ושינוי, אך לדעת אפלטון הן מרובות.
  • זנון – היה תלמידו ובן עירו של פרמנידס. כמו פרמנידס, הוא סבר שיש אמת יסודית של אחדות הכל. באמצעות פרדוקסים הוא הראה שאין לסמוך על החושים, וכי ריבוי, תנועה ושינוי הם בלתי אפשריים.
• הרקליטוס – הוא סבר כי השינוי הוא עיקרון מרכזי בטבע. השינוי מופיע במשנתו תחת שמות שונים כמו מלחמה, אל ואש. ריבוי המושגים בתורתו מבטא את העובדה שלדעתו בני אדם תופסים את הטבע בצורה חלקית ומעוותת, והם אינם מצליחים להבין כראוי את הטבע מתוך השינויים שמתרחשים בו. השפה מטעה אותנו לחשוב שהמציאות היא סטטית בעוד שהיא בעצם מצויה בשינוי מתמיד. למשל האדם סובר שיש לו זהות קבועה בעוד שלמעשה היא בשינוי מתמיד מלידתו ועד למותו, שינוי שאיננו מאפשר את תפיסת הזהות האישית לא של הפרט ולא של איזשהי חיה או עצם כלשהו. הכל מצוי בתנועה ושום דבר אינו נשאר זהה לעצמו לאורך זמן. עמדתו השפיעה על אפלטון בבואו לתאר את חוסר הקביעות של המציאות החושית המשתנה תדיר.

דעות דומות לשל פיתגורס מובאות בהרחבה בכתבי אפלטון, לגבי המספרים ומקומם בתיאורי היקום, אך פיתגורס ותלמידיו, פילולאוס, וארכיטס, שחיו עוד לפני סוקרטס, מוזכרים רק ביעף ובלי לדבר על תוכן דבריהם. לדוגמה בפיידון, סוקרטס שואל את סימיאס על היכרותו עם מורו, פילולאוס, והלה עונה לו שאכן הכירו ושמעו, אך לא הבין את דבריו.^[4][5] יש הרואים בדבריו אלו התלוצצות על חשבון פילולאוס, אך אין זה מתיישב עם היקף הידע מתורתו של פילולאוס שאפלטון שיבץ בכתביו.^[5]

בעבר נטען שלא בצדק שאפלטון שאב את רוב דבריו בטימאיוס מספרו של פילולאוס "על הטבע" (או: "על העולם"), העוסק בדעותיו של פיתגורס, אך חוקרים וביניהם קארל הופמן הוכיחו שהרעיונות עברו עיבוד ושימשו רק באופן משני כדי להאיר היבטים מקוריים של הדיון בתוך טִימַאיוֹס. וכך גם במקומות האחרים בהם אפלטון מראה זיקה לרעיונות הפיתגוראיים, אמנם ניתן להתחקות אחר השפעת כתבי פילולאוס אך לא מדובר כלל בהעתקה.^[5]

יודוקסוס, תלמידו של אפלטון, נחשב לאחד מאבות האסכולה הפיתגוראית המחודשת בתקופתו.

מקובל לחלק את הדיאלוגים של אפלטון ל-3 תקופות עיקריות (התאריכים משוערים):

• הדיאלוגים המוקדמים: 399 לפנה"ס – 387 לפנה"ס.
• הדיאלוגים האמצעיים: 387 לפנה"ס – 360 לפנה"ס.
• הדיאלוגים המאוחרים: 360 לפנה"ס – 347 לפנה"ס.

הדיאלוגים המוקדמים מציגים שיחה בין מספר אנשים, כאשר סוקרטס תמיד מופיע כדמות הראשית – לכן הם נקראים גם "דיאלוגים סוקראטיים". הדיאלוגים בנויים בצורה של שאלות ותשובות, שיטת הלימוד בה נהג סוקרטס ומכונה "חקירה סוקראטית". בדיאלוגים אלו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, סוקרטס הוא האיש השואל את השאלות, משום שלטענתו אין הוא בעל ידיעה כלשהי אותה יוכל לשתף עם האחרים. תוך כדי שאלותיו, סוקרטס מצליח לבלבל את הדמויות העקשניות ביותר ולהביאן לידי סתירה – הדיאלוגים מסתיימים במבוכה (א-פורייה), זאת בהתאם לרוח הסוקראטית.

מבחינת תוכנם, הדיאלוגים המוקדמים מציגים את אופיו של סוקרטס ואת דעותיו לגבי המידה הטובה – כל דיאלוג מעלה בדרך כלל שאלה יסודית, למשל: "מהו צדק?", "מהו יופי?", "מהו אומץ?", "מהי ידידות?"; הדמויות בדיאלוג מנסות לענות על שאלות יסוד אלה, אך נכשלות במציאת תשובה הולמת. יצירה בעלת חשיבות היסטורית היא ה"אפולוגיה" – גרסת אפלטון לנאום ההגנה של סוקרטס המועמד למשפט על השחתת הנוער וכפירה באלים, בשל רעיונותיו.

מרכזיותו של סוקרטס בדיאלוגים המוקדמים, מעלה את השאלה באשר להיותם מייצגים את משנתו של סוקרטס נאמנה. בעבר, רווחה הגישה הגורסת כי כל כתבי אפלטון מייצגים אך ורק את עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון, לכן אין לדבר על פילוסופיה סוקראטית כלשהי; אולם כיום מקובל להאמין כי בתחילת דרכו אפלטון הושפע עמוקות מסוקרטס, ולכן כתביו המוקדמים מבוססים בעיקר על רעיונותיו. למרות כל זאת, קשה לדעת אם אפלטון רק הושפע בכתביו המוקדמים מסוקרטס, או שמא ניסה לייצג אותו נאמנה מבחינה פילוסופית והיסטורית.

החשובים שבדיאלוגים המוקדמים של אפלטון הם:

• אותיפרון, אפולוגיה, גורגיאס, כארמידס, לכס, פרוטגורס וקריטון.

 

הדיאלוגים האמצעיים שונים בסגנונם מהדיאלוגים המוקדמים – בדיאלוגים האמצעיים, דמותו של סוקרטס נעשית שופר לפילוסופיה של אפלטון עצמו. סגנון ה"שאלות ותשובות" נשמר רק למען הסדר הטוב – סוקרטס, הדמות הראשית, מרחיב לדבר, והדמויות המשניות עונות לשאלותיו ברוב המקרים ב"כן", "כמובן" או "ודאי". לפי הגישה הרווחת ניתן לראות את סוקרטס עונה בהרחבה לשאלות שונות, תוך כדי הצגת עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון. עם זאת, לפי גישות אחרות, סוקרטס איננו מבטא בהכרח את עמדותיו של אפלטון. הגישה לפיה סוקרטס מבטא את עמדות אפלטון בהכרח עוררה ביקורת בקרב מייצגי "הגישה הדיאלוגית" או "הגישה הדרמטית", בין היתר בספרו של סטוקס (Michael Stokes), "השיחות הדרמטיות של אפלטון" (Plato's Socratic Conversations), בקובץ המאמרים בעריכת ג'רלד פרס (Gerald Press), "מי מדבר בשם אפלטון?" (?Who Speaks for Plato), בספרו של קנת' סייר (Kenneth Sayre), "גנו הספרותי של אפלטון" (Plato's Literary Garden) וכן בספרו של מיטשל מילר (Mitchell Miller), "פרמנידס לאפלטון" (Plato's Parmenides).

אם בדיאלוגים המוקדמים דן אפלטון בעיקר במידה הטובה ובענייני מוסר, עתה הוא מרחיב את היריעה לכל נושא אפשרי. לפי הגישה הפלטוניסטית, אפלטון סוטה מהגישה הסוקראטית, בכך שהוא טוען שניתן להשיג ידיעה על נושאים מסוימים. הוא מפתח את תורת האידאות המפורסמת שלו, שלימים תקרא על שמו – פלאטוניזם. עוד נידונים בדיאלוגים אלו נושאים כגון: נצחיות הנשמה ("פיידון"), פוליטיקה וסדרי המדינה האידיאלית ("המדינה"), למידה ("מנון"), אהבה ויופי ("המשתה").

הדיאלוג הבולט מבין הדיאלוגים האמצעיים הוא ללא ספק "המדינה", שהוא ארוך בהרבה מכל דיאלוג אחר של אפלטון. הדיאלוג פותח בשאלה הסוקראטית "מהו צדק?" – שאלה אשר גוררת אחריה את השאלה המרכזית עליה הדיאלוג מנסה לענות: "האם הצדק מועיל לבעליו?". כדי לענות על שאלה זאת, אפלטון מנסה לעמוד על מהות המידות הטובות השונות: צדק, חכמה, אומץ ומתינות, כפי שהן מתבטאות באדם ובחברה. הוא מפתח דגם של מדינה צודקת בה השליטים הם פילוסופים, ומוכיח כי דגם זה הוא טוב יותר מכל צורת שלטון מוכרת. לפי דגם זה הוא בונה את הדגם של האדם הצודק – ומראה לבסוף שהצדק אכן מועיל לבעליו.

הדיאלוגים האמצעיים נחשבים למיטב יצירתו של אפלטון. החשובים שבדיאלוגים האמצעיים הם:

• המדינה, המשתה, מנון, פיידון ופיידרוס.

אם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים היו בנויים בצורת שאלות ותשובות, הרי שהדיאלוגים המאוחרים דומים יותר למסות, וסוקרטס לעיתים קרובות נעדר מהם או שקט. אפלטון נוקט עתה בשיטה פילוסופית חדשה, בה הוא לוקח קטגוריה כללית כלשהי, ומפרק אותה לגורמים – לשיטה זו הוא קורא "איסוף והפרדה".

בדיאלוגים המאוחרים אפלטון מעלה ביקורת על השקפותיו הקודמות, ובמיוחד על תורת האידאות – ביקורת זו בולטת במיוחד בדיאלוג "פרמנידס". דיאלוג נוסף מהתקופה המאוחרת הוא "טימאיוס", אשר דן בפיזיקה של העולם המוחשי יותר מכל טקסט אחר של אפלטון, והיה לאחת מיצירותיו המשפיעות ביותר. חיבורו האחרון של אפלטון, "החוקים", דן בסדרי המדינה הטובה ביותר האפשרית בפועל (בניגוד ל"מדינה" בה הוא מדבר על סדרי המדינה האידיאלית).

החשובים שבדיאלוגים המאוחרים של אפלטון הם:

• החוקים, טימאיוס, פרמנידס, תאיטטוס וסופיסט.

  ערך מורחב – פלאטוניזם

 

אחת מתרומותיו העיקריות של אפלטון לפילוסופיה, וכנראה המשמעותית ביותר היא תורת-האידאות שלו, הנקראת גם פלאטוניזם. לפי הפלטוניסטים, אפלטון מחלק את העולם לשני חלקים נפרדים: עולם ה"אידאות" אשר ניתן להבנה אך ורק באמצעות השכל, ומנגד העולם הניתן לתפיסת החושים אותו אנו רואים מסביבנו. אפלטון ראה את עולם החושים, ואת הדברים שבו, כעותקים בלתי-מושלמים של האידאות השכליות. אידאות אלה בלתי ניתנות לשינוי ומושלמות, וניתנות לתפיסה אך ורק באמצעות השכל או התבונה (ללא עזרת החושים או הדמיון). לשם דוגמה, אם ננסה לצייר משולש, לעולם לא נצליח להתקרב לאידיאת המשולש – זאת משום שהקווים אף פעם לא יהיו מספיק ישרים, וגם אם נצייר אותם עם סרגל, לקו מתמטי אמיתי אין בכלל נפח; לאידיאת המשולש ניתן להגיע בשכל בלבד. באמצעות תורת האידאות שלו, שמר אפלטון על יסוד נצחי ובלתי משתנה בעולם שכולו שינוי, התכלות ומוות.

ניתן למצוא חלוקה זו לעולם השכל ועולם החושים עוד לפני אפלטון, אצל פילוסופים כפיתגורס ופרמנידס, ואף מחוץ לתרבות היוונית, למשל במשנתו של זרתוסטרא.

בספרו "המדינה" חלקים 6 ו-7, אפלטון משתמש במספר מטאפורות כדי להסביר את השקפותיו המטאפיזיות: מטאפורת השמש, משל המערה המפורסם והקו המחולק. ביחד, המטאפורות הללו מביעות תאוריה מורכבת ולעיתים לא פשוטה להבנה. ישנו דבר-מה הנקרא "אידאת הטוב" (לעיתים קרובות מפורש כאלוהיו של אפלטון). דבר זה הוא המטרה הסופית של הידיעה, משום שהוא שופך אור על כל האידאות האחרות, וממנו כל האידאות האחרות נובעות. ניתן להשוות את "אידאת הטוב" לשמש, אשר שופכת אור על העצמים והופכת אותם לנראים בעולם החושים (מטאפורת השמש). בעולם החושים, העצמים אותם אנו רואים סביבנו דומים אך במעט לאידאותיהם בעולם האידאות; כמשל, אנו רואים רק את צלליהן של אידאות על קירה של מערה בה אנו כלואים, שהן אך ורק ייצוג של המציאות שמחוץ למערה, אשר מוארת על ידי השמש (משל המערה). לפי אפלטון, הפילוסוף, הוא האדם שמצליח להשתחרר מכבלי המערה משום שהטיל ספק במציאות; הפילוסוף מגיע אל אור השמש שבחוץ, אל האמת. הוא חוזר למערה לשחרר את חבריו, אך אלו אינם מאמינים לו והורגים אותו לבסוף (ייתכן והמשל הושפע מהוצאתו להורג של סוקרטס).

ניתן לתאר כל דבר ביקום באמצעות קו דמיוני (הקו המחולק של אפלטון); הקו מחולק לשני חלקים שונים באורכם, וכל חלק מחולק שנית באותה אידאה. החלוקה הראשונה מייצגת את ההבדל בין העולם הנתפס באמצעות השכל, לבין העולם הנתפס באמצעות החושים (החלק הגדול מייצג את העולם השכלי, הקטן את עולם החושים). החלק של עולם החושים מחולק גם כן לשני חלקים המייצגים את הדברים האמיתיים (החלק הגדול), ואת הצללים וההשתקפויות של הדברים (החלק הקטן). החלק של העולם השכלי מחולק גם הוא לשני חלקים המייצגים עקרונות ואידאות כלליות (החלק הגדול), ואידאות משניות הנגזרות מהן (החלק הקטן).

בספרו של אפלטון "המדינה", צורת השלטון שנבעה מפילוסופיה זאת התגלתה כבעלת היררכיה קבועה ונוקשה של מעמדות העוברים מאב לבן, שלטון בו האמנות מדוכאת למען טובת המדינה, גודל החברה והמעמדות נקבעים באמצעות נוסחה מתמטית, ותקנות השבחת הגזע מיושמות בסתר על ידי זיוף ההגרלות בהן נקבעת הזכות להתרבות. ישנו ויכוח באשר לחוזק הקשר בין סוג כזה של שלטון לבין הפילוסופיה המקורית והנשגבת שבספר.

תורת האידאות המיוחסת לאפלטון השפיעה רבות על הדורות שאחריו. לאפלטון היו עוד כמה דעות רבות השפעה, למשל דעותיו על טבע הידיעה והלמידה המוצגות בדיאלוג "מנון", אשר פותח בשאלה האם ניתן ללמד את המידה הטובה, ואחר-כך מסביר את עקרונות הזיכרון, הלמידה כהיזכרות בדברים אשר ידענו פעם, דעות נכונות וסברות נכונות.

יצוין, כי גם אלה הסוברים כי קיים פלטוניזם, כלומר תורת אידאות של אפלטון, חולקים על העמדה לפיה בכל דיאלוג אמצעי ומאוחר ניתן למצוא דוקטרינה של אפלטון. בדיאלוג "טימאיוס", סבור החוקר טיילור (Taylor), כי טימאיוס לא מייצג בהכרח את אפלטון, ורבה המחלוקת גם לגבי "פרמנידס", שנחשב לקשה שבדיאלוגים, בו, לכאורה, יוצא אפלטון נגד תורת האידאות שלו.

 

נהוג להשוות לעיתים קרובות את הגותו של אפלטון להגותו של אריסטו, תלמידו הטוב והמפורסם ביותר. המוניטין של אריסטו במהלך ימי הביניים באירופה האפיל על זה של אפלטון בצורה כה שלמה, עד כי הפילוסופים הסכולסטים כינו את אריסטו "הפילוסוף". מצד שני באימפריה הביזנטית, לימוד הגותו של אפלטון נמשך כסדרו.

אחד ממאפייני הפילוסופיה של ימי הביניים, היה ההסתמכות על פרשנות של כתבי אפלטון (ופילוסופים חשובים היסטורית אחרים), במקום עיון בכתבים המקוריים עצמם. למעשה, הכתבים המקוריים של אפלטון היו אבודים לתרבות המערבית, עד שהוצגו מחדש במאה ה-12 בידי מלומדים פרסים וערבים. מלומדים אלו לא רק שמרו על הטקסט המקורי ביוונית עתיקה, אלא הרחיבו אותו על ידי כתיבת פרשנויות והערות נרחבות על עבודותיהם של אפלטון ואריסטו. כתבים אלו תורגמו בסופו של דבר ללטינית, ומאוחר יותר ללשונות אירופאיות השונות.

רק בתקופת הרנסאנס, עם התעוררות ההתעניינות בתרבות הקלאסית, הפילוסופיה של אפלטון נפוצה שוב במערב. רבים וגדולים מהמדענים הראשונים והאמנים מתקופת הרנסאנס ראו בפילוסופיה של אפלטון את הבסיס להתקדמותם באומנות ובמדע. עד למאה ה-19 המוניטין של אפלטון חזר לקדמותו והשתווה לפחות לזה של אריסטו.

הנושאים הנידונים בכתביו של אפלטון המשיכו לעורר עניין לאורך השנים בקרב הפילוסופים השונים: אפלטון משווה בין שלטון דמוקרטי לשלטון אריסטוקרטי; הוא דן בתפקיד התורשה והסביבה בעיצוב האישיות והאינטליגנציה של האנשים – כל זאת שנים רבות לפני הדיונים המקבילים בתקופתם של תומאס הובס וג'ון לוק ומאוחר יותר; הוא דן באובייקטיביות (ובחוסר האובייקטיביות) של הידע האנושי – ובזאת הוא נתן אות לפולמוסים עתידיים בין דייוויד יום לעמנואל קאנט.

למרות המוניטין העצום שרכש אפלטון, פילוסופים אחדים לא חסכו בביקורת על השקפותיו: פרידריך ניטשה תקף את המוסר של אפלטון ואת התאוריות הפוליטיות שלו, מרטין היידגר הסביר על בלבולו של אפלטון במושג ה-"קיום", וקרל פופר טען בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" כי צורת השלטון של אפלטון בדיאלוג "המדינה" היא ביסודה טוטליטרית.

כמויות החומר העצומות שהשאיר אחריו אפלטון מהוות את אבן הפינה של הפילוסופיה המערבית, וכבר אמר הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד כי "ציונה הכללי והבטוח ביותר של הפילוסופיה המערבית הוא, שאינה אלא אוסף של הערות שוליים לאפלטון".

השפעתו של אפלטון חרגה הרבה מעבר לעולם הפילוסופיה. המיתוס על היבשת האבודה אטלנטיס נולד מתוך משל המופיע בדיאלוגים "טימאיוס" ו"קריטיאס"; המושג "אהבה אפלטונית" נולד מתוך רעיונות הדיאלוג "המשתה".

אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו של אפלטון.

תאולוגים דתיים, יהודים^[6] ונוצרים, נטו לשבח את הפילוסופיה האפלטונית על פני האריסטוטלית בהיותה קרובה יותר לדת. מחשבת אפלטון התקבלה כבסיס לפילוסופיה יהודית בייחוד משום תורתו של אפלטון על האידיאות. לאור התורה האפלטונית הזאת ראו את כל הבריאה בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״.נומניוס מאפאמיה, פילוסוף ניאופלטוני שחי בין השנים 150 ל-200 לספירה וגילה התעניינות בדתות המזרח ובכללן היהדות, התבטא שאפלטון אינו אלא משה שדיבר בלשון היוונית.^[7]

הביולוג ארנסט מאייר כינה את אפלטון "האנטי-גיבור הגדול של האבולוציה", משום שהוא קידם את האמונה במהותיות, המכונה גם תאוריית הצורות (אנ'). תיאוריה זו גורסת שכל סוג טבעי של אובייקט בעולם הנצפה הוא ביטוי לא מושלם של האידיאל, הצורה או ה"זן" המגדירים את הסוג הזה.

בטימאוס שלו, למשל, יש לאפלטון דמות שמספרת סיפור שהדמיורג' יצר את היקום וכל מה שיש בו, כי בהיותו טוב, ומכאן, "... משוחרר מקנאה, הוא רצה שכל הדברים יהיו דומים לו כפי שהם יכולים להיות." הבורא יצר את כל צורות החיים האפשריות, שכן "... בלעדיהם היקום לא יהיה שלם, שכן הוא לא יכיל כל סוג של בעלי חיים שהוא צריך להכיל, אם הוא רוצה להיות מושלם." " עקרון השפע (אנ') " הזה - הרעיון שכל צורות החיים הפוטנציאליות חיוניות ליצירה מושלמת - השפיעה רבות על המחשבה הנוצרית.

עם זאת, כמה היסטוריונים של המדע הטילו ספק במידת ההשפעה של המהותנות של אפלטון על הפילוסופיה הטבעית בכך שקבעו כי פילוסופים רבים לאחר אפלטון האמינו שמינים עשויים להיות מסוגלים לעבור התמרה, ושהרעיון שמינים ביולוגיים קבועים ובעלי מאפיינים חיוניים בלתי ניתנים לשינוי לא הפך חשוב עד ראשיתה של הטקסונומיה הביולוגית במאות ה-17 וה-18.

  ערך מורחב – עימוד סטפנוס

להלן רשימת כתבי אפלטון. כתבים מסומנים ב-(?) אם ישנה מחלוקת בין החוקרים על היותם מחוברים בידי אפלטון. כתבים מסומנים ב-(×) אם רוב החוקרים מסכימים על כך שלא נכתבו על ידי אפלטון. הכתבים מחולקים באופן מסורתי לקבוצות של ארבע (טטרלוגיות):

• I. אותיפרון, אפולוגיה, קריטון, פיידון.
• II. קראטילוס, תאיטטוס, סופיסט, מדינאי.
• III. פרמנידס, פילבוס, המשתה, פיידרוס.
• IV. אלקיביאדס הראשון (?), אלקיביאדס השני (×), היפרכוס (×), המאהבים המתחרים (×).
• V. תיאגס (×), כארמידס, לכס, לייסיס.
• VI. אותידמוס, פרוטגורס, גורגיאס, מנון.
• VII. היפיאס רבה (?), היפיאס זוטא, איון, מנקסנוס.
• VIII. קליטופון (?), המדינה, טימאיוס, קריטיאס.
• IX. מינוס או על החוק (×), חוקים, אפינומיס (×), מכתבים ((?) עבור חלק).

על שאר הכתבים המופיעים תחת שמו של אפלטון, ישנה הסכמה כי הם זיופים:

• אקסיוכוס (×), הגדרות (×), דמודוקוס (×), מכתמים (×), אריקסיאס (×), אלסיון (×), על הצדק (×), על המידה הטובה (×), סיזיפוס (×).

צבי דיזנדרוק תרגם את קריטון, גורגיאס, פַיידְרוֹס, והמדינה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בהוצאת שטיבל. בשנת 2021 יצאה מהדורה מחודשת של "המדינה" בהוצאת י. מ. ספרים.

יוסף גרהרד לִיבֶּס תרגם את כל הכתבים המיוחסים לאפלטון לעברית בחמישה כרכים (הוצאת שוקן) בשנות החמישים והשישים. איאון וחלק מהמכתב השביעי תורגמו על ידי דרור אורון בשנות החמישים.

מרגלית פינקלברג תרגמה את המשתה, הוצאת חרגול 2001, ואת פיידרוס, הוצאת חרגול, 2009.

תרגומים לחלק מן הדיאלוגים ראו אור בתרגומו של שמעון בוזגלו: "חייו ומותו של סוקרטס", תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה, קריטון (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2001, מהדורה שנייה 2005). וכן פיידון (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2005), ומנון, לכס (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2013).

	ספר: אפלטון
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• משל המערה של אפלטון
• הבעיה הסוקרטית
• אריסטו

• יוסף גרהרד ליבס, אפלטון: חייו ואישיותו, הוצאת שוקן, תשכ"ט 1968.
• אלכסנדר קורא, אפלטון כפשוטו, הוצאת עם עובד, תשל"ט 1979. מצרפתית - יוחנן גלוקר.
• יוחנן גלוקר, פרקי מבוא לאפלטון, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב 1985.
• שמואל שקולניקוב, אידיאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון, הוצאת מאגנס, תשס"ח 2008.
• שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966
• אביטל כהן, אליהו זערור, גדולי הפילוסופים, רקפת הוצאה לאור בע"מ,2000 ,עמוד 9–15.
• חיים יהודה רות, מורה דרך בפילוסופיה היונית, הוצאת ראובן מס, 1969

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אפלטון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אפלטון

• אפלטון, באתר MacTutor (באנגלית)
• אפלטון בספרייה הווירטואלית של מט"ח
• כתבי אפלטון בפרויקט בן-יהודה
• כתבי אפלטון בפרויקט גוטנברג
• קטע מ"החוקים" בתרגום לעברית, דבר, 4 בדצמבר 1964
•   דיון על משנתו של אפלטון, האוניברסיטה הפתוחה 2007 (113 דקות)
• תרגומי כמה פתיחות מכתבי אפלטון באתרו של שמעון בוזגלו.
•   יובל מלחי, פרק 207: אני שונא דמוקרטיה – 'לא סופי', באתר "קטעים בהיסטוריה", 30 ביולי 2017
• אפלטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אפלטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אפלטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
•   אפלטון (428-347 לפנה"ס), דף שער בספרייה הלאומית
• אפלטון, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
•   גרדיאן, שעותיו האחרונות של אפלטון, כפי שהן מתוארות במגילת פפירוס ששוחזרה בטכנולוגיה חדשה, באתר הארץ, 1 במאי 2024
• מידע על אפלטון (428-347 לפנה"ס) בקטלוג הספרייה הלאומית