מוריסי

מוריסי
Morrissey

מוריסי בדבלין, 2004
לידה	22 במאי 1959 (בן 65) דייוויהאלם, הממלכה המאוחדת
שם לידה	סטיבן פטריק מוריסי
שם במה	מוריסי
מוקד פעילות	הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	מ-1978
מקום לימודים	מכללת טרפורד
עיסוק	זמר-יוצר, מוזיקאי, סופר
סוגה	מוזיקת אינדי, רוק אלטרנטיבי, בריט פופ
סוג קול	בריטון
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	זמרה, פסנתר
חברת תקליטים	1988–1994: HMV/Sire 1995: RCA/Reprise 1997: Mercury 2003–2007: Attack/Sanctuary 2007–2009: Decca/Lost Highway
פרסים והוקרה	MOJO Awards
פרופיל ב-IMDb

סטיבן פטריק מוריסי (באנגלית: Steven Patrick Morrissey; נולד ב-22 במאי 1959), הידוע בשם מוריסי, הוא זמר בריטי וסולנה לשעבר של להקת האינדי המצליחה הסמית'ס. לאחר פירוק הלהקה בשנת 1987, פתח מוריסי בקריירת סולו מצליחה, שבמהלכה הפך לאחד מהאמנים המעטים שסינגלים ואלבומים שלהם הגיעו ל"עשרת הגדולים" במצעד הבריטי בשלושה עשורים שונים.

מוריסי נולד בטראפורד, פרוור של מנצ'סטר שבאנגליה, למשפחת מהגרים אירים קתולים. אביו היה שוער בבית חולים, ואמו הייתה ספרנית. הוריו ואחותו הגדולה והיחידה היגרו לאנגליה בסמוך ללידתו. מוריסי גדל בעיירת הפועלים סטרטפורד, שאליה עבר עם משפחתו בהיותו בן עשר. את תקופת גיל ההתבגרות שלו תיאר לאחר מכן כתקופה שבה מצא עצמו פעמים רבות בודד ומדוכא. בהיותו נער החל לקחת תרופות נגד דיכאון. לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון, עבד זמן קצר במשרד ממשלתי האחראי על איסוף מיסים. במהלך שנות ה-70 עמד בראש מועדון המעריצים הבריטי של ה"ניו יורק דולס", להקה שאותה המשיך להעריץ גם בבגרותו.

ב-1978 הפך לזמן קצר לסולנה של להקת "The Nosebleeds" ("הנוזבלידס"), להקת פאנק רוק ממנצ'סטר שנוסדה ב-1976, ובה היה חבר גם בילי דאפי, לימים חבר להקת "The Cult" ("הקאלט"). לאחר פירוק הלהקה באותה שנה, הצטרף עם בילי דאפי ללהקת "Slaughter & the Dogs", שעימה הקליט מספר שירים.

בתחילת שנות ה-80 פרסם שני ספרים: "The New York Dolls" ("הניו יורק דולס") (1981), על הלהקה האהובה עליו, ו-"James Dean Is Not Dead" ("ג'יימס דין לא מת") (1983), על הקריירה קצרת-הימים של השחקן ג'יימס דין. ספר נוסף שכתב ב-1980, "Exit Smiling", שעסק בשחקני B-Movies, נדחה על ידי הוצאות הספרים, ופורסם רק ב-1998.

ערך מורחב – הסמית'ס

ב-1982 פגש מוריסי את הגיטריסט ג'וני מאר, והשניים החלו לכתוב שירים. בתקופה זו החל מוריסי להשתמש בשם משפחתו בלבד, ובו הוא נודע בציבור עד היום. בשיתוף עם המתופף מייק ג'ויס ונגן הבס אנדי רורק, הם הקימו את להקת "הסמית'ס" והוציאו מספר סינגלים לרדיו במהלך 1983, הראשון שבהם "Hand in Glove", במאי אותה שנה^[1]. ב-1984 יצא אלבומה הראשון של הלהקה, "The Smiths", והגיע למקום השני במצעד המכירות הבריטי. קולו הלירי והייחודי של מוריסי כסולן הלהקה משך את תשומת לבם של רבים. במיוחד בלט באלבום השיר "Suffer Little Children", שעוסק בסדרת רציחות מפורסמות שכונו "Moors Murders" בשנות ה-60 המוקדמות, בהן בני זוג אנסו ורצחו באכזריות מספר ילדים באזור מנצ'סטר. הרציחות השפיעו בזמנו על מוריסי, ובשיר טען שגם הוא היה יכול להיות אחד מאותם ילדים שנפלו קורבן לרציחות.

בין השנים 1985 ל-1987 הוציאה הלהקה מספר אלבומים מצליחים: "Meat Is Murder"^[2],‏ "The Queen Is Dead", שנחשב לאלבומם הטוב ביותר וזכה להצלחה רבה^[3]. "הסמית'ס" נחשבים בעיני רבים לאחת הלהקות המשפיעות ביותר בתקופת הפוסט-פאנק של שנות ה-80^[4]. נטייתו המינית המעורפלת של מוריסי, יחד עם נטייתו לשחוט פרות קדושות בקומפוזיציות ליריות מתוחכמות, השתלבה עם כתיבת השירים המלודית של הגיטריסט ג'וני מאר, ותרמה למכירת תקליטים רבים. הלהקה זכתה להצלחה גדולה בבריטניה, באירלנד ובאוסטרליה, והפכה ללהקת פולחן בקרב סטודנטים בארצות הברית. הלהיטים "?How Soon Is Now" ו-"Panic" זכו להשמעות רבות ברדיו ברחבי העולם. בשיריהם יצאו מוריסי וחבריו כנגד גזענות, אלימות, אכילת בשר ועוד, ושרו על מוות, אהבה נכזבת והומוסקסואליות^[5].

ב-1987 יצאו שני אלבומי אוסף של הלהקה, "Louder Than Bombs" ו-"The World Won't Listen", אחד בבריטניה ואחד בארצות הברית. בספטמבר אותה שנה יצא אלבום האולפן הרביעי והאחרון של הלהקה, "Strangeways, Here We Come"^[6]. בתקופה זו הגיעו לשיאם חילוקי הדעות שהתגלעו בין חברי הלהקה, בעיקר בין מוריסי למאר, והלהקה התפרקה זמן קצר לפני יציאת האלבום^[7].

מיד לאחר פירוקה של להקת "הסמית'ס" פתח מוריסי בקריירת סולו, שהניבה אף היא מספר אלבומים מצליחים. במרץ 1988, שישה חודשים בלבד לאחר יציאת האלבום האחרון של "הסמית'ס", הוציא מוריסי את אלבום הסולו הראשון שלו, "Viva Hate" ("תחי השנאה")^[8]. לצורך יצירת האלבום חבר מוריסי למפיק המוזיקלי סטיבן סטריט, שהפיק בעבר את אלבומי "הסמית'ס". האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, ושני הסינגלים שיצאו מתוכו, "Suedehead" ו-"Everyday Is Like Sunday", הגיעו ל"עשרת הגדולים" במצעד הסינגלים הבריטי^[9].

בשנים 1991-1990 הוציא מוריסי חמישה סינגלים שלא מתוך אלבום, וכן הוציא אלבום אוסף של סינגלים ושירי בי-סייד. אלבום הסולו השני שלו, "Kill Uncle", יצא במרץ 1991, והגיע בשיאו למקום השמיני במצעד האלבומים הבריטי^[10]. לאחר שהסתכסך עם סטפן סטריט, בחר מוריסי הפעם לעבוד עם המפיק המוזיקלי קלייב לאנגר. שני הסינגלים שיצאו מתוך האלבום, "Our Frank" ו-"Sing Your Life", זכו להצלחה בינונית ולא הצליחו להיכנס ל-"20 הגדולים" במצעד הבריטי.

ביולי 1992 יצא אלבומו השלישי, "Your Arsenal", שזכה להצלחה והגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי. האלבום הופק על ידי מיק רונסון, הגיטריסט לשעבר של דייוויד בואי, והיה מועמד לפרס גראמי בקטגוריית האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר. הסינגל המצליח ביותר מתוך האלבום היה "We Hate It When Our Friends Become Successful", שהגיע למקום ה-17 במצעד הבריטי.

במרץ 1994 הוציא מוריסי את אלבומו הרביעי, "Vauxhall and I", שהפך לאלבום הסולו השני שלו שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. האלבום זכה להצלחה גם בארצות הברית, והגיע שם למקום ה-18 במצעד האלבומים. שנים לאחר צאת האלבום התבטא מוריסי כי בעיניו זהו אלבומו הטוב ביותר. הסינגל הראשון מתוך האלבום, "The More You Ignore Me, the Closer I Get", הגיע למקום השמיני במצעד הבריטי. באותה שנה יצא כסינגל שלא מתוך אלבום דואט של מוריסי עם הזמרת הבריטית סוזי סו, סולנית להקת "סוזי והבנשיז". הסינגל, "Interlude", הגיע למקום ה-25 במצעד הסינגלים בבריטניה. באוגוסט 1995 יצא האלבום "Southpaw Grammar", שהצליח אף הוא והגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי. עם זאת, שני הסינגלים שיצאו מתוכו לא זכו להצלחה רבה. האלבום היה שונה באופיו מאלבומיו הקודמים של מוריסי. מבחינה מוזיקלית, נכללו בו שני שירים שאורכם עלה על 10 דקות, שיר עם סולו תופים באורך של שתיים וחצי דקות, וסימפול של סימפוניה של שוסטקוביץ'. חלק ממבקרי המוזיקה אהבו את ניסיונו של מוריסי להשתנות ולחדש, בעוד שאחרים התלהבו פחות.

ב-1996 הגיש מייק ג'ויס תביעה לבית המשפט נגד מוריסי ומאר, חבריו לשעבר ללהקת "הסמית'ס", בטענה שהם קיפחו אותו בחלוקת התמלוגים על ההקלטות וההופעות של "הסמית'ס". עד להגשת התביעה קיבלו מוריסי ומאר 40% כל אחד מהתמלוגים על ההקלטות וההופעות, בעוד ששני חברי הלהקה האחרים, ג'ויס ורורק, הסתפקו ב-10% כל אחד. בית המשפט קיבל את תביעתו של ג'ויס, פסק לו פיצויים של מעל מיליון לירות שטרלינג, וקבע שמעתה והלאה כל אחד מארבעת חברי הלהקה יקבל 25% מהתמלוגים העתידיים. מוריסי ערער על פסק הדין, אך ערעורו נדחה.

אלבום האולפן השישי של מוריסי, "Maladjusted", יצא באוגוסט 1997 בחברת תקליטים חדשה, "מרקורי רקורדס". האלבום הגיע למקום השמיני במצעד הבריטי, והסינגל הראשון מתוכו, "Alma Matters", הגיע למקום ה-16 במצעד הסינגלים הבריטי.

ביוני 2003 הכריזה חברת התקליטים "סנקצ'וארי רקורדס" על עסקה שנעשתה עם מוריסי, שבמסגרתה היא העניקה לו את לייבל הרגאיי לשעבר "אטאק רקורדס" ("Attack Records"), כפלטפורמה להקלטת חומרים חדשים ולהחתמת אמנים חדשים.

לאחר הפסקה של קרוב לשבע שנים, שבמהלכן לא הקליט ולא הוציא שירים חדשים, הוציא מוריסי ב-17 במאי 2004 את אלבום האולפן השביעי שלו, "You Are the Quarry"^[11]. הגיטריסט אלן וייט, שניגן באלבום ואף היה אחראי לכתיבת חלק גדול משיריו, תיאר את האלבום כשילוב בין "Your Arsenal" ו-"Vauxhall and I"^[12]. האלבום קיבל ביקורות מצוינות ממבקרי המוזיקה, וזכה להצלחה מסחרית רבה. הוא הגיע למקום השני במצעד הבריטי, הפך למצליח ביותר מכל אלבומיו של מוריסי עד היום, כולל אלבומיו עם הסמית'ס; מכר מעל מיליון עותקים והיה לאלבומו היחיד שהגיע למעמד של אלבום פלטינה. גם בארצות הברית היה זה אלבומו המצליח ביותר עד היום, שם הגיע למקום ה-11 במצעד האלבומים. ארבעת הסינגלים שיצאו מתוך האלבום זכו אף הם להצלחה רבה, והגיעו כולם ל"עשרת הגדולים" במצעד הסינגלים הבריטי. הסינגל הראשון מהאלבום, "Irish Blood, English Heart", הגיע למקום השלישי במצעד בשבוע הראשון לצאתו. זהו המקום הגבוה ביותר שבו דורג שיר של מוריסי במצעד הסינגלים בכל הקריירה שלו, הן כזמר סולו והן כסולן של הסמית'ס. עם יציאת הסינגל "I Have Forgiven Jesus" בדצמבר 2004, הפך מוריסי לאמן היחיד באותה שנה שהצליח להכניס ארבעה סינגלים שונים ל"עשרת הגדולים" של המצעד הבריטי. ב-22 במאי 2004, הופיע מוריסי לראשונה לאחר 10 שנים במנצ'סטר ארנה, בעיר הולדתו. ההופעה יצא אחר כך כ-DVD בשם: "מי שם את ה-M במנצ'סטר?"^[13].

אלבום האולפן השמיני של מוריסי נקרא "Ringleader of the Tormentors". האלבום, שהוקלט ברומא, יצא ב-3 באפריל 2006, והיה לאלבומו השלישי שהצליח להגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. בארצות הברית הגיע האלבום למקום ה-27. האלבום זכה להצלחה גם במספר מדינות באירופה, והגיע למקום הראשון בשוודיה. את האלבום הפיק טוני ויסקונטי, שעבד בעבר עם טי רקס ועם דייוויד בואי. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "You Have Killed Me", הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי, ושלושת הסינגלים שיצאו אחריו הגיעו כולם ל-"20 הגדולים" במצעד.

לאורך מעל 20 שנות פעילותו כסולן, בין השנים 1988–2009, הוציא מוריסי רק תשעה אלבומי אולפן, לעומת אחד-עשר אלבומי אוסף והופעות חיות. ב-11 בפברואר 2008 יצא אלבום האוסף "Greatest Hits", שהתרכז בעיקר בשיריו של מוריסי מהמאה ה-21: מתוך 15 השירים באלבום, רק ארבעה הם מתקופה מוקדמת יותר. באוסף הופיעו גם שני שירים חדשים: "All You Need Is Me" ו-"That's How People Grow Up", שאף יצא כסינגל, וכן גרסת כיסוי בהופעה חיה ל-"Redondo Beach" של פטי סמית'. האלבום הגיע למקום החמישי במצעד הבריטי. בחוברת האוסף שצורפה לדיסק הופיע תצלום עירום של מוריסי, כשעל ישבנו הכיתוב "Your Arse An' All" - מחווה עצמית לצילום העטיפה חשופת-החזה של האלבום "Your Arsenal".

לאחר מספר ניסיונות שכשלו להביאו להופעה בישראל, הופיע מוריסי ב-29 ביולי 2008 בגני התערוכה בתל אביב, במופע שחתם את סיבוב ההופעות העולמי שלו. בהופעה נכחו כ-6,000 צופים^[14].

"Years of Refusal", אלבום האולפן התשיעי של מוריסי, יצא ב-16 בפברואר 2009, לאחר מספר דחיות, שנבעו בין היתר ממותו הפתאומי של מפיק האלבום, ג'רי פין^[15]. האלבום הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי ולמקום ה-11 במצעד האמריקאי, וזכה לתשבחות רבות מצד מבקרי המוזיקה. הסינגל הראשון מתוך האלבום היה "I'm Throwing My Arms Around Paris", שהגיע למקום ה-21 במצעד הבריטי. בעקבות האלבום יצא מוריסי לסיבוב הופעות עולמי נרחב, שנקרא "Tour of Refusal", במסגרתו הופיע ברחבי ארצות הברית וגם, לראשונה בקריירה שלו, ברוסיה.

ב-21 ביולי 2012 הופיע שנית בישראל, גם הפעם בביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב^[16][17].

ב-16 במרץ 2013 נאלץ מוריסי לבטל סיבוב הופעות שלם בצפון אמריקה, שכלל 20 הופעות, וזאת בשל בעיות בריאות. רופאיו המליצו לו לפרוש לצמיתות מהופעות חיות^[18].

באוקטובר 2013 יצאה האוטוביוגרפיה של מוריסי בהוצאת פנגווין שנקראת בפשטות "מוריסי - אוטוביוגרפיה". האוטוביוגפיה בת 457 העמודים, שחשפה לראשונה ממנו מערכת יחסים הומוסקסואלית וגם הטרדה מינית בבית הספר בגיל 14, זכתה לביקורות מעורבות, אך הפכה לרב-מכר^[19].

ב-15 ביולי 2014 יצא, לאחר הפסקה של כחמש שנים, האלבום העשירי של מוריסי, "World Peace is None of Your Business". באוגוסט 2015 הודיע כי יפרסם רומן ראשון, "List of the Lost", בהוצאת פנגווין^[20].

באוגוסט 2016 חזר להופיע בישראל בפעם השלישית, ב-23 באוגוסט בהיכל התרבות בתל אביב וב-24 באוגוסט בתיאטרון קיסריה^[21].

בנובמבר 2020, פוטר מוריסי מחברת התקליטים BMG. הוא ייחס את הפיטורים לרצונה של BMG לגוון את אמניה, ולדבריו, אף לשלוט בהם. "איני רוצה להיות חלק מחברה שמכתיבה למוזיקאים איך להתנהג, אבל לא דורשת מהם כישרון", כתב באתר הבית שלו^[22].

מוריסי נחשב כבר שנים רבות לאומן משפיע, השפעה שניכרה הן בקריירת הסולו שלו והן בשנותיו עם "הסמית'ס". ה-BBC כינה אותו "אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הפופ הבריטי". מגזין המוזיקה הבריטי NME בחר ב-2002 בסמית'ס כלהקה הבריטית המשפיעה ביותר בכל הזמנים, לפני הביטלס, והגדיר את מוריסי כ"אחד האמנים המשפיעים ביותר של כל הזמנים". בעיתון הבריטי The Independent נכתב עליו: "רוב כוכבי הפופ צריכים למות לפני שהם זוכים לסטאטוס האייקוני שלו זכה מוריסי עוד בחייו". באוקטובר 2008 דורג מוריסי במקום ה-92 ברשימת "100 הזמרים הגדולים של כל הזמנים" שפרסם מגזין המוזיקה האמריקאי "רולינג סטון". הרשימה הורכבה על ידי פאנל של 179 מומחים בתחום.

בשנות ה-90 המאוחרות עזב מוריסי את ביתו באנגליה ועבר לגור בלוס אנג'לס, שם יצר קשרים חזקים עם הקהילה ההיספנית הגדולה, שרבים מחבריה הפכו למעריציו. נראה כי שיריו של מוריסי על התבודדות וניכור תרגמו עצמם מרחובות מנצ'סטר לפרוורים של לוס אנג'לס, עובדה שמוריסי עצמו הביע את הפתעתו והכרת תודתו עם גילויה.

מאז שנת 2006 מתגורר מוריסי ברומא. באוקטובר 2014, בריאיון לעיתון ספרדי, חשף מוריסי כי הוא נאבק במחלת הסרטן ועובר טיפולים רבים בשל כך^[23]. בנוסף מוריסי הוא בן דודו של כדורגלן העבר האירי רובי קין ומאמן מכבי תל אביב בכדורגל.

מיניותו של מוריסי מעורפלת ונתונה במחלוקת. מוריסי עצמו מרבה להצהיר הצהרות מנוגדות ומסרב להתייחס בראיונות לחייו הפרטיים. בראיונות שונים בשנות ה-80 וה-90 הכריז על עצמו כרווק א-מיני המתנזר ממין, וטען שגם גברים וגם נשים משעממים אותו. רבים האמינו באותה תקופה כי הוא הומוסקסואל, מאחר שהמילים שכתב לשירים של הסמית'ס נטו תמיד למיניות מעורפלת. במסגרת ריאיון למגזין "רולינג סטון" בשנת 1984 אמר: "אני עליז? ובכן, אלה חדשות בשבילי". בראיון בשנת 1994 ציין: "האמת היא שסקס זה משהו שאינו חלק מהחיים שלי, ולכן אין לי מיניות". כאשר נדרש שוב לנושא בסרט תיעודי של ערוץ 4 הבריטי בשנת 2003, "The Importance of Being Morrissey", ענה: "לי לא באמת אכפת מה אנשים חושבים – זה לא משנה לי כלל, ואני לא מסתיר שום דבר". בריאיון למגזין המוזיקה הבריטי NME בשנת 2006 אמר, כי הוא כבר לא מתנזר יותר ממין אך סירב למסור פרטים נוספים על העדפותיו המיניות. בפוסט שפרסם באוקטובר 2013 באתר שלו כתב "למרבה הצער, אני לא הומו. אני נמשך לבני אדם. ובכן, לא לרבים מהם"^[24].

מוריסי מתח ביקורת נוקבת על זמרים מפורסמים כגון מדונה, אלטון ג'ון וג'ורג' מייקל, טען שמילות השירים שלהם שטחיות וחסרות משמעות, ושהם מתעניינים יותר בלהיות סלבריטאים מאשר בלהיות מוזיקאים. באחת מהופעותיו ב-1992 פנה לקהל ואמר: "הביאו לי את ראשו של אלטון ג'ון". מוריסי גם הסתכסך עם רוברט סמית', סולנה של להקת הקיור, שאמר עליו: "אם מוריסי אומר לא לאכול בשר, אז אני אוכל בשר. אני שונא את מוריסי עד כדי כך".

מטרות נוספות לחיצי ביקורתו היו באנד אייד, מוזיקת ראפ, רגאיי (ביקורת שממנה חזר בו לאחר מכן, וציין כי בעצם גדל על סינגלים קלאסיים של לייבל הרגאיי הבריטי "טרוג'ן רקורדס" בשנות ה-70 המוקדמות), מוזיקת רייב וכוכבי נוער.

לכל אורך הקריירה שלו הרבה מוריסי להתבטא בחריפות בנושאים פוליטיים וכלפי מנהיגים פוליטיים. חלק מאמירותיו והערותיו הציתו מחלוקות וגררו קולות מחאה. בין אלו שביקר רבות היו אוליבר קרומוול, משפחת המלוכה הבריטית, ראשי ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר וטוני בלייר, ונשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' וו. בוש.

אלבומה של "הסמית'ס" מ-1986 נקרא "The Queen Is Dead" ("המלכה מתה"). בריאיון עיתונאי ב-1984 התייחס מוריסי למי שהייתה אז ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר: "היא רק בן אדם אחד. ניתן להשמיד אותה. זו התרופה היחידה למדינה הזאת נכון לעכשיו". באלבום הבכורה של מוריסי כסולן, "Viva Hate", נכלל שיר בשם "Margaret on the Guillotine" ("מרגרט על הגיליוטינה"), שבו מופיעים משפטים כגון: "לאנשים הטובים יש חלום נפלא: מרגרט על הגיליוטינה" ו"מתי תמותי? בבקשה תמותי, הפכי את החלום למציאות". בעקבות השיר, משטרת בריטניה ביצעה חיפוש בדירתו של מוריסי ופתחה נגדו בחקירה בחשד להסתה.

עם מותה של תאצ'ר ב-8 באפריל 2013, פרסם מוריסי באתר המעריצים שלו דברי ביקורת חריפים על דיווחי העיתונות והחשיבות הממלכתית המופרזים לדבריו, שהוענקו לתאצ'ר. מוריסי לא חס עליה אפילו במותה וכינה אותה "ברברית ללא אטום של אנושיות" ו"האויב שבתוכנו".

במהלך הופעה בדבלין ביוני 2004 עורר מוריסי מחלוקת, כשבישר לקהל על מותו של נשיא ארצות הברית לשעבר, רונלד רייגן, ומיד לאחר מכן ציין כי היה מעדיף שמי שכיהן כנשיא באותה עת, ג'ורג' וו. בוש, ימות במקום רייגן^[25]. באוקטובר אותה שנה יצא בהצהרה פוליטית לציבור המצביעים האמריקאי, להצביע נגד ג'ורג' וו. בוש לנשיאות ארצות הברית: "אני מפציר באנשים בכל ליבי להצביע נגד ג'ורג' בוש. ג'ון סטיוארט יכול היה להיות אידיאלי, אך ג'ון קרי הוא הבחירה ההגיונית והשפויה. אין צורך להגיד את זה שוב, אך בוש אחראי במו ידיו להפיכת ארצות הברית למדינה הנוירוטית והאובססיבית ביותר על כדור הארץ לגבי טרור. בשביל שאר העולם, ארצות הברית הפכה פתאום למקום לא נחמד לבקר בו בגלל רשויות ההגירה האמריקאיות – תחת פקודותיו של בוש – המרשות לעצמן להתנהג בימינו בצורה המזכירה את חיילי האס אס של היטלר. אנא מכם, החזירו את השפיות והאינטליגנציה לארצות הברית. אל תשכחו להצביע. הצביעו לג'ון קרי והיפטרו מג'ורג' בוש!".

בשנת 2024 במהלך הופעה, בעודו שר על 'פושעים', הציג במכוון במסך ענק מאחוריו קטעי וידאו של קלאוס שוואב, אנתוני פאוצ'י ו-ביל גייטס, ועליהם הצביע תוך כדי שירתו^[26][27].

מוריסי הגיע מספר פעמים להופיע בישראל ואמר שאיננו סבור שצריך להעניש את העם בישראל או במדינות אחרות על מעשים שמבצעת הממשלה. בהופעתו בגני התערוכה בתל אביב ביולי 2012, התעטף מוריסי בדגל ישראל, שהוצג על הבמה גם על שני תופי הבס של המתופף. לקראת סיום ההופעה, פרש את הדגל במלואו ונפנף בו מול כמה מבאי האירוע ראו בכך הצהרה פוליטית מובהקת: "העובדה שבימים כאלה מוריסי מגיע ומופיע בישראל ולא מבטל את הופעתו לאור המצב הביטחוני אומרת הרבה", נטען. "ההתעטפות שלו בדגל ישראל היא הצהרה פוליטית ברורה"^[28]. עם זאת, מוריסי מתעטף גם עם דגלי שאר המדינות שהוא מופיע בהן^[17]. כמו כן, באותו ביקור בישראל קיבל מוריסי את "מפתח העיר תל אביב" מידיו של ראש העיר, רון חולדאי.

אלבום הסולו ה-11 שלו, Low in High School, כולל שירים המתייחסים ישירות לישראל. השיר Israel למשל, טוען שמבקרי ישראל עושים זאת מקנאה. שיר נוסף באלבום המתייחס לישראל הוא The Girl from Tel-Aviv Who Wouldn't Kneel.

מוריסי הואשם בגזענות מספר פעמים בשל ביטויים שהופיעו בחלק משיריו, דוגמת "Bengali in Platforms", "Asian Rut" ו-"National Front Disco". לכך התווסף ציטוט של מוריסי, שהופיע באחת מהביוגרפיות שנכתבו אודותיו, שבו אמר: "אני לא שונא פקיסטנים, אני פשוט מאוד לא מחבב אותם". ב-1992, במסגרת הופעת איחוד של להקת "מאדנס" בלונדון, עלה מוריסי להופיע כשהוא עטוף בדגל בריטניה ועל הבמה, כרקע להופעתו, בחר להציב תמונה של שני סקינהדס. בעקבות כך פרסם מגזין המוזיקה הבריטי NME כתבה ארוכה בה נטען כי הזמר הביא עצמו למצב שבו לא ניתן עוד להתעלם מההאשמות על חיבתו לתנועות הימין ולפשיזם ומאמירותיו הגזעניות.

מוריסי דחה את הטענות כלפיו, ואמר: "אם אני גזען, אז האפיפיור הוא אישה, והוא לא. אם כבר, אני עצמי אמור להיות בראש רשימת השנאה של התנועות הלאומניות". גם בסרט התיעודי שנעשה אודותיו ב-2002, "The Importance of Being Morrissey", הוא חזר והכחיש את היותו גזען, ואף טען שמילות השירים שלו לא הובנו כהלכה.

ב-2007 פרסם המגזין NME ריאיון עם מוריסי, שבו הוא צוטט כאומר: "בנוגע לסוגיית ההגירה, המצב קשה, מאחר שאף על פי שאין לי דבר נגד אנשים מארצות אחרות, ככל שהם זורמים יותר לבריטניה, כך הזהות הבריטית הולכת ונעלמת". באותו ראיון הוא כינה את הגזענות "מגוחכת וחסרת היגיון", אך אמר כי סביר להניח שהוא יוקע בשל העמדות שהביע. לאחר שהמגזין סירב לפרסם הכחשה או התנצלות, עורכי דינו של מוריסי הגישו נגד המגזין תביעת דיבה. במקביל להגשת התביעה, פרסם הזמר הודעה מפורטת ובה הגרסה שלו, לרבות הכחשה גורפת לציטוטים שיוחסו לו באותו ראיון, גינוי לגזענות, והאשמת המגזין בעיוות מכוון של דבריו. ביוני 2012, חמש שנים לאחר פרסום הראיון, פרסם העיתון בעמודו הראשי הודעת התנצלות^[29]. ב-2008 נאלץ המגזין "Word", בעקבות הליכים משפטיים שננקטו נגדו, לפרסם התנצלות, לאחר שבכתבה שפרסם הואשם מוריסי בכך שהוא גזען וצבוע.

ב-2010 עורר שוב ביקורת בעקבות ריאיון לגארדיאן, ובו הביע את זעזועו מהיחס לבעלי חיים במסגרת תעשיית הבשר והפרוות הסינית, ובהקשר זה אמר על הסינים כי "בלתי נמנע לחשוב שמדובר בזן נחות"^[30]. ב-2017 הכחיש שוב את הטענות שהוא בעל דעות גזעניות בראיון נרחב שערך ללארי קינג^[31].

מוריסי הוא טבעוני מסיבות אידאולוגיות, אקטיביסט למען זכויות בעלי חיים ותומך נלהב של ארגון אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים. כהוקרה לתמיכתו, הארגון העניק לו ב-2005 את אות הכבוד על שם לינדה מקרטני. אחד מאלבומי "הסמית'ס" אף נקרא "Meat Is Murder" ("בשר זה רצח"), ושיר הנושא שלו, שנכתב על ידי מוריסי ומכיל משפטים כגון: "זה מוות ללא סיבה, ומוות ללא סיבה הוא רצח" ו-"מי שומע את החיות כשהן בוכות?", הפך למזוהה מאוד עם המאבק למען זכויות בעלי החיים^[32].

בינואר 2006 ספג ביקורת, לאחר שהצהיר שהוא מבין ומקבל את המניעים לפעולות מיליטנטיות מצד ארגוני זכויות בעלי החיים: "אני יכול להבין מדוע מופעלת אלימות כלפי יצרני פרוות ומדענים במעבדות. הם עצמם מתנהגים באלימות, וזו השפה היחידה שהם מבינים". במרץ אותה שנה הודיע כי לא יופיע בקנדה במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שלו, וקרא לחרם צרכנים על מוצרים מקנדה, במחאה על ציד כלבי הים המסורתי שנערך שם מדי שנה, אותו כינה "טבח ברברי ואכזרי".

לרשימת האלבומים והסינגלים של הסמית'ס, ראו: הסמית'ס – דיסקוגרפיה.

להלן דיסקוגרפיה (רשימה של אלבומים ואוספים) נבחרת מהקריירה של מוריסי.

שנה	שם האלבום	מיקום שיא במצעדים		הערות
		בריטניה	ארצות הברית
1988	Viva Hate	1	48	בריטניה - אלבום זהב ארצות הברית - אלבום זהב
1991	Kill Uncle	8	52	בריטניה - אלבום כסף
1992	Your Arsenal	4	21
1994	Vauxhall and I	1	18	בריטניה - אלבום זהב
1995	Southpaw Grammar	4	66	בריטניה - אלבום כסף
1997	Maladjusted	8	61
2004	You Are the Quarry	2	11	בריטניה - אלבום פלטינה
2006	Ringleader of the Tormentors	1	27	בריטניה - אלבום זהב
2009	Years of Refusal	3	11
2014	World Peace is None of Your Business	2	14
2017	Low in High School	5	20
2019	California Son	4	95
2020	I Am Not a Dog on a Chain	3

שנה	שם האלבום	מיקום שיא במצעד הבריטי	הערות
1990	Bona Drag‏	9	אוסף בריטניה - אלבום כסף ארצות הברית - אלבום זהב
1993	Beethoven Was Deaf‏	13	הופעה חיה
1995	World of Morrissey‏	15	אוסף
1997	Suedehead: The Best of Morrissey‏	25	אוסף
1998	My Early Burglary Years‏	-	אוסף, יצא בארצות הברית בלבד
2005	Live at Earls Court‏	18	הופעה חיה
2008	Greatest Hits‏	5	אוסף
2009	Swords‏	55	אוסף בי-סיידס

שנה	שם הסינגל	מיקום שיא במצעד הבריטי	הערות
1988	Suedehead‏	5
1988	Everyday Is Like Sunday‏	9
1989	The Last of the Famous International Playboys‏	6
1989	Interesting Drug‏	9
1989	Ouija Board, Ouija Board‏	18
1990	November Spawned a Monster‏	12
1991	Our Frank‏	26
1991	Pregnant for the Last Time‏	25	סינגל שלא נכלל באלבום
1992	We Hate It When Our Friends Become Successful‏	17
1992	You're the One for Me, Fatty‏	19
1994	The More You Ignore Me, the Closer I Get‏	8
1994	Interlude‏	25	דואט עם סוזי סו
1995	Boxers‏	23
1997	Alma Matters‏	16
2004	Irish Blood, English Heart‏	3
2004	First of the Gang to Die‏	6
2004	Let Me Kiss You‏	8
2004	I Have Forgiven Jesus‏	10
2005	Redondo Beach‏	11	ביצוע בהופעה חיה
2006	You Have Killed Me‏	3
2006	The Youngest Was the Most Loved‏	14
2008	That's How People Grow Up‏	14
2009	I'm Throwing My Arms Around Paris‏	21

שנה	שם	הערות
1990	Hulmerist	אוסף וידאו קליפים
1992	Live in Dallas	הופעה חיה בדאלאס מ-1991
1992	The Malady Lingers On	אוסף וידאו קליפים
1996	Introducing Morrissey	הופעה חיה בבריטניה מ-1995
2000	Oye Esteban!	אוסף וידאו קליפים
2005	?Who Put The M In Manchester	הופעה חיה במנצ'סטר מ-2004
2009	Morrissey: Live at the Hollywood Bowl	הופעה חיה בהוליווד בול מ-2008
2013	Morrissey: 25 Live	הופעה חיה בלוס אנג'לס מ-2013

• Rogan, Johnny, Morrissey & Marr: The Severed Alliance, Omnibus, 1993 (ביוגרפיה)
• Reid, Pat, Morrissey, Absolute Press, 2003 (ביוגרפיה)
• Simpson, Mark, Saint Morrissey, Touchstone, 2006 (ביוגרפיה)
• Woods, Paul A., ed., Morrissey in Conversation: The Essential Interviews, Plexus, 2007 (אסופת ראיונות)
• Rogan, Johnny, Morrissey, self-published, 2007 (דיסקוגרפיה מלאה, לרבות מאמרים ופרשנויות אודותיה)
• Bret, David, Morrissey: Scandal and Passion, Anova, 2007 (ביוגרפיה ודיסקוגרפיה)
• Brown, Len, Meetings with Morrissey, Omnibus, 2008 (ביוגרפיה)
• Goddard, Simon, Mozipedia: The Encyclopedia of Morrissey and The Smiths, Ebury Press, 2009 (ביוגרפיה)
• Hopps, Gavin, Morrissey: The Pageant of His Bleeding Heart, Continuum, 2009 (ביוגרפיה)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מוריסי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מוריסי

• מוריסי, ברשת החברתית פייסבוק
• מוריסי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מוריסי, ברשת החברתית אינסטגרם
• מוריסי, סרטונים בערוץ היוטיוב
• מוריסי, הבלוג הרשמי
• מוריסי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מוריסי, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• מוריסי, באתר ספוטיפיי
• מוריסי, באתר Last.fm (באנגלית)
• מוריסי, באתר AllMusic (באנגלית)
• מוריסי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מוריסי, באתר דיזר
• מוריסי, באתר Discogs (באנגלית)
• מוריסי, באתר Songkick (באנגלית)
• מוריסי, באתר SecondHandSongs
• מוריסי, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
• מוריסי, באתר בילבורד (באנגלית)
• מוריסי, באתר טיידל (באנגלית)
• It May All End Tomorrow - אתר מעריצים המכיל את הדיסקוגרפיה המלאה של הסמית'ס ומוריסי עם פרשנויות, הסברים ופרטי טריוויה
• ירון פריד, עכבר העיר, פרוייקט מיוחד: איך הפך מוריסי לסופרסטאר, באתר הארץ, 29 ביולי 2008
• עינב שיף‏, בבקשה, קיבלתי את מה שרציתי, באתר וואלה, 30 ביולי 2008 - סיכום הופעתו של מוריסי בישראל
• אילת יגיל, מסרב להתבגר, 17 בפברואר 2009
• דנה קסלר‏, חרב אור, באתר וואלה, 3 בנובמבר 2009
• סיימון ארמיטאז', הגרדיאן, עכבר העיר אונליין, הפה הגדול של מוריסי מכה שנית, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2010
• עידן חגואל, עכבר העיר, מוריסי: "כמו כל דבר, החיים נגמרים בדמעות", באתר הארץ, 20 ביולי 2012
• איתמר זהר, מוריסי באוטוביוגרפיה חדשה: מורה הטריד אותי מינית בנעורי, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2013
• עמית סלונים‏, המלך עדיין חי: ריאיון בלעדי עם מוריסי לקראת הגעתו לישראל, באתר וואלה, 11 באוגוסט 2016
• מוריסי באתר רדיו מוסיכיף.
• עמית סלונים‏, השירים שהצילו לנו את החיים: מוריסי עשה אהבה עם הקהל הביתי במנצ'סטר, באתר וואלה, 21 באוגוסט 2016
• ענת טייכר ואיתמר זהר, חשוף ומסתורי: מוריסי חוגג 60, באתר הארץ, 22 במאי 2019