איחוז הוא מצב פסיכולוגי שבו אדם מאמין שכוחות חיצוניים חדרו לגופו וקנו עליו שליטה, כשהם דוחקים באופן זמני את זהותו הרגילה[1]. כוחות אלה עשויים להיות אבות קדומים, ישויות תאולוגיות (אלים, מלאכים וכדומה), רוחות או ישויות בעלות זרות אונטולוגית ואתנולוגית. איחוז קיים בחברות רבות באפריקה, אסיה, אפרו-אמריקה, אמריקה הלטינית, אוקיאניה, ואירופה העתיקה והעכשווית (בעיקר באזור הים תיכוני). תופעות האיחוז בחברות השונות ובהתאם להקשר התרבותי נבדלות זו מזו במספר מאפיינים, כגון סוג הישות החודרת, הקהל שאליו הישויות נוטות לחדור (נשים או גברים, מקובלים או מעמדות שוליים ונחותים וכו'), בטקסיות ובטקס של כניסתה ויציאתה של הישות מהגוף (ציבורי או פרטי וכו'), בתפיסת המקומיים את האיחוז (כחיובי או שלילי וכמחלה או ברכה), בשיח הסמנטי המאפיין אותו (דתי, חברתי, תרבותי וכו'), משוקעותו במרחב ובזמן וכו'. בהתקף טרנס של איחוז, בהתאם להקשר תרבותי ואתיולוגי, מגרשים רוחות אלה, בטקסגירוש שדים, או שהן ישתכנו ביחסים בעלי קביעות יחסית למארח, ולעיתים יתפסו עליונות במקום בגופו. "איחוז" איפוא הוא מושג רחב, הכולל אינטגרציה של רוח וחומר ביקום בו הגבולות בין אינדיבידואל לסביבתו גמישים וחדירים[2]. בשל כך, עורר עניין רב בקרב חוקרים ממדעי החברה, אנתרופולוגים בפרט, והפך למושא מחלוקות הנוגעות בלב הדיסציפלינה. התופעה נחקרת מבעד לפריזמות רבות – תרבותית, חברתית, גאוגרפית, דתית, פסיכולוגית או פסיכיאטרית, ועוד.
במחקר תופעות איחוז ישנו מתח בסיסי בין שתי גישות עיקריות. מצד אחד, גישה רדוקטיבית המשתייכת למסורת הקלאסית של חקר תופעות האיחוז ומכונה נטורליסטית או רציונליסטית, ומצד שני, גישה ביקורתית, השאובה מהמסורת הפנומנולוגית ומכונה הקשרית. גישה מהסוג הראשון מכוונת ומאפשרת מחקר השוואתי כך, החוקר מגיע לשדה המחקר מצויד מראש בכלים אנליטיים באמצעותם מפרש את מושא מחקרו. הגישה מהסוג השני מבקרת את זו הראשונה, בטענה, כי אם ברצוננו לחקור תרבות שונה משלנו יש לשאוף לראותה מתוך עולם המשמעויות שלה ולא מתוך כלים אנליטיים המבוססים על הגיון מערבי ומדעי[3]. לטענתם טכניקה זו משהה חקירה אפיסטימולוגית ולפיכך, רק במקרה הטוב מאפשרים הבנה חלקית שלהם[2].
גישה זו מגיעה ממסורת אנתרופולוגית שעניינה בחקירת התרבות מתוך היבטים של שוני או דמיון. הגישה נוטה לראות באיחוז קטגוריה התנהגותית מוגדרת, למרות ביטויים שונים ומגוונים של תופעות איחוז בהקשרים תרבותיים שונים. הגישה מציעה מסגרת תאורטית ומתודולוגית לחקר התופעה מתוך הבחנה בין שני רכיבים, טבעי ותרבותי, שביסוד התופעה. הבחנה זו, שבין הרכיב הטבעי לבין התרבותי נטועה במונח "טרנס של איחוז". מצד אחד, רכיב טבעי ואוניברסלי - המכונה טרנס שהוא המנגנון הפסיכו-פיזיולוגי אשר מתייחס ליכולת הכלל-אנושית למצבי תודעה מיוחדים, ומצד שני, רכיב תרבותי ופרטיקולרי - המעצב את ביטוייה השונים של התופעה וכוללים את הסיבות לאיחוז, אפיוני הישויות האוחזות באדם, טיב היחסים שהוא מכונן עמן והפונקציות האישיות והחברתיות שהן משרתות בחברות שונות. קרי, לדידם של חוקרים הנמנים עם גישה זו, האיחוז הוא התאוריה התרבותית בבסיסה של התופעה ומספק את הניבים המגדירים את אופני ההבעה של מצב הטרנס בהקשר תרבותי מסוים. חוקרים אלו נוטים לראות בתופעות שונות של איחוז ביטוי לפתולוגיה רפואית או למצוקה נפשית[1][2].
מבין החוקרים המשפיעים על חקר התופעה בכלל ועל המחקר הנטורליסטי של התופעה בפרט נמנה החוקר יון לואיס[4][2]. משנתו, שינתה את חקר התופעה והעניקה תמיכה סוציולוגית לרציונליזציה שלה. זאת על ידי הבחנה בין פולחני איחוז מרכזיים (central possession cults) לבין פולחני איחוז פריפריאליים (peripheral possession cults). לפיו, האיחוז בפולחנים מרכזיים הוא חוויה חיובית של רוחות מוסריות (אבות קדומים, גיבורי תרבות ועוד) המדברות מתוך האדם והם מחזקים את הסדר החברתי-מוסרי. לעומת זאת, בפולחני האיחוז הפריפריאליים, רוח האיחוז אינה מוסרית והוא נתפס בידי המקומיים כצורה של מחלה שלרוב נאחזת בנשים או באינדיבידואלים אחרים הנחשבים לשוליים או נחותים חברתית. מודל זה והנחותיו עמדו בראש מסורת מחקרית בה איחוז פריפריאלי היווה סממן לפתולוגיה אישית או חברתית.
גישה זו גורסת כי יש לחקור תופעות איחוז במלוא מורכבותן, בהקשר הרחב של מערכות המשמעות התרבותיות שלהן, וכי שימוש במינוח מערבי ומדעי (כמו המינוח הפסיכיאטרי "דיסוציאציה" או הפסיכולוגי "חסך" ו"מצוקה נפשית") מחמיץ חלק מן המשמעויות המקומיות של התופעה. בכך, חוקרים הנמנים עם גישה זו מעלים את בעיית התרגום של תופעות ממקור תרבותי מסוים בידי חוקר ממקור תרבותי, אחר אשר מגיע ממערכת משמעויות שונה לפיה מבין ומפרש את מושא מחקרו. חוקרים אלה נוטים לראות בתופעות איחוז מערכת תקשורת, מעין שפת-על, המאפשרת לעבד חוויות שונות ולתת להן מבע באמצעות ניבים המוכרים בתרבות אך, חורגים מצורות השיח השגרתיות. הגישה מדגישה את ההיבטים הרטוריים, הדרמטיים, האסתטיים והיומיומיים של תופעות האיחוז, אשר מאפשרים למתנסים להרחיב את גבולות ה"אני שלהם" ולהתייחס באופן חתרני לגורמי סמכות בקהילה[1][2]. חוקרים הנמנים עם גישה זו, מערערים על ההבחנה בין הטרנס כרכיב טבעי ואוניברסלי (פירוט בגישה הנטורליסטית) לבין האיחוז כרכיב תרבותי. למשל, למבק גורס כי טרנס גם הוא תופעה המעוצבת ומתווכת חברתית ותרבותית והוא משווה את היחסים ביניהם ליחסים שבין נישואין (מוסד חברתי נפוץ בתרבויות רבות) לבין סקס (התנהגות המותרת מתוקף הנישואין)[5].
מדיקליזציה מוגדרת כתהליך שבמהלכו תופעות, שבעבר לא נתפסו כבעיות רפואיות, מוגדרות כבעיות רפואיות אשר יש לטפלן במסגרת זו. חוקרים רבים מנסים להגדיר את תופעת האיחוז תחת מונחים רפואיים ומשווים אותה לתופעות נוספות הקשורות לשינוי תודעתי כמו אמנזיה או הפרעת זהות דיסוציאטיבית. למשל, לטענתה של וורד[6], איחוז מרכזי הוא תרפיה הגנתית המועברת באופן טקסי, ואילו איחוז פריפריאלי נוצר ממצבי לחץ אצל אינדיבידואלים ומספק הסבר תרבותי לפסיכופתולוגיות. קהו וגילטי[7] אף הציעו, היפותזה אודות הגוף הפיזיוכימי, מחסור בסידן, תוצאותיו והקשר לתופעת האיחוז[2].
פסיכיאטרים נוטים לראות בתופעות איחוז צורות תרבותיות של מצבים הכרוכים בשינוי תודעתי חריף. מצבים אלו נקראים בפי פסיכיאטרים מצבים דיסוציאטיביים. כאשר, דיסוציאציה היא מנגנון נפשי העומד ביסוד מצבים פסיכו-פתולוגיים מובחנים, כמו הפרעת זהות דיסוציאטיבית במצבים אלו מנותקת קבוצה של תהליכים נפשיים מן המכלול התודעתי השלם, או שהביטוי ההתנהגותי מאבד את הקשר שלו משאר האישיות. כמו כן, נעשו ניסיונות להכניס את תופעות הטרנס והאיחוז במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית (DSM-IV). הצעה זו התבססה על סכמה מומחשת של ההבחנה של לואיס[4] בין איחוז פריפריאלי ומרכזי, לפיה איחוז פריפריאלי הוא אינדקס לסטייה הצריכה התערבות תרפיוטית[2]. ההסבר הפסיכולוגי המקובל במקרים אלה הוא שהאיחוז מהווה אמצעי תרבותי נוח לבטא משאלות אסורות וקונפליקטים מאיימים, הקשורים במצבי מצוקה וחסך שבחיי היום יום אי-אפשר לבטאם ולהתמודד עמם.
בילו כותב במאמרו כי "למצבי איחוז חותם מגדרי מובהק, בשל העובדה שברוב החברות נשים נוטות להיכנס למצבים אלה יותר מגברים"[8]. האנתרופולוגית אריקה בורגיניון[9] הציעה לחלק את המודל המסביר העל-טבעי של מצבי מודעות משתנים לשתי קטגוריות בסיסיות: טרנס איחוזי (possession trance) וטרנס לא-איחוזי (non-possession trance). המצב הראשון הוא המצב הקלאסי בו המתנסה, לרוב אישה, מרגיש ישות זרה הנכנסת לתוכו. ואילו מצב של טרנס לא-איחוזי מתבטא בכך שהמתנסה, לרוב גבר, מתכונן לחוויה בכך שהוא למד למה עליו לצפות וכיצד עליו לפרש את מה שהוא חש וחווה באמצעות חושיו. לרוב, כניסה לטרנס איחוזי נעשית בעזרת ריקוד קצבי המלווה בתיפוף סוער, במצבים של המון צפוף. האישה האחוזה היא בדרך כלל פסיבית, ואחרי האיחוז קיימת שכחה ביחס לתוכן החוויה בזמן האיחוז. לעומת זאת, הגבר החווה טרנס לא-איחוזי מקבל מידע או הנחיות מהישות העל-טבעית והוא זוכר היטב את פרטי האירוע ופועל בהתאם להנחיות שקיבל במהלכו[8].
"ההסבר הפסיכולוגי המקובל יראה באיחוז אמצעי תרבותי לביטוי משאלות אסורות וקונפליקטים מאיימים הקשורים במצבים טראומטיים של מצוקה וחסך, שבחיי היום יום אי אפשר לבטאם ולהתמודד עמם[10]. כיוון שנשים מופלות לרעה ברוב החברות, הן סובלות יותר מלחצים ומבעיות חיים ונזקקות יותר לפורקן בחסות ישות חתרנית בעלת כוח עמו הרוח. הסבר מוטיבציוני זה מגובה בהסבר מטפורי: לאיחוז משמעויות סמליות הנראות כמותאמות במיוחד לחוויות נשיות של יחסי מין (חדירה על ידי רוח, בדרך כלל ממין זכר) והריון ('עיבור'). דפוס של רוח ממין זכר הנכנס באיזה שכיח גם בתופעות הדיבוק"[8].
תופעות איחוז רבות קיימות בהרבה מן התרבויות אם כי לא בכולן[11]. בין התופעות נמנה באפריקה, הזאר, אסלאי, בורי, נגומה, האוקה, מהונדורו, ומזימו, באמריקה וודו, אומבנדה, שנגו, וקרדסיסמו, באסיה, שאמאניזם, באירופה, הדיבוק עוד. תופעות האיחוז בחברות השונות ובהתאם להקשר התרבותי נבדלות זו מזו במספר מאפיינים כמו: האופן בו האיחוז מתבטא (לדוגמה בניבי מצוקה שונים) סוג הישות החודרת, הקהל אליו נוטות לחדור (נשים או גברים, מקובלים או מעמדות שוליים ונחותים וכו'), בטקסיות ובטקס של כניסתה ויציאתה של הישות מהגוף (ציבורי או פרטי וכו'), בתפיסת המקומיים את האיחוז (כחיובי או שלילי וכמחלה או ברכה), בשיח הסמנטי המאפיין אותו (דתי, חברתי, תרבותי וכו'), משוקעותו במרחב ובזמן וכו'.
הפרעת איחוז הנוכחת במצרים, סודאן, מזרח אפריקה ובמפרץ הפרסי. רוחות הזאר שוכנות בעולם מקביל לעולם האנושי ונתפסים כאחראים לקשת רחבה של ליקויי בריאות פיזיים ונפשיים. הטיפול מבוסס על ריצוייה של הישות החודרת, תוך כינון יחסים סימביוטיים עמה. בזאר התסמינים מתגבשים לטרנס איחוזי רק בטקס הריפוי בו מוכנס האחוז למצב דיסוציאטיבי כאשר הרוח נקרא להיכנס לגוף האחוז על מנת לתקשר איתו ולפייסו. האיחוז מושג בטקס פומבי על ידי תנועות ריקוד[1].
הפרעת איחוז שהייתה נפוצה בדרום מרוקו. אסלאי הגיע לישראל עם עולים, בעיקר נשים, בשנות ה-50 וה-60 והיא מחלת שדים מובהקת. שדים הם יצורים רוחניים בעלי כוחות על-טבעיים. על אף יכולתם ללבוש ולפשוט כל צורה לרוב, הם בלתי נראים. עולמם של השדים משיק ואף מקביל לעולם בני האדם. לכל אדם יש כפיל דמוני המלווה אותו לאורך חייו. שדים תוקפים בני אדם כתגובה לפגיעה קודמת בהם. "השדים גורמים בעיקר לליקויי בריאות פתאומיים, גופניים ונפשיים, והם תוקפים את קורבנם באחת משתי הדרכים: מכים בו מבחוץ או חודרים לתוך גופו וקונים שליטה בו"[1]. הסיבה להופעת התקף איחוז היא, לרוב, מתח וכעס בין בני משפחה או שכנים.
תחילתו, של אסלאי, באובדן הכרה והמשכו בהתנהגות סוערת וחסרת רסן. נוכחות השד מקנה לאחוז כוח פיזי רב וכוחות על-טבעיים של ניבוי וגילוי עתידות. אפיזודת האיחוז מאופיינת, לעיתים קרובות, באמנזיה מלאה או חלקית. התקפי אסלאי הם קצרי טווח ועשויים להסתיים באופן ספונטני עם הגיעו של האחוז לאפיסת כוחות. בדרך כלל יוזעק רב-מרפא כדי להוציא את השד במהירות האפשרית. טקס הריפוי בנוי מפרוטוקול סדור וקובע, בתבנית הדומה לגירוש שדים בנצרות ובאסלאם[1].
מקורה של דת הוודו הוא במערב אפריקה אך עם הבאת עבדים מאפריקה להאיטי שבאיים הקריביים ואיסור על קיום פולחני הוודו על ידי הצרפתים, הדת עברה שינוי על ידי הטמעתם של אלמנטים מן הנצרות הקתולית. כך, מקורה באיים הקאריביים, והיא נפוצה אף ברפובליקה הדומיניקנית, קובה, וחלקים באיי בהאמה ובארצות הברית. זרם נוסף, התפתח במדינת לואיזיאנה שבארצות הברית. מספר דתות אחרות, דומות לוודו בעיקרן, צמחו באופן זהה באזורים נוספים אליהם יובאו עבדים מאפריקה. עם דתות אלה נמנות הסנטריה בקובה, והקנדומבלה והאומבנדה בברזיל. לפי הוודו, קיים אל בורא יחיד אשר אינו עוסק בעולם הגשמי ולו כפופות מספר רב של רוחות (הנקראות "אורישה" (Orisha, Orixa) במסורת האפריקאית, או "לואה" (Loa, Lwa) בוודו ההאיטיאני) השולטות בעולם והן העומדות במרכז הפולחן. הרוחות נחלקות לקטגוריות ולמשפחות כאשר כל רוח חולשת על תחום חיים משלה, בעלת אופי ייחודי והעדפה טקסית מסוימת. מרכיבים מרכזיים נוספים בוודו הם פולחן אבות וקרובי משפחה שפסו מן העולם, ופולחני ריפוי.
דת הוודו נעדרת ממסד דתי מאורגן, והיא אינה אחידה בין אזורים שונים. פרטי הפולחן עשויים להשתנות אף בין משקי בית, כאשר כהן הדת הוא האחראי על שימור המסורת בטקסים אותם הוא מנהל. הן גברים והן נשים מסוגלים לשמש ככהני דת - גבר הממלא את התפקיד נקרא "הונגן" (houngan), ואשה הממלאת את התפקיד הנקראת "ממבו" (mambo). כהני הדת עוסקים אף בריפוי, ניחוש עתידות, הטלת לחשים ורקיחת שיקויים למגוון מטרות.
על אף הבלבול הנפוץ בין שני מושגים אלו (דיבוק ואיחוז), דיבוק הוא סוג אחד של איחוז אשר זכה לפרסום רחב יחסית לתופעות איחוז נוספות. המושג "דיבוק" קיים בפולקלור ובאמונה העממית היהודית וכוונתו לרוח רעה אשר נכנסת בתוך אדם חי ודבקה בו, גורמת להתנהגות שונה מהרגיל ומדברת מגרונו בקול של אישיות נפרדת וזרה. המושג עצמו אינו מופיע בספרות התלמודית או בקבלה, אשר מכנים תמיד תופעה זו בשם "רוח רעה". הפועל "דבק" נמצא בכל ספרות הקבלה לציון יחסה של הרוח הרעה אל הגוף, וסיפורים ביהדות על רוח רעה שנדבקה לגוף רווחים בתקופת בית שני ותלמוד. המקרים המדווחים הראשונים של איחוז על ידי רוחות של אנשים שנפטרו מגיעים מאגן ים התיכון (מצפת, קהיר, דמשק, אזמיר ופררה) במאה ה-16. התיאור הראשון של איחוז על ידי רוחות המתים דווח בצפת, בשנת 1545, שם גירש רבי יוסף קארו רוח רעה[12]. המונח "דיבוק" הופיע בשלהי המאה ה-17 והפך למונח בקהילות אשכנזיות. בקרב הקהילות האשכנזיות הופיעו המקרים הראשונים רק לקראת סיום המאה ה-17, כשבמאה ה-18 וה-19 סיפקו קהילות חסידיות במזרח אירופה את רוב המקרים[8].
הדיבוק צמח מתוך הרעיונות והאמונות של תורות הגלגול והעיבור בקבלה. על פי תורה זו רוחות של רשעים וחוטאים וגם רוחות של צדיקים עלולים להיכנס בבני-אדם, כדי להשלים מצווה ולזכות בכניסה לגן עדן. "הכינוי דיבוק נשמר לרוחות של חוטאים מן המדרגה העליונה, שמצאו מקלט בגוף קרבנותיהן כדי להימלט מרדיפות קשות בעולם אחר"[8]. עבור הרוחות שימש גוף הקרבן מחסה זמני מפגיעות בעת שהייתם בין שני עולמות וכן הזדמנות לתיקון ראשוני. חטאי הקרבן הם אלו שהקנו לרוח את הרשות להיכנס על אף היותם פעוטי ערך בהשוואה לחטאי הדיבוק. אולם, יש בגלגול הוכחה לחסדו של האל בעצם ההזדמנות לכפרה בדרך של שיקום רוחני במהלך החיים.
מבחינה קלינית, תופעת הדיבוק כללה מגוון רחב של תסמינים, כשהדיווחים מתמקדים בעיקר בהתנהגויות המשקפות בצורה מוחשית את נוכחות הרוח. בין תסמיני הדיבוק נכללו התנהגויות המשקפות את נוכחות הרוח והם כללו התכווצויות, דיבור זר ומוזר, בהתאם לזהותה ומינה של הרוח, תוקפנות פיזית ומילולית והתנהגות אימפולסיבית וחסרת מעצורים. לעיתים הקנתה נוכחות הרוחות יכולות מופלאות של דיבוק בשפה זרה וגילוי עתידות ונעלמות. גירושו של הדיבוק מהגוף אליו נכנס הוא הטיפול בתופעה. טקס הגירוש נעשה בפומבי ונוהל בידי רב מקובל אשר התעמת עם הדיבוק עד ליציאתו. הטקס מורכב מסדרה קבועה של שלבים. "המגרש ניסה תחילה לשדל את הרוח לצאת בפיתויים ובהבטחות, ומשלא עלה הדבר בידו פנה להשבעות וחרמות ואף לפגיעה פיזית, כדי להכריחו לכך. שיאו של טקס הריפוי, שהתנהל פעמים רבות בבית הכנסת אגב שימוש בחפצי קודש למיניהם (ספרי תורה, שופרות ונרות), היה וידוי הרוח על חטאיו בחייו ועל העונשים האיומים שהושתו עליו לאחר מותו...קדם ליציאת הרוח ויכוח על מקום היציאה, כאשר הרוח מבקש לעזוב דרך איבר מרכזי ולהטיל בו מום, והמגרש כופה עליו לעזוב דרך איבר פחות ערך... על פי המקרים המדווחים לפחות טקס הגירוש מצטייר כתרפיה יעילה למדי: ברוב המכריע של המקרים הרוח אכן נאלץ לצאת מגוף הקרבן ולהניח לו[8].
בין שני עולמות: הדיבוק - מחזה מאת ש. אנ-סקי, חובר בין השנים 1913 ל-1916 וזכה להצלחה מסחררת. " "הדיבוק" נכתב ברוסית ולאחר מכן תורגם ליידיש בידי אנ-סקי עצמו. הוא הועלה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי "הלהקה הווילנאית" בוורשה. ב-1922 ערך תיאטרון הבימה במשכנו במוסקבה את הצגת הבכורה של הגרסה העברית, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק ובבימויו של יבגני וכטנגוב. העלילה מספרת על בחור ישיבה אביון ששמו חנן, המאוהב בלאה, בת הגביר. כשמתברר לו שתינשא לאחר, הוא מת, אך נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה. אביה מביאה אל צדיק כדי שירפאה, ובעת גירוש הרוח מתברר סוד אפל מן העבר. המחזה, שעוסק בפולקלור ובמיסטיקה יהודיים, הפך לאחת היצירות הקאנוניות של התרבות היהודית. הוא הוצג והתפרסם בכל רחבי העולם."[13]
הדיבוק - אופרה ביידיש - "הדיבוק – אופרה ביידיש (באנגלית: The Dybbuk – An Opera in Yiddish) היא אופרה מאת המלחין האמריקאי סולומון אפשטיין, על פי המחזה "הדיבוק" של ש. אנ-סקי שהוצגה בבכורה עולמית בישראל בשנת 1999. האופרה בבימוי ובהפקה של רחל מיכאלי ובניצוחו של רונן בורשבסקי עלתה בהצגות גאלה במרכז סוזן דלל ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומוקרנת מאז בעולם בגרסת די.וי.די. ככל הידוע זוהי האופרה הראשונה שנכתבה במקור ביידיש (בעבר הועלו בעיירות היהודיות אופרות ידועות בתרגום ליידיש). ההפקה הועלתה על ידי קבוצת יוצרים וזמרים צעירים, רובם לא הבינו יידיש לפני תחילת החזרות"[14].
מגרש השדים (באנגלית: The Exorcist) "הוא סרט אימה אמריקאי משנת 1973 בבימויו של ויליאם פרידקין, המבוסס על הרומן באותו שם של ויליאם פיטר בלאטי משנת 1971. הספר נכתב בהשראת גירוש שדים של הנער רונלד דו בשנת 1949, ומתמודד בדיבוק של נערה צעירה וניסיונותיה הנואשים של אמה לזכות בחזרה בבתה באמצעות גירוש שדים שנערך על ידי שני כמרים. "מגרש השדים" יצא בארצות הברית על ידי האחים וורנר ב-26 בדצמבר 1973, והיה מועמד ל-10 פרסי אוסקר וזכה בשניים: הסאונד הטוב ביותר והתסריט המעובד הטוב ביותר"[15].
מלאך משחית היא סדרת טלוויזיה, דרמת מתח על-טבעית משנת 2023 שנוצרה על ידי נח סטולמן, אביגיל בן-דור ניב ועודד דוידוף עבור ערוץ כאן 11. הסדרה מהדהדת את מיתוס הדיבוק וממקמת אותו בחצרות חסידיות בירושלים של המאה העשרים ואחת. הסדרה פותחת בתיאור של כלה אחוזת דיבוק הרוצחת את בעלה בליל הכלולות, ומסתיימת בהתרת העלילה ובטקס גירוש הדיבוק. תוך כך, הסדרה עוסקת בפחדים התאולוגיים ממיניות, נשיות ומודרניות שבתוך קהילה דתית אדוקה, ובסימביוזה ההפכפכה והעוינת שבין הדת לחילוניות.
יורם בילו, 2013. היה או לא היה? דיבוק בחצר חסידית. כחלום יעוף וכדיבוק ייאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, רחל אליאור ואחרים, עורכים, ירושלים: מאגנס. עמ' 324 - 343
אליעזר ויצטום, ויהודה גודמן, 1998. ביטויי מצוקה נפשית אצל חרדים: הבניה נרטיבית והתערבות נרטיבית רגישת-תרבות. חברה ורווחה, 18: 97 - 123
אליעזר ויצטום, ויעקב מרגולין. 2009. תסמונות נפשיות תלויות תרבות בישראל. פסיכיאטריה (13): 16 - 27
אליעזר ויצטום ונמרוד גריסרו, 2013. איחוז על ידי רוחות זאר בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל. כחלום יעוף וכדיבוק ייאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, רחל אליאור ואחרים, עורכים, ירושלים: מאגנס. ע' 413 - 431
Antze, Paul 1996. Telling Stories, making Selves: Memory and Identity in Multiple Personality Disorder. In: Tense Past, pp. 3-23
Bilu, Yoram and Yehuda, Goodman. 1997. What Does the Soul Say? Metaphysical Uses of Facilitated Communication in the Jewish Ultraorthodox Community. Ethos 25 (4): 1-33
Bourguignon, Erika .1979. Psychological Anthropology: An Introduction to Human Nature and Cultural Differences. New York: Holt, Rinehart and Winston
Hacking, Ian. 1998. Mad Travelers: Reflections on the Reality of Transient Mental Illness. Charlottesville: The University of Virginia Press, Ch. 3-4, pp. 51-102
Johnson, Paul C. 2011. An Atlantic Genealogy of Spirit Possession. Comparative Studies in Society and History 53 (2): 393-425
Lewis IM.1989. Ecstatic Religion: An Anthropological Study of Spirit Possession and Shamanisem. London: Routiedge. 2nd ed
Lambek, M. 1989. From disease to discourse: remarks on the conceptualization of trance and spirit possession. Newbury Park, CA: Sage. pp. 36-61
Lambek, Michael, 2014. The Interpretation of Life or Life Interpreted? The Cohabitation with Spirits in the Malagasy World. American Ethnologist 41 (3): 491-503
Leistle, Bernhard, 2014. From the Alien to the Other: Toward a Phenomenological Theory of Spirit Possession. Anthropology of Consciousness 25 (1): 53-90
Littlewood, R. 2002. Multiple Personality Returns. In: Pathologies of the West. Cornell University Press, ch. 10, pp. 165-181
Obeyesekere, Gananath. 1981. Medusa's Hair. Chicago: University of Chicago Press, Part 1, pp. 13-51
Rothenberg, Celia E. 2004. Zahia and her Jewish Jinn. In: Spirits of Palestine: Gender, Society and Stories of the Jinn. Lanham: Lexington, ch. 4, pp. 77-98
^Abu-Lughod, Lila. Writing Against Culture. In:, Recapturing Anthropology, R.G. Fox (ed.), Santa Fe: School of American Research Press, pp. 137-162., 1991
^ 12Lewis IM.1989., Ecstatic Religion: An Anthropological Study of Spirit Possession and Shamanisem., London: Routiedge. 2nd ed
^Lambek, M. 1989., From disease to discourse: remarks on the conceptualization of trance and spirit possession, . Newbury Park, CA: Sage. pp. 36-61
^Ward CA, ed., Altered States of Cosciousness and Mental Health: A Cross-Cultural Perspective., Newbury Park, CA: Sage, 1989
^Kehoe AB, Giletti DH. 1981., Women's preponderance in possession cults: the cacium deficiency hypothesis extended., Am. Anthropol. 83 (3): 61-549
^ 123456בילו, יורם. היה או לא היה? דיבוק בחצר חסידית, כחלום יעוף וכדיבוק ייאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, רחל אליאור ואחרים, עורכים, ירושלים: מאגנס, ע' 324 - 343, 2013
^Bourguignon, Erika.1979., Psychological Anthropology: An Introduction to Human Nature and Cultural Differences., New York: Holt, Rinehart and Winston
^Ion M. Lewis. 1971. Study of Spirit Possession and Shamanism. London. בתוך:
בילו, יורם. היה או לא היה? דיבוק בחצר חסידית., כחלום יעוף וכדיבוק ייאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, רחל אליאור ואחרים, עורכים, ירושלים: מאגנס, ע' 324–343., 2013
^Erica, Bourguignon, Psychological Anthropology, New York, 1979
^אליאור, רחל., הדיבוק בין העולם הנגלה והעולם הנסתר: קולות מדברים, עולמות שותקים וקולות מושתקים., מחקרי ירושלים במחשבת ישראל יח-יט, ע' 499 - 536, 2005
ערך מורחב – וודו
דיבוק, דף שער בספרייה הלאומית
