אושו

	יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	שכתוב

אושו
रजनीश चन्द्र मोहन जैन

לידה	11 בדצמבר 1931 Udaipura, Bhopal State, הראג' הבריטי
פטירה	19 בינואר 1990 (בגיל 58) פונה, הודו
שם לידה	चन्द्र मोहन जैन
מדינה	הודו
מקום מגורים	Koregaon Park, Koregaon Park, ראג׳נישפורם, מומבאי, Gadarwara, ג׳באלפור, מחוז רייזן
השכלה	Dr. Hari Singh Gour University (1957)
מעסיק	Rani Durgavati University, Jabalpur
השקפה דתית	מיסטיקה
חתימה
www.osho.com

אוֹשוֹ (11 בדצמבר 1931 - 19 בינואר 1990) נולד בשם ראג'ניש צ'נדרה מוהן ג'יין (הינדי: रजनीश चन्द्र मोहन जैन) היה פילוסוף, סופר, מיסטיקן ומורה רוחני הודי^[1][2][3][4] ומנהיג תנועת ראג'ניש. במהלך חייו הוא נחשב למיסטיקן שנוי במחלוקת. בשנות ה-60 הוא טייל ברחבי הודו כנואם והיה מבקר קולני של הסוציאליזם, מהטמה גנדי^[5], והאורתודוקסיה הדתית ההינדית. הוא דגל בגישה פתוחה יחסית כלפי המיניות האנושית, דבר שזיכה אותו בכינוי "גורו הסקס" בהודו ובעיתונות הבינלאומית המאוחרת, אם כי גישה זו הפכה מקובלת יותר עם הזמן.

ב-1970 בילה ראג'ניש זמן במומבאי וצירף אליו חסידים הידועים בשם "נאו־סנייאסים". בתקופה זו הרחיב את תורתו הרוחנית, ובאמצעות הרצאותיו נתן את פרשנותו לכתבי הדת, למיסטיקה ולפילוסופים מרחבי העולם. בשנת 1974 ראג'ניש עבר לפונה שבה הוקם אשראם כדי להציע מגוון רחב של "כלי טרנספורמציה", גם עבור המבקרים ההודים וגם הבינלאומיים. בסוף שנות ה-70 התעכבה ההתפתחות של האשראם בגלל מתח בין התנועה לבין ממשלת מפלגת ג'אנטה השלטת של מורארג'י דסאי.

בשנת 1981 המאמצים מוקדו בפעילויות בארצות הברית וראג'ניש עבר לחווה המכונה ראג'נישפורם במחוז ואסקו, אורגון. התנועה עוררה התנגדויות מצד תושבי המחוז וממשלת המדינה, ושורה של מאבקים משפטיים בנוגע לבניית האשראם והמשך הפיתוח צמצמו את הצלחתה. ב-1985, בעקבות חקירת פשעים חמורים, כולל הפיגוע הביולוגי בדאלס ב-1984, ומזימה לרצוח את עו"ד צ'ארלס ה. טרנר, טען ראג'ניש כי מזכירתו האישית מא אננד שילה היא האחראית ויוזמת הפשעים^[5]. הוא גורש מאוחר יותר מארצות הברית על פי עסקת טיעון, לפני שהועמד למשפט בשל שהייה בלתי חוקית והונאת הגירה. הסדרה התיעודית ארץ פראית מאוד של נטפליקס מתארת את השתלשלות האירועים בשנים אלה.

לאחר גירושו, 21 מדינות מנעו ממנו כניסה, ובסופו של דבר הוא חזר להודו, והחיה את האשראם בפונה, שבו מת ב-1990. האשראם שלו ידוע כיום כאתר הנופש הבינלאומי של אושו למדיטציה.

התורות הסינקראטיות של ראג'ניש מדגישות את חשיבות המדיטציה, המודעות, האהבה, החגיגה, האומץ, היצירתיות וההומור - תכונות שנתפסו כמדוכאות על ידי דבקות במערכות אמונות סטטיות, במסורת דתית ובחברה. לתורתו של ראג'ניש הייתה השפעה ניכרת על המחשבה של הניו-אייג', והפופולריות שלהם גדלה במידה ניכרת מאז מותו.

אושו נולד כצ'אנדרה מוהן ג'ין, הבכור מבין אחד-עשר ילדים של סוחר בד, בבית סבו וסבתו מצד אמו בקוצ'ואדה; כפר קטן ברובע רייזן במדינת מאדיה פראדש בהודו. הוריו נתנו לו לחיות עם סבו וסבתו מצד אמו עד היותו בן שבע. לפי דיווחו של אושו (ראג'ניש) עצמו, הייתה לכך השפעה רבה על התפתחותו, משום שסבתו נתנה לו את מלוא החופש, והותירה אותו חסר דאגה ללא חינוך או הגבלות כפויות. כשהיה בן שבע, סבו מת, והוא הלך לגדרווארה כדי לגור עם הוריו. ראג'ניש הושפע עמוקות מהמוות של סבו, וגם ממוות של חברת ילדותו ודודניתו שאשי מטיפוס כשהיה בן 15, מה שהוביל לעיסוק במוות שנמשך לאורך כל שנות ילדותו ונעוריו. בשנות בית הספר הוא היה תלמיד מרדני, אבל מחונן, וזכה למוניטין כפולמוסן מעולה. ראג'ניש הפך לאנטי-תאיסט, התעניין בהיפנוזה והשתייך לזמן קצר לסוציאליזם ולשני ארגונים לאומיים הודים: הצבא הלאומי ההודי והראשטרייה סוואימסבק סנג. עם זאת, חברותו בארגונים הייתה קצרת ימים, משום שלא יכול היה להיכנע לכל משמעת חיצונית, אידאולוגיה או מערכת.

בשנת 1951, בגיל תשע עשרה, ראג'ניש החל את לימודיו בבית קולג' בג'אבאלפור. כשהתבקש לעזוב לאחר עימותים עם מדריך, הוא הועבר לקולג' ד.נ. יאהין, גם בג'אבאלפור. לאחר שהוכיח את עצמו כמתווכח בצורה מפריעה, הוא לא נדרש יותר להיות נוכח בקורסים בקולג', למעט מבחנים, וניצל את זמנו החופשי כדי לעבוד כמה חודשים כעוזר עורך בעיתון מקומי. הוא החל לדבר בפומבי ב"סארבה דהרמה סאמלן" השנתית (פגישה של כל הדתות) שהתקיימה בג'אלאפור, שאורגנה על ידי קהילת "טרנפאנטי ג'אין" שאליה נולד, והשתתף בה בשנים 1951 עד 1968. הוא התנגד ללחץ הוריו להינשא. ראג'ניש אמר מאוחר יותר שהוא נעשה מואר רוחני ב-21 במרץ 1953, כשהיה בן 21, בחוויה מיסטית בעת שישב מתחת לעץ בגן הבנווארטלי בג'אאלפור.

בעל תואר B.A. בפילוסופיה בשנת 1955, הוא הצטרף לאוניברסיטת סגר, שם ב 1957 הוא קיבל את התואר שני בפילוסופיה (בהצטיינות). הוא מיד קיבל משרת הוראה במכללת ראיפור בסנסקריט, אך נשיא האוניברסיטה ביקש ממנו במהרה לבקש העברה משום שראה בו סכנה למוסר, לאופי ולדת של תלמידיו. משנת 1958 הוא לימד פילוסופיה כמרצה באוניברסיטת ג'אבאלפור, וקודם לפרופסור בשנת 1960. כמרצה פופולרי, הוא הוכר על ידי עמיתיו כאיש אינטליגנטי במיוחד אשר היה מסוגל להתגבר על הליקויים של החינוך המוקדם שלו בעיר קטנה.

במקביל לתפקידו באוניברסיטה, הוא נסע ברחבי הודו בשם "אצ'ריה ראג'ניש" (אצ'ריה פירושו מורה או פרופסור, ראג'ניש היה כינוי שרכש בילדותו), והרצה על סוציאליזם, גנדי ודתות מוסדיות. הוא אמר כי הסוציאליזם ינציח עוני, והוא תיאר את גנדי כמזוכיסט הנלחם בקידמה וסוגד לעוני. מה שהודו צריכה כדי להימלט מהנחשלות שלה זה קפיטליזם, מדע, טכנולוגיה מודרנית ומניעת הריון. הוא מתח ביקורת על הדתות ההודיות האורתודוקסיות כמתות, מלאות בטקסים ריקים, מייסרות את חסידיהן בפחדים מהגיהנום והבטחה לברכות. הצהרות אלה גרמו לו להיות שנוי במחלוקת, אבל גם צברו לו קהל מעריצים נאמן שכלל מספר סוחרים ואנשי עסקים עשירים. אלה ביקשו ממנו התייעצויות אישיות לגבי התפתחותם הרוחנית וחיי היומיום שלהם, בתמורה לתרומות, והתרגול שלו גדל במהירות. החל מ-1962 הוא החל להוביל מחנות מדיטציה של 3 עד 10 ימים, ומרכזי המדיטציה הראשונים (Jivan Jagruti Kendra) החלו להופיע סביב תורתו, הידועה בשם תנועת ההתעוררות לחיים (Jivan Jagruti Andolan). לאחר סיור שנוי במחלוקת ב-1966, הוא התפטר מתפקידו לבקשת האוניברסיטה.

בסדרת הרצאות מ-1968, שפורסמה מאוחר יותר תחת הכותרת "ממין לסופר-תודעה", הוא זיעזע מנהיגים הינדים על ידי קריאה לקבלה חופשית יותר של יחסי מין, ונודע כ"גורו המין" בעיתונות ההודית. כאשר ב-1969 הוא הוזמן לדבר בוועידה ההינדית העולמית השנייה, על אף חששותיהם של כמה מנהיגים הינדים, הוא ניצל את המאורע כדי להעלות שוב את המחלוקת וטען כי "כל דת המחשיבה את החיים כחסרי משמעות ומלאת סבל, ומלמדת את שנאת החיים, היא לא דת אמיתית, דת היא אמנות שמראה כיצד ליהנות מהחיים". הוא אפיין את הכוהנים כבעלי אינטרס אישי, והתגרה בשנקארכריה של פורי, שניסה לשווא להפסיק את הרצאתו.

באירוע מדיטציה ציבורית באביב 1970, ראגניש הציג לראשונה את שיטת מדיטציית דינמיק שלו. הוא עזב את ג'בלפור למומבאי בסוף יוני. ב-26 בספטמבר 1970 הוא יזם את קבוצת התלמידים או הנאו־סניאסים הראשונים שלו. להיות תלמיד משמעותו קבלת שם חדש וללבוש את החלוק הכתום המסורתי של קדושים הינדים סגפניים, כולל שרשרת חרוזים (מאלה) הנושאת תליון עם תמונתו. עם זאת, הסניאסינים שלו עודדו לקיים אורח חיים חגיגי ולא סגפני. לא היה צריך לסגוד לו עצמו אבל הוא נחשב כסוכן מזרז, "שמש המעודדת את הפרח להיפתח".

עד אז הוא כבר התחיל להעסיק מזכירה בשם לקשמי, אשר כתלמידתו הראשונה לקחה את השם יוגה לקשמי. לקשמי הייתה בתו של אחד מחסידיו הראשונים, ג'ין עשיר, שהיה תומך מרכזי בקונגרס הלאומי ההודי במהלך המאבק על עצמאות הודו, עם קשרים הדוקים לגנדי, נהרו ומוררג'י דסאי. היא גייסה כסף שאיפשר לראג'ניש לעצור את מסעותיו ולהשתקע. בדצמבר 1970 הוא עבר לדירות וודלנדס שבמומביי, שם הוא נתן הרצאות וקיבל מבקרים, ביניהם המבקרים המערביים הראשונים שלו. עכשיו הוא נסע לעיתים רחוקות, כבר לא מדבר בפגישות פומביות פתוחות. ב-1971 הוא אימץ את התואר "בהגוואן שרי ראג'ניש". שרי היא צורה מנומסת לפנייה שוות ערך למילה "אדוני"; בהגוואן פירושו "מבורך", המשמש במסורת ההודית כמושג של כבוד לאדם שבו האלוהי אינו מוסתר עוד אלא נראה. מאוחר יותר, כאשר שינה את שמו, הוא יגדיר מחדש את משמעותו של בהגוואן.

האקלים הלח של מומבאי הוכח כמזיק לבריאותו של ראג'ניש: הוא פיתח סוכרת, אסתמה ואלרגיות רבות נוספות. ב-1974, ביום השנה ה-21 לחווייתו בג'אאלפור, עבר לגור בנכס בקוריגאון פארק, פונה, שנרכש בעזרתה של מא יוגה מוקטה (קתרין וניזלוס), יורשת הספנות היוונית. ראג'ניש דיבר באשראם של פונה בין השנים 1974 ל-1981. שני הבתים הסמוכים ושטח של 24,000 מ"ר הפכו לגרעין של האשראם, והרכוש הוא עדיין לב ליבו של אתר המדיטציה הבינלאומי של אושו. דבר זה איפשר את הקלטת האודיו הקבוע, ומאוחר יותר את הקלטות הווידאו והדפסה של השיח שלו להפצה עולמית, מה שאפשר לו להגיע לקהל רחב יותר. מספר המבקרים המערביים עלה בחדות. האשראם הציג במהרה מרכז לאמנויות ומלאכות, המייצר בגדים, תכשיטים, קרמיקה ומוצרי קוסמטיקה אורגניים והופעות של תיאטרון, מוזיקה ופנטומימה. משנת 1975, לאחר בואם של כמה מטפלים מהתנועה הפוטנציאלית האנושית, האשראם החל להשלים את המדיטציות עם מספר הולך וגדל של קבוצות טיפוליות, שהפכו למקור הכנסה עיקרי של האשראם.

האשראם של פונה היה על פי כל הנוגעים בדבר מקום מרגש ואינטנסיבי, עם אווירה קרנבלית מטורפת רגשית. היום התחיל בשעה 6:00 בבוקר עם מדיטציית דיינמיק. מ-8:00, ראג'ניש נתן הרצאה ספונטנית של 60 עד 90 דקות באולם "בודהה הול" של האשראם, כשהוא מעיר על כתבים דתיים או עונה על שאלות של מבקרים ותלמידים. עד 1981, סדרת הרצאות שנערכה בהינדית לסירוגין עם סדרות באנגלית. במהלך היום התקיימו מדיטציות וטיפולים שונים, אשר עוצמתם יוחסה לאנרגיה הרוחנית של ה"בודהפילד" של ראג'ניש. בדרשאנים של הערב, שוחח ראג'ניש עם תלמידים פרטיים או עם מבקרים, וחנך תלמידים ("נתן סניאס"). הסניאסים באו לדרשאן כשיצאו או חזרו, או כאשר היה להם משהו שהם רצו לדון בו.

כדי להחליט באילו טיפולים ישתתפו, המבקרים התייעצו עם ראג'ניש או עשו בחירה לפי ההעדפות שלהם. חלק מקבוצות הטיפול המוקדמות באשראם, כגון קבוצות האינקאונטר, היו ניסיוניות, מה שמאפשר מידה מסוימת של תוקפנות פיזית וכן מפגשים מיניים בין המשתתפים. דיווחים סותרים על פציעות שנגרמו בפגישות של קבוצות אנקאונטר החלו להופיע בעיתונות. ריצ'רד פרייס, שהיה אז מטפל בולט בתנועת הפוטנציאל האנושי, ומייסד שותף של מכון אסלן, מצא כי הקבוצות עודדו את המשתתפים "להיות אלימים" במקום "לשחק באלימות" (הנורמה בקבוצות האינקאונטר שנערכו בארצות הברית), וביקר אותם על "הטעויות הגרועות ביותר של כמה ממנחי קבוצת אסלן חסרי הניסיון". פרייס הסתלק לכאורה מהאשראם של פונה עם זרוע שבורה, לאחר שמונה שעות שהיה נעול בחדר עם משתתפים חמושים בנשק עץ. ברנרד גונתר, עמיתו של אסלן, הצליח יותר בפונה וכתב ספר, "Dying for Enlightenment", ובו צילומים ותיאורים ליריים של קבוצות המדיטציה והתרפיה. האלימות בקבוצות הטיפול הסתיימה בסופו של דבר בינואר 1979, כאשר האשראם פרסם הודעה לעיתונות, לפיה האלימות "מילאה את תפקידה בהקשר הכללי של האשראם כקומונה רוחנית מתפתחת".

הסנייאסים שסיימו חודשים של מדיטציה ותרפיה יכלו להגיש בקשה לעבודה באשראם, בסביבה שעוצבה במודע על פי הקהילה שהמיסטיקן הרוסי גרדייף הוביל בצרפת בשנות השלושים. המאפיינים העיקריים של גורדייף היו עבודה קשה, ללא שכר, ומפקחים שנבחרו על פי אישיותם הקשוחה, שתוכננו לעורר הזדמנויות להתבוננות עצמית ולהתעלות. תלמידים רבים בחרו להישאר שנים. מלבד המחלוקת סביב הטיפולים, הטענות בדבר שימוש בסמים בקרב הסניאסאנים החלו להטיל דופי בדימוי של האשראם. כמה סניאסים מערביים היו כביכול מממנים שהייה ממושכת בהודו באמצעות זנות וסמים. כמה, מאוחר יותר, טענו כי בעוד רג'ניש לא היה מעורב במישרין, הם דנו בתוכניות ופעילויות כאלה בדרשאן והוא נתן את ברכתו.

בשלהי שנות השבעים, האשראם של פונה היה קטן מכדי להכיל את הצמיחה המהירה, וראג'ניש ביקש למצוא מקום גדול יותר. סניאסים מרחבי הודו החלו לחפש נכסים: אלו שנמצאו כללו אחד במחוז קוץ' בגוג'אראט ועוד שניים בצפון ההררי של הודו. התוכניות מעולם לא יושמו, שכן המתיחות הגוברת בין האשראם לבין ממשלת מפלגת ג'אנטה של מורארג'י דסאי הביאה למבוי סתום. אישור השימוש בקרקע נדחה, וחשוב יותר, הממשלה הפסיקה להנפיק אשרות למבקרים זרים שהציגו את האשראם כיעד העיקרי שלהם. בנוסף, ביטלה ממשלת דסאי את הסטטוס הפטור ממס של האשראם עם השפעה רטרואקטיבית, וכתוצאה מכך הוגשה תביעה הנאמדת ב-5 מיליון דולר. סכסוכים עם מנהיגים דתיים הודים שונים החריפו את המצב- עד 1980 האשראם הפך לשנוי במחלוקת כל כך, עד שאינדירה גנדי, למרות הקשר הקודם בין ראג'ניש לבין הקונגרס הלאומי ההודי מאז שנות השישים, לא רצתה להתערב בזה לאחר שחזרה לשלטון. במאי 1980, במהלך אחת משיחותיו של ראג'ניש, נעשה ניסיון התנקשות בחייו על ידי וילאס טופ, פונדמנטליסט הינדי צעיר. טופ טען כי הוא לקח על עצמו את התקיפה, כיוון שהאמין שראג'ניש הוא סוכן של הסי-איי-אי.

עד 1981, האשראם של רג'ניש אירח 30,000 מבקרים בשנה. הקהל בשיח היומי היו עד אז כבר בעיקר אירופאים ואמריקאים. צופים רבים ציינו כי סגנון ההרצאות של ראג'ניש השתנה בסוף שנות השבעים, והפך פחות ממוקד מבחינה אינטלקטואלית ובו מספר גדל והולך של בדיחות אתניות או מלוכלכות שנועדו לזעזע או לשעשע את הקהל שלו. ב-10 באפריל 1981, לאחר שערך שיח מדי יום במשך כמעט 15 שנים, נכנס ראג'ניש לתקופה של שלוש וחצי שנים של שתיקה ציבורית שכפה על עצמו, וסאטנגאנג - ישיבה שקטה עם מוזיקה וקריאה מעבודות רוחניות כמו של ח'ליל גיבראן הנביא או אישה אופנישד. בערך באותו זמן, מא אננד שילה (שילה סילברמן) החליפה את יוגה מא לקשמי כמזכירתו של ראג'ניש.

ב-1981, המתחים הגוברים סביב האשראם בפונה, יחד עם ביקורת על פעילותו ואיומים על פעולות ענישה על ידי שלטונות הודו, סיפקו תנופה לאשראם לשקול הקמת קומונה חדשה בארצות הברית. לדברי סוזן ג'פאלמר, המעבר לארצות הברית היה תוכנית שבאה משילה. גורדון (1987) מציין ששילה וראג'ניש דנו ברעיון להקים קומונה חדשה בארצות הברית בסוף 1980, אם כי הוא לא הסכים לנסוע לשם עד מאי 1981.

ב-1 ביוני הוא נסע לארצות הברית באשרת תייר, לכאורה למטרות רפואיות, ובילה כמה חודשים במרכז ריטריט ראג'נישי הממוקם בטירת קיפ במונטקלאר, ניו ג'רזי. הוא אובחן בסובל מפריצת דיסק באביב 1981 וטופל על ידי כמה רופאים, ביניהם ג'יימס סיריאקס, רופא שלד של בית החולים סיינט תומאס ומומחה להזרקות אפידורליות מלונדון. מזכירתו לשעבר של ראג'ניש, לקסמי, דיווחה לפרנסס פיצג'רלד כי "היא לא מצאה נכס בהודו הולם לצרכיו של ראג'ניש, ולכן, כאשר הגיע החירום הרפואי, היוזמה עברה לשילה". בהצהרה פומבית של שילה עולה כי ראג'ניש נמצא בסכנה חמורה אם יישאר בהודו, אך יקבל טיפול רפואי הולם באמריקה אם יידרש לניתוח. על אף האופי החמור של המצב, ראג'ניש מעולם לא חיפש טיפול רפואי מחוץ לבית בזמן שהותו בארצות הברית, והוביל את שירות ההגירה וההתאזרחות לטעון כי הייתה לו כוונה מוקדמת להישאר שם. ראג'ניש מאוחר יותר הודה באשמת הגירה, תוך שמירה על חפותו מהאישומים שהוא נתן הצהרות כוזבות בבקשה הראשונית שלו לויזה על כוונתו לכאורה להישאר בארצות הברית, כאשר הוא בא מהודו.

ב-13 ביוני 1981 חתם בעלה של שילה, ג'ון שלפר, על חוזה לרכישת נכסים באורגון תמורת 5.75 מיליון דולר, וכעבור כמה ימים העביר את הנכס לקרן האמריקאית. הנכס היה חווה על שטח של 64,229 אקר (260 קמ"ר), הידועה בעבר בשם "החווה הבוצית הגדולה" וממוקמת על פני שני מחוזות באורגון (ואסקו וג'פרסון). שמה שונה ל"ראנצ'ו ראג'ניש" ואושו עבר לשם ב-29 באוגוסט.

פרופסור אחד מאורגון: "התגובה הראשונית באורגון הייתה איזון לא נוח, שבו הסובלנות נטתה להכריע את העוינות עם המרחק הגובר". העיתונות דיווחה, ומחקר נוסף מצא, כי הפיתוח פגש כמעט מיד התנגדות חזקה מקומית, מדינית ופדרלית מהממשלה, העיתונות והאזרחים. תגובות הקהילה המקומית הראשונית נעו בין עוינות לסובלנות, בהתאם למרחק מהחווה. בתוך חודשים התפתחה סדרה של מאבקים משפטיים, בעיקר על שימוש בקרקע. בחודש מאי 1982 תושבי "ראנצ'ו ראג'ניש" הצביעו לשלב אותו כעיר ראג'נישפורם ארגון חברים של אורגון מיד החלו ולאחר מכן נקטו במהלך שש השנים הבאות מספר רב של פעולות משפטיות ומנהליות כדי לבטל את ההתאגדות ולגרום להסרת המבנים והשיפוצים.

1000 חברים קראו בפומבי ל"פירוק" העיר. עו"ד של 1000 חברים הצהיר כי אם ארגון 1000 חברים ינצח, הקרן "תאלץ להסיר את מערכת הביוב שלה ולהרוס רבים מהמבנים". ב-1985 מצא בית המשפט העליון באורגון כי הקרקע אינה מתאימה לחקלאות, ולכן אין היא צריכה לספק את הנוהל והסטנדרטים הקפדניים של שימושי הקרקע, אך הוא נותר נחוש בנושאים אחרים. ב-1987 החליט בית המשפט העליון בסופו של דבר על התביעה לטובת העיר, אבל עד אז התפרקה הקהילה.

במהלך ההתדיינות המשפטית, ארגון בן 1000 חברים הריצו קמפיין גיוס כספים ברחבי אורגון עם הכותרת "אזהרת ראג'נישפורם. דאגה לגבי ראג'נישפוראם לא תעזור." מאמר מערכת של אורגון העיר על המודעה, וציין כי ארגון 1000 חברים "צריך להתבייש בעצמו" על קמפיין "המבוסס על פחד ודעות קדומות". למרבה האירוניה, הלשכה הפדרלית של ניהול קרקעות מצאה כי השימוש החקלאי המרבי של הקרקע המדוברת היה מרעה של 9 פרות. בשלב מסוים ייבאה הקומונה מספר גדול של חסרי בית מערים שונות בארצות הברית, בניסיון כושל להשפיע על תוצאות הבחירות, לפני ששחררה אותם לעיירות הסמוכות והשאירה חלק למדינת אורגון להחזיר אותם לערי ביתם על חשבונה של המדינה.

במרץ 1982 הקימו תושבים מקומיים קבוצה בשם אזרחים למען ערים חוקיות כדי להתנגד לפיתוח החווה. הוגשה עתירה ליוזמה שתורה על המושל "להכיל, לשלוט ולהסיר" את איום הפלישה על ידי "כת זרה". ב-1985 הוגשה עתירה נוספת, שנתמכה על ידי כמה מחוקקים באורגון, לפסול את כתב זכויות העיר ראג'נישפורם. ביולי 1985 הועבר מקום המשפט האזרחי משום שהמחקרים שהוצעו על ידי הקרן הראו הטיה. השופט קבע כי "העמדות הקהילתיות לא יאפשרו משפט הוגן ונטול פניות". המחוקק באורגון העביר מספר הצעות חוק המבקשות להאט או לעצור את הפיתוח ואת העיר של ראג'נישפורם, כולל HB 3080 אשר עוצר חלוקת כספי שיתוף הכנסות "עבור כל עיר שהמעמד המשפטי שלה היה מעורער. ראג'נישפורם הייתה העיר היחידה המושפעת על ידי החקיקה." מושל אורגון ויק אטיה הצהיר בשנת 1982 כי מאחר ששכניהם לא אוהבים אותם, הם צריכים לעזוב את אורגון. נציג הקהילה הגיב "כל מה שאתה צריך לעשות זה להכניס את המילה כושי או יהודי או קתולי ... וזה קצת יותר קל להבין איך המשפט הזה נשמע." במאי 1982, הסנטור האמריקאי מארק הטפילד התקשר ל-INS (שירות הגירה וההתאזרחות) בפורטלנד. תזכיר של ה-INS קבע כי הסנטור היה "מודאג מאוד" לגבי "פולחן הדתי" זה ש"מסכן את דרך החיים של עיירה חקלאית קטנה... ומהווה איום על ביטחון הציבור". לפעולות כאלה "לעיתים קרובות יש השפעה על החלטות הגירה". צ'ארלס טרנר, פרקליט ארצות הברית האחראי על העמדה לדין בעניין ההגירה נגד אושו, אמר, לאחר שאושו עזב את ארצות הברית הגירוש שלו היה יעיל כי זה "גרם להרס התנועה כולה". בינואר 1989, הודה הנציב צ'ארלס נלסון כי "היה עניין רב" בחקירת ההגירה גם הסנאטורים של אורגון, "הבית הלבן ומשרד המשפטים". והיו הרבה "דעות", בעיקר כמו "זו בעיה, ואנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה." מר טרנר הודה מאוחר יותר, "השתמשנו בהליך המשפטי כדי לפתור... בעיה פוליטית". מומחה משפטי על דתות חדשות דיווח, כמו הסיקור העיתונאי בדרך כלל, שהקומונה הייתה "מוקד של השתפכות אדירה של תשומת הלב התקשורתית, שלמעשה הטון של כולה היה שלילי". אורגוניאן, העיתון הדומיננטי ביותר במדינה, פרסם מודעה בעמוד מלא בשנת 1987, אשר קבע כי ה"אורגוניאן" תרם למותה של קומונת ראג'ניש באורגון ואת גירושו של אושו". פרופסור ללימודי דת באוניברסיטת אורגון אמר כי "ההיסטריה... משחיתה את החופש, ומציגה איום חמור הרבה יותר מאשר ראג'נאשיזם, שאותו ראה כדת מתפתחת". מר ריצ'רדסון מצא עוד כי "שפע זה של פעולה משפטית מראה גם את כוחם העצום של גופים ממשלתיים להתמודד ביעילות עם קבוצות דתיות לא פופולריות". הוא מסיים את מחקרו: "בהתחשב בתיק ..., דתות חדשות באורגון עמדו לדין, ובדרך כלל הן הפסידו". בשנת 1983 הגיש התובע הכללי באורגון תביעה המבקשת להכריז על חלל העיר בשל הפרה לכאורה של סעיף ההקמה של התיקון הראשון לחוקה. בית המשפט מצא כי הנכס בעיר היה בבעלות ובשליטה של הקרן, ונתן פסק דין עבור המדינה. בית המשפט התעלם מהמקרים החוקתיים השולטים בארצות הברית, המחייבים תיקון של הפרה על ידי "האמצעים הפחות פולשניים" הדרושים לתיקון הפגיעה, שהובאה קודם לכן. העיר נאלצה "להסכים" בהחלטה, כחלק מהסכם ההסדרה של תיק ההגירה של אושו. הסדרה התיעודית ארץ פראית מאוד של נטפליקס (מרץ 2018) מתארת את השתלשלות האירועים בשנים אלה.

לאחר יציאתו מארצות הברית, חזר אושו להודו ונחת בדלהי ב-17 בנובמבר 1985. הוא קיבל קבלת פנים של גיבור על ידי תלמידיו ההודים וגינה את ארצות הברית כשאמר שהעולם חייב "לשים את המפלצת אמריקה במקומה" ו"או שאמריקה צריכה להיות מושתקת או שאמריקה תהיה סוף העולם." הוא בילה שישה שבועות בהימאצ'אל פראדש. כאשר הוויזות של הלא הודים בין אנשיו בוטלו, הוא עבר לקטמנדו, נפאל, ואחר כך, כעבור שבועות אחדים, לכרתים. הוא נעצר לאחר כמה ימים על ידי שירות הביון הלאומי היווני, טס לז'נבה, אחר כך לסטוקהולם וללונדון, אבל בכל המקרים סירבו להכניסו.

לאחר מכן קנדה סירבה לתת אישור נחיתה, ולכן חזר מטוסו לשדה התעופה שאנון, אירלנד, לתדלק. שם הותר לו לשהות שבועיים בבית מלון בלימריק, בתנאי שלא ייצא מהמלון ולא ידבר בפומבי. הוא קיבל תעודת זהות של אורוגוואי, תושבות ארעית של שנה ואפשרות לתושבות קבע, כך שהחבורה יצאה לדרך ועצרה במדריד, שם הקיפו את המטוס אנשי המשמר האזרחי. הוא קיבל אישור לבלות לילה אחד בדקר, ואחר כך המשיך לרסיפה ולמונטווידאו.

באורוגוואי עברה הקבוצה לבית בפונטה דל אסטה, שם החל אושו לדבר בפומבי עד 19 ביוני, ולאחר מכן הוא "הוזמן לעזוב" ללא סיבה רשמית. אשרה של שבועיים אורגנה עבור ג'מייקה אבל עם הגעתו לקינגסטון המשטרה נתנה לקבוצה 12 שעות לעזוב. אחרי תדלוק בגנדר ובמדריד חזר אושו לבומביי, הודו, ב-30 ביולי 1986.

בינואר 1987 חזר אושו לאשראם בפונה, שם העביר שיחות ערב כל יום, למעט מקרים בהם בריאותו לא איפשרה זאת. פרסום הספרים והתרפיה התחדשו והאשראם עבר התרחבות, כעת כ"מולטיברסיטי", בו הטיפול משמש כגשר למדיטציה. אושו המציא שיטות "תרפיה מדיטטיבית" חדשות כגון "מיסטיק רוז" ו"נו מיינד" והחל להנחות מדיטציות בשיחותיו לאחר הפסקה של יותר מעשר שנים.

תלמידיו המערביים יצרו קומונות לא גדולות, והעדיפו בדרך כלל חיים עצמאיים רגילים. הגלימה האדומה/כתומה והמאלה ננטשו במידה רבה, לאחר שהן היו אופציונליות כבר מ-1985. לבישה של גלימת בורדו - רק בשטחי האשראם - הוצגה מחדש בקיץ 1989, יחד עם גלימות לבנות עבור מדיטציית הערב וגלימות שחורות עבור מנחים.

בנובמבר 1987, אושו אמר כי הוא מאמין שמצבו הבריאותי המידרדר (בחילות, עייפות, כאבים בגפיים וחוסר התנגדות הגוף לזיהומים) נובע מהרעלה על ידי שלטונות ארצות הברית בכלא. הרופאים שלו ועורך הדין שלו לשעבר, פיליפ ג'ו טולקס (סוואמי פרם נירן), שיערו שאלה היו קרינה ותליום שהוקרנו במתכוון מהמזרן עליו ישן, שכן הסימפטומים שלו התמקדו בצד הימני של גופו, אבל הם לא הציגו ראיות מוצקות. עורך הדין האמריקאי צ'ארלס ה' האנטר תיאר זאת כ"בדיה מוחלטת", בעוד שאחרים דיברו על חשיפה ל-HIV או על סוכרת כרונית ומתח.

מתחילת 1988 התמקדו ההרצאות של אושו אך ורק בזרם הזן-בודהיזם. בסוף דצמבר, הוא אמר שהוא כבר לא רצה להיקרא באגוואן שרי רג'ניש, ובפברואר 1989 בחר בשם אושו רג'ניש, שקוצר בספטמבר לאושו. הוא גם ביקש שכל הסימנים המסחריים שמותגו בעבר תחת "רג'ניש" ימותגו מחדש כ"אושו". בריאותו המשיכה להיחלש. הוא קיים את שיחתו הפומבית האחרונה באפריל 1989, ומאז פשוט ישב בשתיקה עם חסידיו.

לאושו היה קשר זוגי עם ויווק תלמידתו הבריטית (בשמה הקודם, כריסטיאן וולף) במשך כשני עשורים מ-1973.^[6][7]

בספרו path of love אושו מספר^{[8] [9][10]}על המפגש עם ויווק: "הייתה לי חברה כשהייתי צעיר. ואז היא מתה. אך על ערש מותה היא הבטיחה לי לחזור. והיא אכן חזרה. שמה של אותה חברה היה שאשי. ועכשיו היא חזרה כויווק לדאוג לי; החיים הם דרמה גדולה, מחזה גדול. הם ממשיכים מהחיים האלו לחיים אחרים ולעוד אחרים".

מתוך ראיון עם ויווק ב-1978:^[6][7]

על המפגש ביניהם: "אחד הדברים הראשונים שבהגוואן אמר לי לאחר הסאנייס היה, "האם את זוכרת אותי? את זוכרת דבר כלשהו עליי?" וכשהוא אמר את זה; הכל התהפך מבפנים לבחוץ. הדבר היחיד שיצא מהפה שלי היה: אני זוכרת שאתה מישהו שאהבתי מאוד"; "עברתי דברים, כמובן, כמו כל אחד אחר. בהתחלה היה, אני לא יודעת מה.. הדברים הקשים הרגילים. עכשיו הכל נפלא, קלילות וצחוק ואור."

ב-1989 ויווק נמצאה מתה בחדר מלון במומבאי^[10][8] כאשר כבר הייתה בקשר זוגי חדש, בדיוק לפני חגיגת יום הולדתו של אושו, כחודש לפני מותו^[1][11]. נסיבות מותה אינן ברורות.^[8][10] יש טענות על כך שויווק סבלה ממאניה דיפרסיה^[12], ושדיכאון עקב הפרידה מאושו הוביל למותה. הסברה היא כי היא מתה ממנת יתר של כדורי שינה,^[8] אך לא נקבע האם זה היה באופן מקרי או כהתאבדות מכוונת. אושו עצמו דיבר מעט מאוד על מותה, מעבר לכך שהיא סבלה מדיכאון ממושך.^[8]

מצבו הבריאותי של אושו הלך והדרדר עם השנים. הוא חלה בסכרת, אסתמה, ואלרגיות שונות, והיה משתמש קבוע בתרופות^[13].

בת זוגו ויווק דיברה בראיון ב-1978 על מצבו הרפואי:^[7][6] "הייתי בדיכאון כשהוא נעשה חולה, אבל עכשיו למדתי לקבל את מה שקורה לגוף שלו באופן הכי טוב שאני יכולה; עכשיו הוא אומר כשהוא מרגיש את זה מגיע, וזה יפהפה, פשוט לתת לו את התרופה. זה לא עוצר את זה, אבל זה מקל על החלק הגרוע ביותר, המחנק, והחלק שעוצר את הנשימה שלו."

אושו התאבד באמצעות מדיטציה בטיסה ב-19 בינואר 1990, בגיל 58, השאיר אחריו חוב בסך 4 מיליארד דולר למס הכנסה והסיבה הרשמית למותו הייתה אי-ספיקת לב, אולם על פי ההצהרה שהוציאו חברי הקומונה שלו הוא מת משום ש"חייו בגוף האנושי שלו הפכו לגיהנום", וזאת לאחר שהורעל, לכאורה, בבתי הכלא בארצות הברית. האפר שלו נמצא בחדר השינה החדש שלו בבית לאו צו במרכז אושו בפונה. שם, על האפיטף, נכתבו לזכרו המילים הבאות: "אושו, מעולם לא נולד, מעולם לא מת, רק ביקר בכדור הארץ בין 11 בדצמבר 1931 ל-19 בינואר 1990“.

תורתו של אושו, שנמסרה דרך הרצאות שלו, לא הוצגה במסגרת אקדמית, אלא משולבת בבדיחות וברטוריקה מיוחדת. הדגש לא היה סטטי אלא השתנה עם הזמן: אושו התענג על פרדוקס וסתירה ולכן קשה לסכם את עבודתו. הוא שמח לעסוק בהתנהגות שנראתה מנוגדת לחלוטין לדימויים מסורתיים של אנשים מוארים; ההרצאות המוקדמות שלו בפרט, היו מפורסמות במיוחד בהומור שלהן ובסירובן לקחת משהו ברצינות. כל ההתנהגות הזאת, כמה שהייתה גחמנית וקשה לעיכול, הוסברה כ"שיטה לשינוי" שנועדה "לדחוף אנשים מעבר לשכל".

הוא דיבר על מסורות רוחניות גדולות, כולל ג'יניזם, הינדואיזם, חסידות, טנטרה, טאואיזם, נצרות, בודהיזם, על מגוון של מיסטיקנים מזרח ומערב ועל כתבי קודש כמו אופנישדות ועל הגורו גרנת' סאהיב. הסוציולוג לואיס פ. קרטר ראה את רעיונותיו כמושרשים באדויטה ההינדית, שבה החוויות האנושיות של נפרדות, דואליות וזמניות מוצגות כמין ריקוד או משחק של מודעות קוסמית שבה הכול קדוש, בעל ערך מוחלט והוא מטרה בפני עצמה. בן דורו, ג'ידו קרישנהמורטי, לא הסכים עם אושו, אך יש קווי דמיון ברורים בין תורתם.

אושו גם שאב ממגוון רחב של רעיונות מערביים. אמונתו באחדות הניגודים מזכירה את הרקליטוס, בעוד לתיאור שלו על האדם כמכונה, הנידון למופע חסר אונים מתוך דפוסים לא-מודעים ונוירוטיים, יש הרבה במשותף עם פרויד ועם גורדייף. תפיסתו של "האיש החדש", העולה על מגבלות המוסכמה החברתית, מזכירה את 'מעבר לטוב ולרע' של ניטשה. הקידום שלו לשחרור מיני דומה בהשוואה לזה של ד.ה לורנס, והמדיטציות ה"דינמיות" שלו חבות חוב לווילהלם רייך.

לפי אושו כל אדם הוא בודהא עם פוטנציאל להארה, אשר מסוגל לאהבה ללא תנאים ומסוגל להיענות לחיים במקום להגיב להם אף על פי שהאגו בדרך כלל מונע אפשרויות אלו, מביא להזדהות עם התניות חברתיות ויותר צרכים מדומים, קונפליקטים ותחושה אשלייתית של זהות שאיננה אלא ענן סמיך של חלומות. אבל המשיכה של המוח לעבר, טוען אושו, מונעת מבני אנוש את היכולת לחיות בצורה אותנטית בהווה, גורמת להם להדחיק רגשות עמוקים ומנתקת אותם מהחוויות מלאות השמחה שמתרחשות כאשר חובקים את ההווה במלואו:" למיינד אין שום יכולת לשמחה, הוא רק חושב על הנאה״. התוצאה היא שהאנשים מרעילים עצמם בכל מיני נוירוזות, קנאות וחוסר ביטחון. הוא טען כי ההדחקה הפסיכולוגית שלעיתים קרובות מעודדים אותה מנהיגי הדת, מביאה להתפרצות רגשות במלבוש שונה, למשל הדחקה מינית הובילה לתרבויות אשר אובססיביות בהתעסקות מינית. במקום להדחיק, בני האדם צריכים לבטוח ולקבל עצמם ללא תנאי. אין זה מספיק להבין זאת אינטלקטואלית, כאילו שהמוח מבקש להטמיע זאת כמו עוד פיסת מידע: כאן נחוצה מדיטציה.

אושו הציג את המדיטציה לא רק כתרגול, אלא כמצב של מודעות שיש לשמר בכל רגע, איכות תודעתית המעירה את האדם מהאוטומטיות של תגובותיו המכניות המותנות על ידי אמונות וציפיות. הוא השתמש בטכניקות מהפסיכותרפיה המערבית (קפיצות, צעקות, חיבוקים, ריקוד ועוד) בשלבים הראשונים של טכניקות המדיטציה כדי ליצור מודעות לדפוסים מנטליים ורגשיים.

אושו חידש ועיבד בסך הכל למעלה ממאה טכניקות מדיטציה. טכניקות "המדיטציות האקטיביות" שלו מאופיינות בשלבים של פעילות גופנית המובילות לשקט. המפורסמת ביותר מביניהן נותרת מדיטציית דיינמיק, אשר תוארה כמעין מיקרוקוסמוס של השקפתו. היא מבוצעת בעיניים עצומות או מכוסות ומורכבת מחמישה שלבים, ארבעה מהם מלווים במוזיקה. ראשית, המודט נכנס לעשר דקות של נשימה מהירה דרך האף. עשר הדקות הבאות הן קתרזיס רגשי: "אפשר לכל מה שקורה לקרות... צחק, צעק, צרח, קפוץ, רעד - כל מה שבא לך לעשות, תעשה את זה! " בשלב הבא, במשך עשר דקות המודט קופץ למעלה בזרועות מורמות וצועק הו! (Hoo!) בכל פעם שהוא נוחת על כפות רגליו. בשלב הרביעי, שלב השקט, המתרגל מפסיק כל תנועה לגמרי, בבת אחת, ונשאר לחלוטין ללא תנועה למשך רבע שעה, כאשר הוא עד לכל מה שמתרחש. השלב האחרון של המדיטציה הוא רבע שעה של ריקוד וחגיגה.

אושו פיתח טכניקות נוספות של מדיטציות אקטיביות, כגון מדיטציית השקשוק - קונדליני, ומדיטציית ההמהום - נדאברהמה, שהן פחות פיזיות, על אף שגם הן כוללות פעילות גופנית מסוג זה או אחר.

ה״תרפיות המדיטטיביות״ שהוא פיתח בשלב מאוחר יותר נמשכות מספר ימים. תהליך "אושו מיסטיק רוז" מורכב משלוש שעות של צחוק כל יום במשך שבוע, שלוש שעות של בכי ביום בשבוע השני, ובשבוע השלישי שלוש שעות של מדיטציה שקטה מדי יום. תהליך "אושו נו-מיינד" מורכב משעה של ביטוי באמצעות ג'יבריש ושעה של מדיטציה שקטה, שעתיים כאלה מדי יום במשך שבוע.

תהליכים אלה, בהם המתרגל הוא "עד" למה שקורה, מאפשרים "קפיצה לתוך מודעות".

אושו האמין ששיטות הקתרזיס הללו נחוצות משום שקשה לאנשים מודרניים פשוט לשבת ולהיכנס למדיטציה, ושברגע ששיטות אלה סיפקו הצצה לשקט של המדיטציה, אנשים יוכלו להשתמש בשיטות אחרות ללא קושי.

מרכיב מרכזי נוסף בדמותו של אושו היה הנוכחות שלו כמאסטר- מורה: "מאסטר משתף את נוכחותו איתך, לא את הפילוסופיה שלו... הוא אף פעם לא עושה דבר לתלמידיו". טקס החניכה שהציע היה שונה: " אם ההוויה שלך יכולה לתקשר אתי, זה הופך לאחווה אמיתית... זו הרמה הגבוהה ביותר האפשרית של תקשורת: מסר ללא מילים. ההוויות שלנו מתמזגות. מצב כזה אפשרי רק אם אתה הופך לתלמיד." בסופו של דבר, בהיותו "גורו של פרודיה עצמית", אושו אפילו ערער את סמכותו שלו עצמו, בכך שהצהיר שהלימוד שלו הוא לא יותר מאשר משחק או בדיחה. הוא שב והדגיש שכל דבר באשר הוא, יכול להיות הזדמנות למדיטציה.

אושו ראה ב"נאו-סנייאס" שלו צורה חדשה לגמרי של דיסציפלינה רוחנית, או כזו שפעם התקיימה, אך מאז נשכחה. הוא חשב שהסנייאס ההינדי המסורתי הפך למעין מערכת של התכחשות חברתית וחיקוי. הוא הדגיש את החופש הפנימי המלא והאחריות העצמית, ולא דרש שינויים התנהגותיים שטחיים, אלא טרנספורמציה פנימית עמוקה יותר, לקבל את התשוקות ולהתעלות מעליהן, במקום להתכחש אליהן. כאשר פריחה פנימית כזו תתרחש, תשוקות כמו התשוקה למין תשארנה מאחור.

אושו אמר כי הוא "הגורו של העשירים" וכי העוני החומרי אינו ערך רוחני אמיתי. הוא צולם לבוש בבגדים מפוארים ובשעונים בעבודת יד, ובזמן ששהה באורגון נהג מדי יום ברולס-רויס אחר - חסידיו, כפי שדווח, רצו לקנות לו 365 כאלה, רולס רויס אחד לכל יום בשנה. צילומים של הרולס רויסים נשלחו לעיתונות. הם אולי שיקפו את תמיכתו בעושר, כמו גם את רצונו להתגרות ברגישויות האמריקניות, כפי שנהנה לפגוע ברגישויות ההודיות לפני לכן.

רג'ניש רצה ליצור "אדם חדש" המשלב את הרוחניות של גאוטמה בודהה עם ההתלהבות לחיים שמגלם זורבה היווני של ניקוס קאזאנצקיס: "הוא צריך להיות מדויק ואובייקטיבי כמדען ... רגיש, מלא תשוקה, כמו משורר ...ונטוע עמוק בתוך ההוויה שלו כמו המיסטיקן.." המונח שלו "האדם החדש" התייחס לגברים ולנשים באופן שווה, והוא ראה את תפקידם כמשלימים; ואכן, רוב תפקידי ההנהגה של התנועה שלו היו בידי נשים. אדם חדש זה, "זורבה הבודהה", אינו צריך לדחות את המדע וגם לא את הרוחניות, אלא לאמץ את שניהם. אושו האמין שהאנושות בסכנת הכחדה בשל התפוצצות אוכלוסין, השואה הגרעינית הממשמשת ובאה ומחלות כמו איידס, וחשב שרבים מהחוליים של החברה ניתנים לתיקון באמצעים מדעיים. האיש החדש לא יילכד עוד במוסדות כמו משפחה, נישואין, אידאולוגיות פוליטיות ודתות. במובן זה, אושו דומה לגורואים אחרים שיצאו נגד התרבות, ואולי אפילו להוגים פוסט-מודרניסטים ודקונסטרוקציוניים.

אושו דיבר פעמים רבות על הסכנות של התפוצצות אוכלוסין, וקרא ללגליזציה כלל עולמית של אמצעי מניעה והפלות. הוא תיאר את האיסורים הדתיים על הדברים הללו כפליליים, וטען שההצהרה של האו"ם על "הזכות לחיים" של בני אדם שיחקה לידיהם של תומכי הדת. על פי אושו, אין לאדם זכות לדון מישהו ביודעין לחיים של סבל: החיים צריכים להתחיל רק בלידה, וגם אז, "אם ילד נולד חירש, מפגר, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום, וההורים מוכנים, יש להרדים את הילד לשינה נצחית" במקום "להסתכן בכך שהילד הנכה, העיוור יהיה לנטל על כדור הארץ״.

הוא טען שזה משחרר את הנשמה כדי שבמקום זאת תוכל לאכלס גוף בריא, "רק הגוף חוזר אל היסודות הבסיסיים שלו, הנשמה תעוף לרחם אחרת, שום דבר לא ייהרס. אם אתה באמת אוהב את הילד, אתה לא תרצה שיחיה חיים של שבעים שנה באומללות, בסבל, בחולי, בזיקנה. כך שגם אם הילד נולד, אם הוא אינו מסוגל מבחינה רפואית ליהנות מהחיים במלואם עם כל החושים, בריא, מוטב שהוא יכנס לשינה נצחית וייוולד במקום אחר עם גוף טוב יותר". הוא הצהיר שההחלטה להביא ילד צריכה להיות עניין רפואי, ושהפיקוח על האוכלוסייה ועל הגנטיקה צריך להישמר בתחום המדע, מחוץ לשליטה של הפוליטיקאים: "אם הגנטיקה נמצאת בידי יוסיף סטלין, אדולף היטלר, בניטו מוסוליני, מה יהיה גורלו של העולם? " הוא האמין שבידיים הנכונות ניתן להשתמש בכלים אלה באופן חיובי: "ברגע שנדע איך לשנות את התוכנה, אלפי אפשרויות נפתחות. אנחנו יכולים לתת לכל גבר ואשה את הטוב ביותר מהכל. אין טעם שמישהו יסבול ללא צורך. מצבים של פיגור, נכות, עיוורון וכיעור - כל אלה יהיו ניתנים לשינוי."

מושג חדש יחסית שטבע אושו הוא נאו טנטרה, זהו שילוב בין הטנטרה לשיטות טיפול. שילוב חוכמת המזרח עם הידע והפתיחות של המערב תוך שימת דגש על החסימות הרגשיות ומקבילותיהן הפיזיות, מציאת המקור לחסימות אלו וכיצד ניתן לרפא אותן. הנאו טנטרה עושה שימוש בכלים מודרניים, אשר חלקם לקוח מתוך מדע הפסיכולוגיה, תרפיה, הפסיכודרמה כמו גם שימוש בתורות מודרניות יחסית כדוגמת תורת ה'פעימות' (pulsation), וה'ביו-אנרגיה' (Bio-Energy) של וילהלם רייך. לצד התרגול המסורתי של הטנטרה, מדיטציה, טנטרה-יוגה ויוגה. לצד טכניקות מדיטציה עתיקות נעשה שימוש במדיטציות מודרניות הנעזרות בתנועה, מוזיקה וריקוד. הוא טען שטנטרה כתרפיה מאפשרת התמודדות עם טראומות רגשיות ומיניות אשר פוגעות בתפקוד המיני, מערכות יחסים ואף בבריאות הפיזית. כמו כן, הוא טען שהיא מאפשרת תקשורת טובה יותר של המטופל עם עולמו הפנימי וכתוצאה מכך, תקשורת בריאה עם הסובבים אותו. נאמר שבין המושגים שנעשה בהם שימוש "נו - אטצ'מנט" - מושג הלקוח מעולם הבודהיזם הטנטרי, לפיו אמורים בני הזוג, להתנהג בהתאם למשיכה המינית העכשווית שלהם, ולא לפי כללי הזוגיות הנהוגים בעולם המערבי. "כאן ועכשיו" - מושג המגדיר את הרגע הנוכחי כרגע מיוחד שלא יחזור לעולם.

חסידיו פרסמו כמה מאות ספרים אשר מכילים רבות מהרצאותיו שנערכו רובן באשראם שייסד בפונה ואשר עסקו בעיקר במקומה של הרוחניות בחייו של האדם המודרני. באחד מהם, "חמלה"^[14] מפורטת השקפתו בנושא חשיבות המיניות בחיי האדם: כ"שההשתוקקות נעלמת, האנרגיה שנעה בהשתוקקות נשארת — היא לא יכולה להיעלם. השתוקקות היא רק צורה של אנרגיה. זאת הסיבה שאפשר להפוך דחף אחד לשני. כעס יכול להפוך למין, מין יכול להפוך לכעס. מין יכול להפוך לחמדנות, ולכן אם תתבונן באדם חמדן מאוד תראה שהוא פחות מיני. אם הוא חמדן מקיר לקיר, מלא חמדנות כרימון, הוא לא יהיה מיני בכלל, הוא יהיה פרוש — כי כל האנרגיה שלו מתבטאת ופורקת את עצמה דרך החמדנות. אם אתה נתקל באדם מיני מאוד, תמצא תמיד שאינו חמדן, כי לא נשארה אנרגיה לחמדנות. אם תתבונן באדם שהדחיק את מיניותו, תראה שהוא כועס מאוד. הכעס שאצור בתוכו יהיה דרוך תמיד ומוכן לצוף ולעלות על פני השטח. תוכל לראות בעיניו, בפניו, שהוא רק כועס. כל האנרגיה המינית הפכה לכעס. זאת הסיבה שכל אותם נזירים ופרושים למיניהם הם תמיד כועסים. אופן הילוכם מראה את כעסם. האופן שהם מסתכלים עליך מעיד על כעסם. השקט שלהם דק כעובי העור — גע בהם והכעס יתפרץ. המין הפך לכעס. אלה רק הצורות, החיים הם האנרגיה."

בספר אחר דן אושו בחשיבות המדיטציה: "מדיטציה היא הרפתקה, ההרפתקה הגדולה ביותר שהתודעה האנושית יכולה לבחור. מדיטציה היא רק להיות בלא לעשות דבר – אף פעולה, אף מחשבה, אף רגש. אתה רק קיים, וזה תענוג עילאי. מאין בא התענוג הזה, כשאינך עושה דבר? הוא בא משום מקום, או שהוא בא בכל מקום. הוא אינו נגרם, מכיוון שהקיום עשוי מהחומר הנקרא אושר. מדיטציה אינה נגד עשייה. לא תיאלץ לברוח מהחיים. היא פשוט מלמדת אותך דרך חיים חדשה: אתה הופך למרכז הציקלון. חייך ממשיכים. למעשה, הם ממשיכים ביתר עוז – ביותר שמחה, ביותר בהירות, ביותר חזון, ביותר יצירתיות – אך עם זאת אתה רחוק, רק צופה על הגבעה, פשוט רואה את כל אשר מתרחש סביבך. אינך העושה, אתה הצופה."

אושו באופן כללי נחשב לאחד מהמנהיגים הרוחניים השנויים יותר במחלוקת שיצאו מהודו במהלך המאה העשרים. קריאתו לשחרור רגשי, רוחני ומיני, יחד עם נטייתו להעלבות, הבטיחו שחייו היו מלווים תמידית בשערוריות ומחלוקות ציבוריות. בתודעה הציבורית, אושו נודע בתור ״גורו הסקס״ בהודו, ובתור ״גורו הרולס רויס״ בארצות הברית. הוא תקף קווי חשיבה מסורתיים לגבי לאום, הצהיר באופן גלוי בוז כלפי פוליטיקאים, והשתעשע בנבזות כלפי מנהיגי דת שונים, אשר התחלפו ביניהם בדעתם ששחצנותו הייתה בלתי נסבלת. משנתו בנושאי סקס, נישואים, משפחה ומערכות יחסים, סתרו ערכים מסורתיים והעלו כעס והתנגדות רבים מסביב לעולם. תנועתו נחשבה בפני רבים כ״כת״. אושו הצטייר כאחד שחי בהתנשאות ושפע מופלג, בזמן שחסידיו, אשר לרבים מהם היו קשרים לחברים ומשפחה חיצוניים, תרמו את רוב או כל רכושם לקומונה וחיו ברמת קיום בלבד.

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מתורגם מאנגלית באופן לקוי, מערבב מקורות.

הגותו של אושו נחשבת באקדמיה כשנויה במחלוקת, ומספר רב של חוקרים פוסלים אותה לחלוטין. אודאי מהטה, סוציולוג ופילוסוף מאוניברסיטת פרינסטון, טוען כי פירושיו של אושו לזן בפרט ולמהאיאנה בכלל לוקים ב"סתירות כבדות וחוסר עקביות" אשר "מנצלים בורות ותמימות" בקרב מאזיניו, לדעתו בכוונת זדון. הסוציולוג בוב מולאן כתב ב-1983 שתורתו של אושו מורכבת מ"אמיתות שאולות, חצאי-אמיתות, ופרשנויות שגויות בלא יודעין מהמסורות הגדולות ... רובן חסרות טעם, לא מדויקות, מזויפות ומלאות בסתירות פנימיות". חוקר הדת יו אורבן (אנ') טען שרעיונותיו של אושו לא היו מקוריים ולא מעמיקים, והסיק כי מרבית התוכן בהם הושאל מפילוסופיות מערביות ומזרחיות.

מאידך, החוקר ג'ורג' קריסידס טען כי הצגת תובנותיו הפילוסופיות של אושו כערבוביה חובבנית של תובנות דתיות גנובות, היא אומללה. בהתייחסו לרקע האקדמי של אושו הוא מצהיר :"בין אם אתה מקבל או דוחה את הגותו, הוא בהחלט איננו שרלטן באשר לעיבוד רעיונותיהם של הוגים אחרים". הוא מתאר את אושו בעיקר כהוגה בודהיסטי אשר קידם זרם עצמאי של "זן דור ההיפים", ורואה בהיבטים השערורייתיים, הסותרים וחסרי הסדר של הגותו ניסיון לעורר חשיבה ושינוי במאזיניו, ולא הרצאות בפילוסופיה המכוונות להבנה אינטלקטואלית של הנושא. קריסידס מכיר באיכות הנדירה של הדמיון והחזון של אושו, ומעיד כי רבות מהצהרותיו היו מלאות בתובנה ומניעות-רגש, לעיתים אף נשגבות. הוא מזהה "ערבוב של רעיונות תרבות-נגד ופוסט תרבות-נגד" הממוקדים באהבה וחופש, הצורך בחיים כאן-ועכשיו, חשיבות האני, תחושת ה"אני בסדר", המסתוריות של החיים, החיים כעונג, האחריות האישית לגורל, הצורך בשמיטת האגו, המלווים בפחד ואשמה.

לדעתו של אודאי מהטה סוד המשיכה של אושו את מאמיניו המערביים התבסס על ניסוייו החברתיים, אשר ייסדו קשר פילוסופי בין המסורת המזרחית של מושג הגורו ותנועת הצמיחה האישית המערבית, והיוו למעשה אסטרטגיית מכירה שניסתה לענות על צורכיהם של קהל המאמינים. יו אורבן ראה את אושו כמתנגד לדיכוטומיה בין תשוקות רוחניות וחומריות, שמשקף את העיסוק בגוף ובמאפייניו המיניים בתרבות הצרכנית הקפיטליסטית המותאמת לתנאים הסוציו-אקונומיים של תקופתו.

הפרופסור הבריטי ללימודי דת פטר קלארק, מאשר כי רוב המשתתפים בסדנאותיו של אושו חשו שהצליחו להתקדם במימוש עצמי כפי שהגדיר אותו הפסיכולוג האמריקאי אברהם מאסלו. הוא מציין כי סגנון התרפיה אותו פיתח אושו, עם הגישה הליברלית כלפי מיניות כחלק קדוש של החיים, התגלה כבעל השפעה בקרב תרפיסטים אחרים וקבוצות העידן החדש. עם זאת, קלארק מאמין כי המוטיבציה העיקרית של המחפשים שהצטרפו לתנועה הייתה "לא תרפיה ולא סקס, אלא הרצון להיהפך מוארים במובן הבודהיסטי הקלאסי".

ב-2005 כתב אורבן כי אושו עבר "האלהה ראויה לציון" לאחר שובו להודו ובמיוחד בשנים שחלפו מאז מותו, והוא מתאים לדימוי שפיתח מקס מילר לפני כמאה שנים כשאמר "במעגל עולמי - כמו במעגל חשמלי - מחשבה מזרחית נעה כלפי המערב ומחשבה מערבית שבה למזרח". קלארק ציין שאושו "נראה כמורה רוחני חשוב בתוך הודו עצמה" וכי הוא "מוכר, באופן גובר והולך, כמורה רוחני מוביל במאה העשרים, שנמצא בחזית הטרנד הרוחני העכשווי של 'קבלת העולם' המבוסס על פיתוח עצמי“.

פרשנים לא מעטים התייחסו לכריזמה של אושו. אנתוני סטור השווה את אושו לגורדייף וכתב שהוא ״אישיות מאוד מרשימה״ וציין ״רבים מן המבקרים בפעם הראשונה, הרגישו כי הרגשות הכי אינטימיים שלהם הובנו מיד, וכי הם חשו שמקבלים אותם כמו שהם, ללא שפיטה, בצורה מלאה וחד משמעית. ״נראה היה כי אושו מקרין אנרגיה מיוחדת ומעורר באנשים שבאו במגע איתו אפשרויות נסתרות״. סניאסים רבים סיפרו כי הספיק להם לשמוע את אושו מדבר כדי שהם יתאהבו בו. סוזן פלמר התרשמה כי אפילו מתנגדיו שהעבירו עליו ביקורת העידו כי נוכחותו חזקה מאוד. גיימס גורדון, תרפיסט וחוקר, נזכר כיצד באופן בלתי מוסבר מצא את עצמו צוחק ומחבק אנשים זרים לחלוטין, ומתרגש עד דמעות מהכרת התודה שחש, אחרי מבט חטוף ששלח אליו אושו מתוך מכוניתו הנוסעת. פרנסס פיצגרלד סיכמה אחרי שנכחה בהרצאה שאושו הוא מרצה מבריק, ושהופתעה מכישרונו הרב כקומיקאי מאחר שכישרון זה אינו ניכר בספריו. כמו כן התייחסה לאיכות ההיפנוטית של שיחותיו של אושו וציינה את ההשפעה העמוקה שהייתה לאיכות זו על המאזינים.

היו מילנה (סוואמי שיוומורטי) אשר בין 1973 ל 1982 עבד בצמידות לאושו, כמנהל המשמר באשראם בפונה וכן כשומר הראש האישי של אושו ציין כי בפגישתם הראשונה הייתה לו הרגשה כי הוחלפו הרבה יותר ממילים בין השניים. ״ללא כל חדירה לפרטיות, או אותות אזהרה, נראה כי נשמתו של אושו מחליקה באיטיות אל תוך נשמתי, ומעבירה מידע חיוני ברגע אחד״. מילנה הבחין גם ביכולת כריזמטית נוספת של אושו ותיאר אותו כ״מניפילטור מבריק של כל תלמיד שאינו שואל שאלות״ .

יו ב. אורבן מציין שאושו מתאים לתיאורו הקלאסי של מקס ובר את ״הדמות הכריזמטית״ בכך שנראה כי יש לו ״כח או חן על-טבעי חזק במיוחד, שהוא לגמרי לא רציונלי אך משפיע רגשית.״

אושו מתאים לתבניתו של מקס ובר גם מאחר שהוא דוחה את כל החוקי ומוסדות הרציונל המקובלים ומערער על סמכותה של כל היררכיה. אורבן מראה כי בהבטחה לחופש אבסולוטי שנובע מדרך זו טמונה בעליל התוצאה של ארגונים בירוקרטיים ומוסדות שליטה בכל קומונה גדולה. חוקרים אחדים טענו שלאושו כמו למנהיגים כריזמטיים אחרים הייתה אישיות נרקיסיסטית.

פרופסור רולנד קלארק מן המחלקה ללימודי דתות באוניברסיטת אורגון בארה״ב, במאמרו ״הגורו הנרקיסיסטי: פרופיל של בגואן שרי ראגניש", טוען כי אושו הפגין בהתנהגותו את כל המאפיינים הטיפוסיים ללוקים בהפרעת אישיות נרקיסיסטית. למשל : חשיבות עצמית ותחושת מיוחדות מנופחות באופן יוצא דופן, שאיפה חסרת גבול להצלחות מסחררות, צורך ניכר בתשומת לב והערצה, סט שלם של תגובות האופייניות לאיום על הערכתו העצמית, הפרעות ביחסים בינאישיים, התעסקות אין סופית בטיפוח, יחד עם שימוש שוטף בחצאי אמיתות או בשקרים גמורים, וכן חוסר באמפתיה. בהתייחסו לספרו של אושו ״Glimpses of a Golden Childhood”״ בו הוא מעלה זיכרונות מילדותו, מסיק פרופסור קלארק, כי אושו סבל מחוסר חמור במשמעת הורית מאחר שגדל תחת השגחתם של סבו וסבתו המפנקים וחסרי המשמעת. ומכאן שהצהרתו העצמית של אושו כי הוא בודהה, היא חלק ממחשבת שווא מערכתית הקשורה להפרעת ההתנהגות הנרקיסיסטית, מצב בו האגו הוא מנופח ביותר ההפך הגמור מאגו שהתמוסס.

קיימות הערכות מגוונות באשר לאיכויותיו של אושו כהוגה דעות ונואם. קושוואנט סינג, היסטוריון מוערך, עורך לשעבר של "הינדוסטאן טיימס", תיאר את אושו כ"הוגה הדעות המקורי היותר שהודו נתנה לעולם: המלומד ביותר, הברור והחדשני מכולם". סינג מאמין כי אושו היה ספקן בעל ראש חופשי ובעל יכולת להסביר את המושגים המופשטים ביותר בשפה פשוטה, מלווה באנקדוטות שנונות, שלעג לאלים, נביאים, כתבי קודש והלכות דת ונתן מימד חדש לדת עצמה. הפילוסוף הגרמני פטר סלוטרדיק כינה את אושו "וויטגנשטיין של הדתות" ודירג אותו כאחת הדמויות הגדולות ביותר של המאה ה-20. לדעתו אושו ביצע פירוק והרכבה יסודית מחדש של משחקי המילים שמשחקות הדתות בעולמנו.

בראשית שנות ה-80, מספר כותבים בעיתונות הפופולרית הביעו הערכה מזלזלת כלפי אושו. המבקר האוסטרלי קלייב ג'יימס כינה אותו בבוז "באגוואש" בטענתו שהוא אוהב להקשיב להרצאות של אושו ביושבו במכבסה "כשאני צופה שעות בתחתונים המרופטים שלי כשהן מסתובבות במכונת הכביסה בין בועות הסבון האפורות, ככה מדבר אושו".

ג'יימס סיים באומרו שאושו, שהוא "דוגמה טובה למדי לאנשים מסוגו", היה "טיפש לא נחמד שעושה מניפולציות על אילו שניתנים למניפולציה, וגורם להם לעשות מניפולציות זה על זה". בענותו למאמר מתלהב משיחותיו של אושו שפורסם על ידי ברנארד לוין בעיתון הטיימס, דומיניק וויאסטיק, שכותב גם עבור הטיימס, הביע את דעתו שההרצאה לה הקשיב בעת שביקר באשראם בפונה הייתה ברמה נמוכה, חוזרת על עצמה באופן מתיש ושגויה עובדתית לעיתים די קרובות וציין כי הרגיש מוטרד מפולחן האישיות סביב אושו.

בכותבו בסיאטל פוסט אינטלג'נסר בינואר 1990, הסופר האמריקאי טום רובינס הצהיר שהוא משוכנע כי אושו הוא "המורה הרוחני הגדול מכולם". רובינס, בהדגישו שאיננו תלמיד של אושו, מצהיר כי "קראתי מספיק תעמולה ארסית ודו"חות שקריים שבונים את דמותו של אושו כאחת הדמויות המגונות ביותר בהיסטוריה".

הטקסט הפרשני המלווה של אושו לכתבי הדת הסיקית (ג'אפוג'י) שובח כפרשנות הטובה ביותר הקיימת על ידי ג'יאני זאיל סינג, נשיא הודו לשעבר. ב-2011, המחבר פארוק דונדי דיווח כי השחקן המפורסם קאביר בדי הוא מעריץ של אושו וכי הוא רואה בכתביו של אושו "הפרשנויות הטובות ביותר של הפילוסופיה ההודית אשר אי פעם נתקלתי בהן". דונדי עצמו מחשיב את אושו :"האינטלקטואל בוחן האמונה הנבון ביותר אשר נולד בהודו. תפוקת הפרשנויות שלו של הטקסטים ההודים מכוונת כלפי דור של מערביים מפוכחים אשר רצו ואולי עדיין רוצים 'לאכול את העוגה ועדיין להשאיר אותה שלמה'.

ישראלים הגיעו ללמוד באשרם בפונה ובמקומות אחרים בעולם החל משנות השבעים. אחד מתלמידים אלה היה אורי לוטן אשר פרסם בשנת 2004 את הספר "החיים כבצל" אשר חלקו עוסק בחוויותיו כתלמיד של אושו^[15].

הפופולריות של אושו בארץ גדלה נמרצות בשנים שלאחר מותו, ובישראל קיימת קהילה גדולה של תלמידיו אשר מקיימת ומארחת סדנאות, פסטיבלים, ואירועים ברוחו ^{[דרוש מקור]}. בין האירועים הגדולים והמוכרים יותר ניתן למצוא את פסטיבל זורבה הבודהה ^[16] המתקיים בשיטים.

בשנת 2022 התפרסם באתר התחקירים פוליטיקלי קוראת תחקיר[1] המפרט פגיעות מיניות שהתרחשו באשרם במדבר ובגילגלו המאוחר יותר בשם שיטים. הפגיעות נעשו על ידי מנהלי המקום ועל ידי מטפלים ומנחי סדנאות שעבדו באתר. מהתחקיר עולה כי פגיעות אלה נעשו לא פעם תחת הכסות של אידאולוגיית השחרור המיני שהנחיל אושו.

• ארץ פראית מאוד

אורי לוטן - החיים כבצל, כנרת זמורה-ביתן דביר (2004)

מספרי אושו שיצאו בעברית:

• כשהנעל מתאימה בהוצאת גל.
• מדיטציה - ראשית החופש ומהותו בהוצאת גל.
• אמנות המיתה בהוצאת גל.
• החיפוש אחר המופלא - קונדוליני ושבעת הגופים בהוצאת אור עם.
• טנטרה - ההבנה העילאית בהוצאת מסדה.
• חמלה - פריחתה העילאית של האהבה בהוצאת אסטרולוג.
• שמחה - האושר שבא מבפנים בהוצאת אסטרולוג.
• כאן ועכשיו בהוצאת אור-עם.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אושו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אושו

• אתר האינטרנט הרשמי של אושו
• אתר האינטרנט של עמותת אושו ישראל
• עמי פרידמן, "כמו לגעת בארון הקודש". הישראלים שגילו את אושו – הגורו הכי שנוי במחלוקת, באתר ynet, 14 באפריל 2018
• צח יוקד, פרקליטו של אושו יוצא להגנת הגורו המפוקפק, באתר הארץ, 2 במאי 2018
• אושו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בהגוון שרי רג'ניש (1931-1990), דף שער בספרייה הלאומית
• אושו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אושו, באתר Last.fm (באנגלית)
• אושו, באתר AllMusic (באנגלית)
• אושו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• אושו, אמן באתר Encyclopedia Metallum (באנגלית)
• אושו, באתר Discogs (באנגלית)
• אושו, באתר Songkick (באנגלית)