מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
| ניתוח דקדוקי
|
| כתיב מלא |
צבא
|
| הגייה* |
tsava
|
| חלק דיבר |
שם־עצם
|
| מין |
זכר
|
| שורש |
צ־ב־א
|
| דרך תצורה |
משקל קָטָל
|
| נטיות |
ר׳ צְבָאוֹת; צְבָא־, ר׳ צִבְאוֹת־
|
- לשון המקרא קבוצת אנשים מאורגנת ומסודרת, הנחושה בפעולתה למען מטרה מסוימת.
- ”וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם“ (שמות ז, פסוק ד)
- ”מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד“ (במדבר ד, פסוק ג)
- גוף הכולל את כל הכוחות המזוינים של ישות מדינית, (או כל ישות פוליטית משמעותית אחרת) הנושא את מלוא האחריות לשמור ולנטר, להגן ולאבטח את ביטחונם של האזרחים, ולשם שימור משאבים אסטרטגיים, וכן לנהל באופן אפקטיבי כל יוזמה מעשית הנובעת מהחלטות שברמת הצד השלטוני בשיטת הממשל.
- ”וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ“ (בראשית כו, פסוק כו)
- בישראל, כל נער בגיל שמונה עשרה מתגייס לצבא.
- לשון המקרא מקבץ פריטים רבים במערכת אחת. המשמשים יחד.
- ”וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם“ (בראשית ב, פסוק א)
- ”וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי“ (דברים יז, פסוק ג)
- מן הפועל צָבָא שמשמעו להתאסף למקום אחד. המילה קיימת בשפות שמיות נוספות: אכדית: ṣābu - חייל, קבוצה של חיילים. אוגריתית: 𐎕𐎁𐎜 (צבאֻ) - קבוצת חיילים. געז: ṣabʾ - מלחמה, לוֹחָמָה. מפרוטו-שמית, בצורה המשוערת ṣābaʾ.
- לחלק מהפרשנים גם צבה ”וחניתי לביתי מצבה מעבר ושב“ (זכריה ט, פסוק ח)
- גרסה של המילה מופיע במצרית הכתובה בכתב חרטומים בהגיית יְבִּיאוֹ jbi.w [1].
- צבא>צביון> - ”דאמר ריב"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו שנאמר [2] ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם, אלא צביונם.“ (בבלי, מסכת חולין – דף ס, עמוד א)
- התורה מעניקה פטור לחתן המשרת בצבא במהלך שנת הנישואים הראשונה בלבד: ”כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח“ (דברים כד, פסוק ה)
 ערך בוויקיפדיה: צבא |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צבא |
- (יאמר על-קהל, קבוצת אנשים) נאסף למקום מסוים ולמטרה מסוימת.
- ”מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד“ (במדבר ד, פסוק כג)
- ירד ה' אלהים לצבוא על
- ”וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד“ (שמות לח, פסוק ח)
- החסידים צבאו על בית הרבי,
- מן המקרא. הפועל קיים גם באכדית: ṣabā'um - להתאסף בשדה.
| ניתוח דקדוקי
|
| כתיב מלא |
צבא
|
| הגייה* |
tsava
|
| חלק דיבר |
שם־עצם
|
| מין |
זכר
|
| שורש |
צ־ב־א
|
| דרך תצורה |
|
| נטיות |
|
- לשון המקרא [לא בשימוש] זמן מוגדר ידוע וקצוב.
- ”הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ על [עֲלֵי] אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו“ (איוב ז, פסוק א)
- ”אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה כׇּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי.“ (איוב יד, פסוק יד)
- ”דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ “ (ישעיהו מ, פסוק ב)
- מיוחס לרשב"ם (איוב): "ונקרא הזמו 'צבא' על שם שיש בו ימים הרבה, כמו צבא של חיל שיש בו אנשים הרבה."
- ר"א הבחור: "ונקרא הזמן צבא כי כל צבא השמים הם סבות העת והזמן." (הערות על ספר השורשים)
- ↑ Journal of Near Eastern Studies ,Vol. 20, No. 1 (Jan. 1961), pp. 39 - Comparative Studies in Egyptian and Ugaritic ,by: William A. Ward
- ↑ בבראשית ב', א'
ערך בוויקיפדיה: צבא
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צבא