”רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרִבְצָל וְהַמִּזְוָדָה כָּל שֶׁהֵן, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִדְרָס“ (משנה, מסכת כלים – פרק כ, משנה א)
”משלש החבילות שנמסרו להחברה, היו שתים מזודות גדולות וחבילה אחת קטנה. מהן נגנבה המזודה הגדולה ביותר, ונשארה המזודה עם החפצים שלי והחבילה הקטנה, שהיו צרורים בה רק כר קטן לדרך ופְּלֶד אחד ולא יותר.“ (אגרות: תרצ"ג –, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
”המראה הזכיר במקצת את התיאור של שלום־עליכם על איך נוסעים לחופש בבויבריק – עם מזוודות גדולות ומזוודות קטנות ותיקים וקופסאות וסלים וחבילות וכלים וילדים וכלוב של ציפורים.“ (יש דפוסים או טוּזיג בדאצ'ה של רמת־גן, מאת חנה זמר, בפרויקט בן יהודה)
מארמית 'זְוָדָא'[1], שהיא צורה ארמית של צידה. נגזרתה הארמית מופיעה בביטוי מספר דניאל ”מִנִּ֣י אַזְדָּ֑א הֵ֣ן“ (דניאל ב, פסוק ה) על פי רש"י בהוראת: "הדבר הלך ממני" . בתלמוד הבבלי מופיע הביטוי ”זוודא“ (בבלי, מסכת קידושין – דף יב, עמוד א) במשמעות "שק שמשימין בו כל דבר" (הערוך)[2].
שורש ז-י-ד או ז-ו-ד: כמה מילונים לא מפרידים ביניהם, אך כנראה שורש זה (של מזוודה, זוודא) במדויק ז-ו-ד (כמו המקבילים בארמית זוודא[3] וערבית زَوَّدَ (זַוַודַ) 'סיפק צידה, ציוד'), בניגוד לשורש לא קשור ז-י-ד 'רתח'\'פעל בזדון', שורש של הזיד, במזיד, זדון (כמו המקבילים בארמית זידנה[4] וערבית زَيَّدَ (זַיַּדַ)).
לפי יסטרוב[5], המקור הארמית של מזוודה, זוודא, קרוב אל זבד שמשמעו המקורי גם 'אספקה לדרך' ומשם 'מתנה'.
בתלמוד תכריכים של מת נקראים "זוודתא" (עירובין מא,ב; מועד קטן כז,ב), לדעת ח"י קוהוט הטעם שכמו שהמזון צידה לחיים כך התכריכים צידה לעוברים מן העולם (ערוך השלם).
בארמית-שומרונית, משורש ז-ו-ד נגזרת תיבת "זבד" במשמעות - כינוס, עפ"י הפסוק "תעבד כל מועד בזבד" (=תוך התכנסות).
ערך בוויקיפדיה: מזוודה
ציטוטים בוויקיציטוט: מזוודה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מזוודות